פלאות הקסם היהודי

בס"ד

הפרק הזה הוא אחד הפרקים האהובים עליי בכל היקום הספרותי של הקסם היהודי, וזה בא בניגוד ממש מפתיע לדעה שלי לגבי הפאנפיק הספציפי הזה בסדרה והפאנפיק המקביל לו, נבואת הקסם היהודי. ובגלל שאני כל כך אוהב אותו, אני ממש אשמח שיגיבו לו. כמה אשמח? אם לא יגיבו פה תגובות ענייניות אני לא אמשיך. לא את זה ולא את נבואת הקסם היהודי. כבר הרבה זמן לא הגיבו לפאנפיק הזה וחבל, כאילו קוראים רק את נבואת הקסם היהודי ולא את פלאות. חבל. כאילו, אני יודע שהרמה של הפרקים ירדה, זה כי אני פשוט מת לסיים עם הפאנפיקים האלה כבר. באמת. במקור, תכננתי מפגש בין עומר לעשרת השבטים שיופיע בפרק הקודם, אבל זה לא תרם כלום לעלילה. אבל את הפרק שאתם הולכים לקרוא עכשיו (בתקווה שיש מי שיקרא אותו) אני ממש אוהב, כמו שאמרתי.

בכל מקרה, כמו השם של הפרק האחרון שיצא עד כה בנבואת, גם הפרק הזה הוא סוג של מוטיב חוזר. לכל פאנפיק יש פרק שהשם שלו לא עומד בתבנית של שאר שמות הפרקים, כמו הפרק "מזל טוב" בסוד הקסם היהודי או הפרק "צופן" בכוח הקסם היהודי. הפרק הזה דווקא כן מתחיל ב"הפרק שבו", אבל עדיין השם שלו שונה מהשאר, וגם יש סיבה לזה כמו שמיד תראו. קריאה נעימה לכולם ודיר באלאק אתם לא מגיבים לי :)

הצבעוניות של הבניין מבחוץ הייתה שונה מהאפרוריות המשעממת שחיכתה לעומר בפנים. הוא עמד במה שנראה כמו חדר המתנה משנות ה90 או לובי של בניין משרדי מיושן. כלומר, הוא עמד בחלל יחסית גדול עם מנורות פלורוסנט מיושנות בתקרה האקוסטית, ולא הייתה נפש חיה. אילולא חש עומר בריח המוכר של הגומי השרוף, הוא היה חושב שטעה במקום.

היו כמה מסדרונות שהתחברו לחלל ההוא, ועומר החליט שמוטב שישוטט בהם במקום לעמוד במקום. כך אולי הוא ימצא את רומי. ואם הוא ייתקל בקורידון... כדאי שתהיה לו דרך להביס אותו. הוא נזכר ברעיון הקטן שלו, שאפשר להביס שד באמצעות הפרכת הקיום שלו, בדיוק כמו שגורגה הפסיקה להתקיים ברגע שעומר אמר שהצרבת היא תופעה ביולוגית טבעית. השאלה היא על מה קורידון אחראי.

המסדרונות היו משעממים בדיוק כמו חדר הכניסה. הקירות היו אפורים וחסרי ייחוד, ללא תמונות או אפילו דלתות. כאילו המסדרונות קיימים רק לשם המסדרון, כאילו אין שום דבר מאחורי הקירות או מתחת לאריחים האפורים, הקטנים, וכמובן, המשועממים.

כל המקום הזה היה בדיוק ההפך מהאופי הצבעוני והמפתיע של קורידון.

עומר הגיע לפיצולים וצמתים לא מעטים במסדרונות הריקים בהם צעד והוא די מהר שכח את הדרך. אבל לא הפריעה לו העובדה שהלך לאיבוד, הוא הרי יכול לחזור מתי שירצה לאחוזת מאלפוי, לא?

ואז עומר נעצר. בפעם שעברה הוא חזר מהעולם המשונה הזה דרך הפרגוד, אבל איך יעשה זאת הפעם? הרי הפרגוד נמצא מצידו השני של הסמבטיון, וכדי להגיע לשם עומר יצטרך לחצות שוב את הפרדס ולחצות את היער של חסידה ואת מגורי עשרת השבטים ואז לחצות איכשהו את הסמבטיון שמשליך אבנים לכל עבר, וכל זה רק במידה שיצליח למצוא את דרכו החוצה במבוך שנקלע אליו. הוא באמת סבר שהמבנה הזה, לפחות הקומה בה היה, היה הרבה יותר גדול מבפנים מאשר הקוביה הראשונה במגדל הקוביות הילדותי אליו נכנס עומר מבחוץ.

עומר ניסה לשחזר במוחו את הדרך בה צעד, לשווא. פתאום הוא התחיל לחוש מעט קלסטרופובי, וזמזום המנורות המשגע הזה לא הקל עליו במיוחד.

פתאום הוא נזכר באגרת. משום מה הוא חשב שהנוכחות שלה בטח תנחם אותו איכשהו. פתאום לבלות את שארית חייו איתה ועם ה... איך היא קראה להם? "חצויים"? אולי זה לא יהיה נורא כל כך.

המחשבה הזאת שימחה אותו מעט והשכיחה ממנו את העובדה שכדי להגיע לשם הוא יצטרך לצאת מהמבוך הזה, וכך הוא המשיך לצעוד לבדו בשלווה עד שלאחר אחד העיקולים הוא ראה מישהו עומד באמצע המסדרון ומביט בעומר בהפתעה.

"עומר?" הוא שאל בקול לחוץ ומפוחד. הוא היה רזה. מאוד רזה. הבגדים שלבש היו צבעוניים ומטולאים בנקודות צבעוניות. הנעליים שלבש היו עבות ועשויות בד צבעוני גם כן – מה שמנע מעומר לראות אם אלו רגלי אדם או תרנגול, שיערו של האיש היה קצר ושחור, והפנים שלו היו מאופרות בלבן מלבד שפתיו שהיו משוחות באיפור אדום שגלש הרבה לתוך לחייו, קצה אפו שהיה מעוטר בנקודה ירוקה, ומשולשים שחורים וארוכים שנמתחו מתחת לעיניו.

וזה לא היה קורידון. לפחות ככה עומר חשב, כי אילו היה זה קורידון הוא היה מת מלהביט בו. עומר השתדל שלא לשכוח את זה מאז שהרג את דון קורי בניו יורק לפני כמעט שנה.

"עומר, מה אתה עושה כאן?" שאל שוב האיש בחשש מעצם קיומו של עומר שהיה מהול בהקלה על כך שמצא אותו, "אסור לך להיות כאן, אתה יודע!"

"איך אתה יודע את השם שלי?" שאל עומר.

האיש עיקם את פרצופו. "זה לא זמן לבדיחות, עומר. אתה יודע מה יקרה אם הוא ימצא אותך כאן."

"אם מי ימצא אותי כאן?" שאל עומר בבלבול, "מה קורה פה?"

"אני לא מבין אותך, באמת שזה לא זמן להתבדח," האיש כמעט בכה מפחד, "יש לך מזל גדול שמצאתי אותך לפני שהוא מצא אותך. יש לכולנו מזל גדול, הוא היה משתגע..."

"אתה חייב לתת לי כמה תשובות," עומר ביקש.

"תסתכל על מה שאתה לובש, זה רנאה כאילו באת מבחוץ-" החל האיש לומר ואז עצר את עצמו, "אתה ברחת החוצה ואז חזרת? מה? למה עשית את זה?"

"ברחתי החוצה? מה? על מה אתה מדבר?" עומר כמעט צעק מתסכול.

"יופי, לפחות זה," האיש הרגיע את עצמו, "לפחות נשארת בפנים כל הזמן. בוא, אני אחזיר אותך לתא."

"מה? תחזיר אותי לאן? מה תא? מה הולך פה?!" צעק עומר בעוד האיש מתקרב אליו במהירות ולחשושי "ששש...." נשמעו מכל עבר פתאום.

"לא, למה צעקת? אתה מתנהג כאילו לא היית כאן אף פעם..." האיש כבר הזיל דמעות שמרחו את האיפור שלו בעוד הוא תפס בעומר בכוח חזק באופן מפתיע והחל לגרור אותו במסדרונות, וה"ששש..." הלך והתחזק.

"באמת לא הייתי כאן אף פעם!" צעק עומר.

"שששש....!"

"אילו שטויות אתה מדבר," האיש עם האיפור המרוח אמר. עומר ניסה להתנגד ולהיחלץ מאחיזתו של האיש שהלך בכזו מהירות שעכשיו לא היה סיכוי לעומר למצוא את דרכו החוצה משם.

"אההה!!!!" עומר צרח בתסכול.

"שששש!!!" המשיכו להשתיק אותו כל אותן ישויות מסתוריות.

אמנם הם זזו במהירות שעומר לא ממש היה יכול לראות את הנוף סביבם, אבל זה כבר לא היה מסדרונות אפרוריים ומשעממים. עכשיו הקירות היו מוזהבים. הם נצצו בעוז שלא היה צורך במנורות בתקרה המעוטרת ציורי שמן, ונעליו של עומר לא השמיעו רעש כשנגררו על השטיח המעוטר שנפרס על כל הרצפה. נכון, הם עדיין הסתובבו במסדרונות, אלא שלא רק שהצבעים היו מזמינים יותר, גם היו דלתות ברחבי המסדרון. דלתות מהגוני יפהפיות. וגם עומר והאיש כבר לא היו לבד יותר, היו כמה אנשים שהסתובבו להם בין הדלתות השונות. לכן האיש האט את קצב הריצה שלו.

"יש לנו מזל שהוא לא מצא אותך," התנשף האיש, נעצר והרפה מידו של עומר.

"עכשיו אתה יכול לענות לי על השאלות?" עומר ביקש, אלא שדנדון מהורחק של פעמון נשמע.

"תכף, קוראים לי פשוט," אמר האיש ורץ משם במהירות, משאיר את עומר לבדו.

ועומר באמת היה לבד. לא היה לו מושג לאן ללכת או להתקדם. הוא הביט סביבו על האנשים שהתהלכו שם והם נראו נורמליים לגמרי. רובם יצאו מהדלתות והלכו לאותו הכיוון, אז עומר פשוט התלווה אליהם.

הבגדים שהאנשים לבשו היו מגוונים להחריד. היו כמה שלבשו בגדים צבעוניים כמו האיש שהביא אותו לשם, היו כמה שלבשו פיג'מות או גלימות או בגדי מוגלגים. רק עומר היה לבוש בגלביה המשונה הזו מאז שהופיע ביער של חסידה, אבל הוא לא בלט מדי בין כלה בגדים המשונים של האנשים שהלכו שם. אף אחד מהם גם לא הבחין בו. רובם פשוט הלכו, ניהלו שיחות קטנות עם מי שהלך לצידם או שסתם נראו עייפים.

"אני עבדתי הלילה כמו משוגעת," אישה מנומנמת אחת אמרה לגבר שהלך לצידה.

"אוי, הסיפוק, הסיפוק של מה שאנחנו עושים," אמר נער בסוף שנות העשרה שלו לנער אחר.

"איזה כיף יהיה היום שם בעבודה, נכון?" ילדה קטנה שאלה אישה מבוגרת.

ולעומר לא היה מושג על מה כולם שם מדברים.

הוא הלך עם כולם למה שנראה כמו חדר אוכל. היו שם שולחנות ערוכים וכיסאות מפוזרים, עמדת צלחות וסכו"ם וכמה עמדות בופה. למרות שלא היה צורך לאכול במקום הזה, זה אכן היה אפשרי, ואנשים סביבו העמיסו סלטים, גבינות וחביתה מקושקשת. עומר היה יכול להישבע שהיה מרגיש במלון אילולא כל האנשים – שנראו רגילים ואנושיים באופן מפתיע – לא היו מפסיקים לדבר על העבודה הזאת, מה שהיא לא תהיה.

"איך הייתה העבודה הלילה?" הוא שמע מאיפשהו.

"שמעתי שהעבודה הבוקר אמורה לעבור חלק," הוא שמע ממקום אחר.

עומר נאנח. הוא לקח סכו"ם וצלחת, בה היה מוטבע הכיתוב "העבודה משחררת, XOXO". וברגע שקרא את זה הוא שמט בבעתה את הצלחת לרצפה.

הצלחת היכתה ברצפה בקול רם יותר ממה שעומר ציפה וכולם השתתקו והביטו בו. הוא כבר לא ישמור על פרופיל נמוך, אה?

לאחר שנייה או שתיים הוא שמע סביבו מלמולים בסגנון "אה, זה עומר," או "בסך הכל עומר שמט צלחת, זה קורה", ודי מהר הוא שמע סביבו דיבורים על העבודה המסתורית הזאת. מה העבודה הזאת להם? ואיך כל האנשים האלה מכירים אותו?

עומר חשב שהוא הצליח להיבלע שוב בתוך ההמון ששוטט לו בחדר האוכל הענק, ובאמת היה זה חדר אוכל ענק ויפהפה. בין אם היה זה ציפוי העץ על הרצפה, התקרה הגבוהה והמקומרת, הוילונות על הקירות או חד הקירות שלא היה אלא חלון ממנו נשקף חוף ים מזרח תיכוני. עומר לא זכר שראה נוף כזה בשוטטויותיו במסדרון הצדדי, ולפי הנוף הנשקף מהחלון, חדר האוכל הזה היה בקומה די גבוהה. יותר גבוהה מהקוביה הגבוהה ביותר שעומר ראה בבניין מבחוץ, ועומר בכלל לא זכר שעלה קומות כלשהן.

מתוך ההמון, איש אחד שהיה לבוש חליפה ניגש לעומר. "בוקר טוב עומר," הוא אמר בקול עמוק וסמכותי.

"אה... בוקר טוב?" היסס עומר, "אתה יכול לומר לי אולי מה–"

"–אתה לא אמור לעבוד עכשיו?" שאל האיש, "לא ראית את לו"ז העבודה לעכשיו? אתה לא רוצה שהוא יתעצבן, נכון? כולנו נסבול מזה."

"מ...מה? מה הולך פה?" התבלבל עומר.

איש לבוש חליפה אחר ניגש לאיש הראשון ואמר לו, "הכל בסדר, נועם. הם סיימו לעבוד עכשיו, הם כולם בדרך לפה. יכול להיות שעומר קצת הקדים."

"אה, תודה איתי," אמר האיש הראשון והלך משם. השמות האלה, נועם ואיתי, ממש צרמו לעומר באוזן. כנראה הוא כבר התרגל שלא לשמוע שמות ישראלים עכשויים ונורמליים, שכשסוף סוף שמע כאלה זה היה מוזר, ובמיוחד במקומות משונים כמו זה.

ובאמת, לחדר האוכל שכבר החל להתרוקן נכנס גל חדש של אנשים – כנראה כל האנשים שעומר היה אמור לעבוד איתם, כך מסתבר. עומר ניסה להיטמע ביניהם ולהנמיך פרופיל, אלא שכמובן שמיד פנו אליו גם האנשים האלה.

"היי עומר, מתי הספקת להחליף בגדים כל כך מהר?" שאל אותו מישהו.

"וואו, עומר, נתת עבודה מטורפת," ילדה אחת אמרה לו.

"מה?" שאל עומר בבלבול.

"אה, לא אמרת שאתה הולך לנוח?" שאלה אותו בחורה צעירה כבת 19 עם שיער בלונדיני עם מעט פסים כחולים שמגיע עד מעט אחרי הכתפיים, עיניים כחולות בורקות וחיוך ידידותי, "איזה כיף שאתה מצטרף אלינו."

עומר הביט בה והלב שלו דילג. לא, לא דילג, הלב שלו ממש ניתר ואיים לפרוץ מבית החזה. הוא הרגיש איך הוא מסמיק כולו ואחת הידיים שלו התחילה לרעוד, כי הנערה שמולו הייתה רומי, והיא הייתה צלולה כמו הסמבטיון בשבת.

"רומי?" הוא שאל בקול חלוש.

רומי צחקה את הצחוק המוכר והממכר שלה, ועומר התמלא בגל חמימות מלא נוסטלגיה וגעגועים. הוא מצא אותה, ועכשיו כל מה שצריך זה לצאת מכאן.

"אתה באמת נראה עייף," היא אמרה, "כדאי שתנוח באמת. אל תדאג, אני אביא לך אוכל."

"רומי, אני לא מאמין! רומי!" הוא המשיך להתלהב.

"עומר, די," הוא שמע קול מוכר אחר מצידו השני, וכשראה את הדוברת הוא היה מופתע.

"אמא?" הוא שאל בפליאה.

"אתה רוצה שאני אקח אותך לישון?" היא שאלה אותו שוב, "אני אמרתי לך ללכת לנוח, נכון? למה אתה סתם מקשה על עצמך?"

עומר ניסה לנשום עמוק כדי להירגע. יכול להיות שאלה שדים מחופשים? לא, כל האנשים שחזרו מהעבודה הזאת, וביניהם גם רומי ואמא שלו, היו יחפים. לא, אלה בני אדם. אבל אם רומי נמצאת כאן, לפחות ברוחה, כמו שעומר תיאר לעצמו, מה אמא שלו עושה שם? אמא שלו לא סהרורית שמבקשת לצאת, יכול להיות שקורידון מצא אותה בבית שלהם באריאל? לא, שדים לא יכולים להיכנס לארץ... יכול להיות שהיא יצאה מהארץ? לא, בטח שלא במצב השברירי שלה.

המצב השברירי שלה!

"קורידון לקח גם אותך?" הוא שאל את אמא שלו, "בגלל זה כל השנים את היית–"

"עומר, לא!" אמא שלו צעקה. כן, היא הייתה צלולה ומתפקדת, ועומר מעולם לא ראה אותה ככה. "אתה אמרת את השם שלו! עכשיו הוא יבוא!"

"אה, אליו התכוונתם כשאמרתם הוא?" שאל עומר, אבל אף אחד לא טרח לענות לו. כל נוכחי חדר האוכל נראו מבוהלים ומפוחדים כשהווילונות על הקירות החלו לנוע ברוח פראית, הנוף מהחלון התחלף בפראות מחוף הים לאנשים מתעוותים וצורחים בכאב ובפחד, והתקרה הקמורה רעדה.

"באמת, אתה מתנהג כאילו אתה כאן בפעם הראשונה," נזפה בו אימו.

ריח הגומי השרוף הלך והתחזק, והנוכחים נהיו יותר ויותר שקטים. אבל זה לא היה שקט מרגיע אלא שקט כבד, מעיק ומפחיד.

"מה קורה פה?" שאל עומר בפעם המי יודע כמה וזכה ל"ששש!!!" מאחד האנשים שעמד לצידו. הוא ראה איך כולם מתכופפים ועומר עשה כמוהם.

השקט היה כבד והחדר היה חשוך. מהחלון כבר ראו גופות. הווילונות לא זזו. איש לא נשם. עומר הביט ברומי וראה אותה מפוחדת. הוא הביט באימו ועדיין לא הבין איך היא שם.

"עומר..." לחשוש סהרורי נשמע, "הזכרת את שמי, קראת לי?"

קולו המוכר של קורידון.

עומר עצם את עיניו. לו יביט בעיניו של קורידון הוא ישתגע. למרות שלאחרונה הבין שלהשתגע זה אומר להגיע לכאן, כמו שקרה לרומי. אז מה יקרה אם יביט בקורידון עכשיו?

"עומר," קורידון אמר שוב, והפעם הוא נשמע קרוב מאוד. עומר הרגיש על פניו הבל פה שהריח כמו גומי שרוף.

הוא הרגיש אצבעות ננעצות בעפעפיו ופותחות אותם בכוח. בעל כורחו, עומר ראה את מי שעמד לפניו בפעם הראשונה בחייו.

קורידון נראה כמו ביצה. כלומר, היו לו עיניים מאוד גדולות, שחורות ומתות. היה לו כדור אדום ובשרני, מלא כלי דם בולטים ומעוררי בחילה, במקום בו היה אמור להיות האף. היה לו פתח שחור בצורת פרבולה מחייכת בתחתית הפנים, מה שנראה כמו פה ללא שפתיים ושיניים. אבל הראש שלו היה לבן ובצורת ביצה, כאשר בקודקוד העליון שלה היו כמה שיערות מתולתלות וצבעוניות. לא היו לו אוזניים.

קורידון נראה כמו ליצן בערך כמו שוולדמורט נראה כמו אדם. כאילו ניסו ליצור משהו אבל התחרטו באמצע.

"ככה יותר טוב, נכון?" שאל קורידון באותו קול סהרורי, וידיו חפנו בכוח את פניו של עומר, "ככה יותר טוב."

עומר לא היה מסוגל להוציא הגה. לא כך הוא תיאר את המפגש מול קורידון, וזה היה מאיים יותר ממה שציפה שיהיה. הבל הפה של קורידון פתאום כבר לא הריח כמו גומי שרוף אלא כמו נבלה.

"אתה מרגיש את ההבדל?" ליחשש קורידון, "ועכשיו אני אשאב אותך ואשמור אותך אצלי, כמו שקורה לכל מי שמביט בי."

הוא הצמיד את פיו חסר השפתיים לפיו של עומר, שדווקא כן היו לו שפתיים. שפתיים בוערות וחמות, תמיד. עומר לא היה יכול להתנגד. גם כי קורידון אחז את פניו וליטף אותן בכזו מהירות ובכזה כוח, אבל גם כי עומר פשוט היה קפוא. הוא הרגיש שלא יכול היה לזוז. אולי זה בגלל פניו של קורידון שאותן ראה סופסוף, או המצב המאוד מלחיץ ומטריד בו היה.

קורידון שאף ועומר הרגיש איך האוויר עוזב אותו, לא שהיה צורך מיוחד באוויר במקום הזה. הוא הרגיש איך חלק ממנו מתנתק. איך משהו בו מת. ופתאום כל מה שרצה היה לצאת...

"כמובן שאין צורך שאעשה לך את כל זה," ליחשש קורידון והתרחק מעומר. עומר שם לב שהם כבר לא היו בחדר האוכל אלא שוב במסדרון המוזהב עם הדלתות, ושקולות צחוק של ילדים החלו להישמע ברקע, "אין צורך שאכניס אותך לווריטגו, לשיגעון, כמו שעשיתי לשאר, כמו רומי חברתך, או כמו אימך, עוד לפני שנולדת."

"מה?" קרא עומר, "מה?!"

החיוך של קורידון גדל עוד יותר. "הפתעה, אה? היא הייתה שבויה שלי כל הזמן הזה. באמת הופתעתי איך לא חשבת על זה לבד. אבל אתה כבר כאן, אני לא יכול להעביר אותך לכאן מחדש. הגוף שלך כבר נמצא במצב משונה כזה כשנכנסת לכאן לפני כמה שעות. כן, אני רואה שאתה לא מכאן. אני לא עיוור כמו השאר, למרות העיניים היפהפיות שלי."

עומר שם לב שקורידון לא ממצמץ. העיגולים האפלים האלה נשארו פקוחים תמיד.

"אבל זה תהליך שאתה צריך לעבור אם אתה רוצה להיות כאן. אתה יודע, לשאוב אותך, לגרום לך להפסיק להריח את הגומי השרוף, לנשק אותך," ליחשש קורידון, "למרות שזה חסר השפעה עליך, הרי היית כאן מלכתחילה. טוב, ההשפעה היחידה הייתה הריח שהשתנה. אבל אילו היית נותן לי להביט בך אז, ביער הגשם, סמוך לארמון היהלום שלי, היית עובר את כל זה כבר אז, והיית מגיע הנה הרבה יותר מהר. אבל אני שמח שנענית להזמנה שלי בסופו של דבר והגעת הנה, ועכשיו אני אחזיר אותך למגורים שלך. אתה יודע, תמיד רציתי שיעבדו אצלי תאומים זהים. ואולי זה גם יגרום לך להבין למה כלם חשבו שכבר היית כאן..."

עומר היה כל כך מבולבל. היו לו כל כך הרבה שאלות אבל הוא לא העז לשאול אף אחת מהן. קורידון פתח את אחת הדלתות במסדרון המוזהב והשליך את עומר פנימה. הדלת נסגרה ונבלעה בקיר של החדר אליו עומר הוכנס, אם היה אפשר לקרוא לזה חדר...

זו הייתה קוביה שהקירות, הרצפה והתקרה מצופים בלבד ירוק. כאילו מישהו קיפל שולחן סנוקר והשאיר אותו בפנים. 

למרות שלא היה שם שום מקור אור הוא ראה הכל, הקובייה הייתה מוארת.

בתוך קירות הקובייה, שדווקא הייתה די רחבה ולא צפופה כמו שעלולים לנטות לחשוב, היו כיסאות ושולחנות מובנים, ואפילו מיטה מובנית, וכמובן שהכל צמוד לקירות ולרצפה ומצופה - איך לא - בדבר המעצבן הזה. לבד ירוק.

ועל המיטה של עומר ישב מישהו שנראה בדיוק כמוהו, אלא שגם הוא היה יחף. רגליו היו אנושיות. זה לא היה שד.

האדם שישב על המיטה הבחין בעומר והתקרב אליו. "מה זה? מי אתה?" הוא שאל.

מצד אחד עומר חש הקלה. סופסוף מישהו שלא מזהה אותו. מצד שני, הסיטואציה עדיין הייתה מלחיצה.

"אני עומר, מי אתה?" הוא שאל בקול הכי קשוח שהצליח לגייס, אבל האדם נראה מבולבל.

"מה? אבל... אבל אני עומר," הוא ענה, "אני עומר. מאיפה הגעת פתאום?"

הפרק הקודם		הפרק הבא