נבואת הקסם היהודי

בס"ד

בואו אני אגלה לכם סוד. בעצם 2 סודות. הסוד הראשון הוא שנבואת הקסם היהודי אמור להיות ארוך יותר מפלאות הקסם היהודי. הסוד השני הוא שהסוף של נבואת הקסם היהודי קרוב וזה אומר שגם הסוף של פלאות קרוב. לא ממש ממש קרוב, הרי לא היה עדיין את הפרק שאתם הולכים לשנוא והפרק שבו מגלים (שלא תחשבו ששכחתי), אבל השם של הפרק הזה הוא גם מוטיב חוזר מפאנפיקים קודמים.

אה וכמעט שכחתי, רק שתדעו שהפרק האחרון ב"פלאות" מאוד נעלב שלא הגיבו בו. חבל, סוף סוף עומר הגיע לקורידון, ואתם מגלים את זה דרך המשפט הקבוע בבולד בתחילת הפרק במקום לקרוא את זה בעצמכם.

יאללה פרק!!! והפעם בפינת אזהרות הטריגרים שלנו, הפרק מכיל דמות מכחישת שואה. תהנו :)

אחינועם, קארין ומאיה עמדו באותו טרקלין בו פגשו את גל וקורל יום קודם לכן. הטאקי המתפוצץ מאתמול עוד היה שם.

"לא מסדרים פה?" שאלה מאיה.

"לא נראה שיש מי שידאג לסדר וניקיון במקום הזה," הסיקה קארין, "את זוכרת, קרן לא כאן, ואין אף מבוגר אחראי אחר."

"זה אומר שאם נשוטט פה קצת, בטח נוכל לראות כל מיני חומרים מסווגים שיעזרו לנו לפעול ולתכנן מרד," אחינועם אמרה, "מעניין מה כבר אפשר למצוא."

"הדבר הראשון שתמצאו זה שאם אתן מדברות בטרקלין, שומעים אתכן בכל בית המחסה," קולו של עמנואל הבהיל אותן והוא נכנס לטרקלין בחיוך משועשע.

"נכון, אולי אנחנו לא מסדרים כאן," הוא אמר ומאיה הסמיקה עד שורשי שיערותיה, "אבל אנחנו יודעים מה אנחנו עושים."

אחינועם ניסתה לשמור על כבודה האבוד, אז היא הזדרזה לומר, "סוף סוף אתה לא משועמם, מה?"

עמנואל לא ענה לה. במקום זה, הוא פשוט אמר, "ברוכות הבאות לבית המחסה של חור הגידגד. נעשה דברים גדולים יחד." כשסיים לדבר הוא הביט בעיניה של קארין, שהשיבה לו מבט שאמור היה להיות נחוש, אבל עמנואל ראה בפניה צל של חיוך. וזה לא היה חיוך מתנשא כמו שהיה רגיל לראות, אלא חיוך גאה, מסופק וקצת נרגש.

עירית ועידו נעמדו על סף תהום. פיזית. טוב, זו לא בדיוק תהום, אלא אחד השערים האלה לישראל הקסומה, אבל עירית ועידו עמדו שם. לכל אחד מהם היה תיק גב עם אוכל ובגדים, ומאחוריהם עמדו שרית, ניר וליטל.

"אתה לא בא איתם," ליטל אמרה לניר, "תירגע."

ניר פשוט לא הגיב.

עירית ועידו הביטו זה בזו, ואז הביטו בשרית.

"תודה על הכל," אמרה עירית.

"איך תמצאו אותה שם? היא יכולה להיות בכל מקום!" ניר ניסה, "אתם צריכים מישהו כמוני ש-"

"ניר, די," ליטל אמרה לו, "אתה בעצמך לא היית שם, איך תעזור?"

"אבל אלה גם הילדים שלנו, ליטל!" ניר היה על סף בכי.

שרית מיהרה לעירית ועידו. "לכו, לכו עכשיו," היא זירזה אותם בלחישה. עידו בלע רוק ועירית היססה.

"נו? המצב כאן לא יהיה טוב יותר," שרית האיצה בהם. עירית ועידו החזיקו ידיים ופסעו לתוך החשכה.

הם לא הרגישו רצפה תחתם או קירות ותקרה מעליהם. הם גם לא ריחפו, כי לא פעל עליהם שום כוח. הם היו קפואים באוויר.

עידו ניסה להביט לאחור. מאחוריו היה רק שחור, וכל הקולות של ניר, ליטל ושרית נעלמו בפתאומיות.

ואז הם הרגישו מעין כוח הודף אותם ימינה, כמו מגנט חזק המתנגד אליהם ודוחף אותם ממנו והלאה.

"אההה!" צעקה עירית, ועידו שמח בינו לבין עצמו שהוא עוד מסוגל לשמוע. השקט הזה הלחיץ אותו.

ואז כוח אחר הדף אותם למטה. ואז שמאלה. ואז למעלה. ואז הם התהפכו והעיניים שלהם התמלאו במערבולות של צבעים. טלאים של סגול וירוק ואדום וצהוב מילאו את שדה ראייתם, וכל מה ששמעו היו צעקותיהם שלהם. בשלב מסוים הם התהפכו באוויר, ואז הרגישו חסרי משקל - ללא כוח משיכה - ואז מצאו את עצמם בלב ים, והיה קר.

"טוב, החלטנו ברוב לשתף איתכן פעולה," הסביר עמנואל כשהוא ושלוש הבנות הלכו לאחד החדרים בבית המחסה, "אבל לא כולם רצו לקחת חלק בפעולה שנעשה איתכן, מה שזה לא יהיה. אז לחדר אליו אנחנו הולכים עכשיו הגיעו רק מי שייקח חלק במה שנעשה, ושאר מי שתראו כאן סתם חי את חיו כאן, אז בואו לא נפריע יותר מדי."

הם הגיעו לחדר בו היו מפוזרים כמה פופים וכורסאות, וכמה נערים ישבו עליהם. היו כמה שולחנות עם ספרים, והייתה אח לא פעילה באחד הקירות.

"החדר הזה עוצב בהשראת חדר המועדון של הבתים בהוגוורטס," עיווה עמנואל את פניו, "כחלק מהמגמה של חוק הגידגד לחזור ולהידמות לעולם הקוסמים הבריטי, בניגוד לפיהרר שמנתק אותנו מהמסורת האנגלית."

"אלה הפעולות הנועזות שלכם? בחירות עיצוביות?" לגלגה אחינועם, ואז היא ראתה את יוני שענה לה, "בואי נשמע את כל הרעיונות שלך, גאונת הדור."

אחינועם הביטה בנוכחים בחדר. היו שם גל, יוני ושאול, הייתה שם קורל שאותה פגשה יום קודם לכן, והיה שם גם את שי צואנוב, שכלא אותן והסגיר אותן לחדר החקירות של קרן בזמנו.

"אז אלה אנחנו," עמנואל אמר, "תשעה אנשים."

"תשעה ילדים," חזרה אחריו אחינועם, "עשיתי שינוי קוסמטי."

"או שמונה אנשים וילדה," גל העיר, "זה נתון לוויכוח."

"טוב, לא באנו הנה לריב," עמנואל מיהר לומר.

"למה? זה כיף," שאול המהם מאחד הפופים, "בשביל זה אנחנו פה, לא? להחליף עקיצות וירידות כמו חבורת ילדים קטנים."

"כן, תודה שאול, המסר הובן," ניסה עמנואל להרגיע את הרוחות, "עכשיו בואו-"

"-רואה? אתה מודה שאתה ילד קטן," אחינועם הגיבה לשאול.

"אחינועם, בדיוק ניסינו לעשות פה משהו ואת הורסת הכל," קורל הטיחה בה.

"אחינועם הורסת?" התערבה מאיה, "לכם אין בכלל חלק במה שקורה?"

"לך אין חלק במה שקורה כי את גם ככה תעשי כל מה שאחינועם עושה," יוני זרק בתשובה.

"חבר'ה, אולי די..." עמנואל כבר היה נואש.

"לפחות אני עושה משהו," הטיחה מאיה בחזרה, "במקום לפחד מכל דבר שאומרים לי ולספר לכולם במי גל מאוהב."

כולם השתתקו פתאום. חוץ מגל החיוור שהביט ביוני בפליאה. "אתה- אתה- מה בדיוק סיפרת ולמי?" הוא גימגם.

"יופי מאיה, בשביל מה זה היה טוב עכשיו?" שאול רטן, "ניסית להראות שיש לך יכולת דיבור עצמאית?"

"לא, כי אתה," קארין אמרה פתאום, "ממש האיש והנאומים חוצבי הלהבות."

"מה בדיוק סיפרת ולמי?!" המשיך גל לשאול את יוני.

"די, חברים, בבקשה," התחנן עמנואל.

"מה בדיוק סיפרת ולמי?!" צעק גל.

"חלאס!!!" שי צואנוב נעמד וצעק וכולם השתתקו, והפעם באמת.

"די! די! אני כבר לא יודע כמו מה אתם נשמעים, כמו חבורת ילדים בני שמונה או כמו חבורת זקנות רכלניות!"

וזה באמת עבד, כולם השתתקו.

"תפסיקו לעשות לי שואה באוזניים!" המשיך שי, וברגע הזה ההשתתקות הקולקטיבית הושתקה.

"אל תשתמש בביטוי 'שואה' בכזאת זילות," אחינועם רטנה.

"מה יש?" ענה שי, "זה לא שאת לא עשית את זה אף פעם."

"אני לא עשיתי את זה אף פעם," אחינועם אמרה, "סבא רבא רבא שלי ניצול שואה."

"סבא רבא רבא?" חזר שי בטון מלגלג, "כמה זה כבר, סבא של סבא שלך? ואת באמת מאמינה לזה?"

"מה? מה זאת אומרת?" שאלה אחינועם.

"אל תגידי לי שאת באמת מאמינה שהייתה שואה..." שי גיחך.

"ממ... מה זאת אומרת באמת מאמינה? זאת עובדה שהייתה שואה! יש מחנות השמדה ו-"

"-לא, אין. יש חורבות של מחנות עבודה, כי הנאצים השמידו את כולם! כמה נוח!" צהל שי.

"אבל יש עדויות וסיפורים של-"

"-של מי? תני לי אדם אחד שטוען שהיה בשואה!"

אחינועם הייתה קצת המומה, בעיקר כי עלתה במוחה ידיעה חדשותית מלפני כמה שנים על מותו של ניצול השואה האחרון. "אין, הם נפטרו כולם," היא אמרה בלחישה.

"אוי, כמה נוח," המשיך שי.

"תירגעי," יוני אמר, "שי שלנו הצטרף לטרנד של הכחשת שואה."

"טרנד?" שי התפלץ, "יש כל כך הרבה סתירות בדבר הזה ובסיפורים שלהם ו-"

"-זה פאקינג אנטישמי," אחינועם המשיכה.

"אחינועם," קארין הניחה יד על כתפה, אבל אחינועם הורידה את היד באגרסיביות.

"אחינועם, אולי בישראל הזמזומית האמונה בשואה היא קונצנזוס, אבל כאן את צריכה לכבד את חופש האמונה של כל אדם."

"האמונה בשואה? לכבד? זאת עובדה!" אחינועם רקעה ברגלה.

"בסדר, זכותך להאמין בשואה. גם אני מאמין בשואה," עמנואל אמר, "אבל את לא יכולה לכפות את האמונה שלך על אנשים אחרים. זה לא עובד ככה אצלנו."

"אבל--" אחינועם החלה לומר ואז עצרה בעצמה. "חשבתי שאתה הקול השפוי, עמנואל."

"אני בהחלט קול שפוי ודמוקרטי," אמר עמנואל, "קצת סובלנות, את יודעת. לסבול את דעתו של האחר. לקבל את זה שיש לו דעה שונה משלי, וזה בסדר."

"לא אם זה הכחשת שואה! ממתי זה לגיטימי?" שאלה אחינועם, "אתם כאילו חיכיתם כדי שניצול השואה האחרון ימות כדי להוציא את כל הגועל נפש הזה? יש פה עוד מישהו שמכחיש שואה שאני צריכה לדעת עליו?"

כולם השתתקו, חוץ מיוני שהעיר, "יש בבית המחסה את רוי שלא מאמין בשואה."

"יופי, בוא תספר עוד עובדות על אנשים," רטן גל.

"גל, מה הבעיה באמונתו של אדם? אנחנו לא פוסלים אדם על פי אמונתו," קורל העירה.

גל נאנח. "אני מניח שאת צודקת," הוא אמר, "סתם חיפשתי את יוני יותר מדי אחרי שהוא דיבר... עליי."

קורל הביטה בגל בתוגה. נראה היה כאילו היא שוקלת לעשות משהו, והיא התקרבה אליו לרגע, אבל אז אמרה, "טוב, אחינועם, את מבינה שזו דעה חשוכה ופרמיטיבית."

"מה, הכחשת שואה?" אחינועם שאלה בתקווה.

"חס וחלילה," קורל ענתה, "חוסר הלגיטימציה שאת מנסה ליצור כלפי אמונות של אחרים. אנחנו לא נקבל את זה פה. ואם תמשיכי עם האמירות החשוכות האלה אנחנו לא נוכל לעבוד איתך."

אחינועם נאנחה. היא לא האמינה שזה קורה לה, שבמדינת היהודים דבר כזה יהפוך ללגיטימי. שתוך דור דבר כזה יקרה לזכרון השואה.

"זה גם חלק מהמהפכה שהפיהרר עשה בישראל הקסומה?" היא שאלה.

"מה, סובלנות ופלורליזם?" שאל שאול, "זה עוד לא הגיע אליכם לישראל הזמזומית?"

וכך הוויכוח ניצת בשנית.

עמנואל נאנח בשעה שהרוחות התלהטו. זה לא מה שהוא דמיין לעצמו שיקרה. רק לפני שעה קלה ישבו כל מי שהיה באותה ארוחת ערב והחליטו מי ייקח חלק בזה. קורל הכריחה את אחיה הקטנים שלא להשתתף, אבל אצל גל, יוני ושאול המצב היה הפוך.

"אתם חייבים להצטרף אליי," אמר להם גל, "זה גם יספק אתכם, גם תעשו משהו משמעותי נגד הפיהרר, גם תצילו את הקוסמים הישראלים וגם תעזרו לי בוויכוחים נגד אחינועם."

"שוב, זה נשמע לי ממש מסוכן ומיותר," שאול אמר.

"אם שאול נוטה שלא לעשות את זה, אני חייב להסכים איתו," אמר יוני, אלה כוחות שאנחנו לא מכירים ששייכים לאנשים ממש חזקים."

"בגלל זה אנחנו משתפים פעולה עם אחינועם, קארין ומאיה! כדי שנכיר את הכוחות ונביס את האנשים החזקים!" התפתל גל.

עמנואל הביט בנסיונות השכנוע של גל ובסירובים החוזרים של יוני ושאול עד שלבסוף נכנעו. אם זה המצב, מה הפלא שכולם עסוקים בלריב?

עירית ועידו הצליחו לשחות לאיזשהו חוף.

"טוב, אנחנו בראש הנקרה," הסיקה עירית, "אותו מקום בו היינו, או לפחות גרסה של ראש הנקרה."

עידו הביט בדאגה בשמיים האדומים. "גרסה כלשהי... כן, אין ספק."

"טוב, איך נמצא את אחינועם עכשיו?" שאלה עירית.

"אני לא יודע אבל ממש ממש קר לי, ואני לא חושב שזה רק בגלל שאני רטוב," עידו ענה לה והחל לחפש בגדים חמים בתיק הגב שלו.

"תראי מה זה, כל הבגדים המוזרים האלה," הוא אמר, "רק חלוקים ושמלות."

"אלה גלימות, עידו," ענתה עירית בחוסר סבלנות ולבשה גם היא כמה בגדים חמימים.

"קדימה, בוא נמצא את הבת שלנו," היא אמרה והשניים החלו ללכת את הלא נודע.

בסופו של דבר לעמנואל נמאס. הוא נעמד, שלף שרביט והטיל לחש סילנציו על כולם.

"יופי, עכשיו כשכולם בשקט, אני אדבר," הוא אמר, "אם אנחנו רוצים להביס את הפיהרר צריך קודם כל לדעת מה החולשות והחוזקות שלו ולהכיר אותו יותר. אולי גם להכיר את הארמון בו הוא שוכן. וכמובן, מה בדיוק אנחנו מתכננים לעשות?"

כולם ניסו לדבר אך קולם לא נשמע.

"טוב, אני הולך לבטל את הסילנציו, אבל בבקשה, בלי לריב!" התחנן עמנואל וביטל את ההשתקה. "אז מה אנחנו מתכננים לעשות לפיהרר?" הוא שאל.

"להרוג אותו," אמרו מיד גל ואחינועם, ואז הביטו זה בזו בפליאה, כאילו זו הפעם הראשונה בעולם ששני אנשים אומרים באותו הזמן את אותו המשפט.

"להרוג אותו," אישר שי צואנוב.

"להרוג אותו," אמרה מאיה.

"אמממ... אני לא בטוחה," קורל היססה.

"כן, גם אני," קארין הסכימה איתה, "כאילו, אם נהרוג אותו אז מה הלאה? ישראל תהיה בכאוס הרבה יותר גדול מאשר עכשיו."

"נקים רפובליקה! דמוקרטיה!" התלהבה אחינועם.

"כן? ומי יועמדו לבחירת העם?" שאלה קורל.

"אנחנו," אחינועם אמרה.

"לא יודע, זה נשמע לי ממש מסובך," שאול העיר.

"וממש מפחיד," צייץ יוני.

ובעודם דנים, עמנואל התיישב וחייך בסיפוק. מתברר שסילנציו קטן עושה את העבודה. הוא ראה שקארין מחייכת לעברו שוב, אז הוא השיב לה חיוך משלו. הוא צריך לדבר איתה על החיוכים האלה מתישהו, אבל עכשיו... עכשיו הם צריכים לעבוד.

מתוך לב הים יצא ניר אליהו. הוא לא האמין שליטל ושרית יתנגדו כל כך לכך שיגיע לישראל הקסומה, והוא גם לא האמין שהוא יצליח לברוח לשם כל כך בקלות תחת עיניהן המשגיחות. ליטל בטח תתרגז ממש, אבל היא תבין. ברגע שהוא יחזור עם הילדים שלהם היא תהיה גאה בו. מה גם שנראה שאין שקיעת שמש עם השמיים האדומים האלה בישראל הקדומה, כך שהוא לא יהפוך למפלצת ירוקה עם קרניים כתומות כמו שקורה לו.

הוא שחה לחוף בסיפוק רב. הוא לא ראה את עירית ועידו והניח שהם התקדמו משם. אלא שהוא בא מעולם של קוסמים. הוא גדל באילברמורני בסופו של דבר, והוא יודע איך קוסמים חושבים. יהיה לו יותר קל לחפש.

הוא קיווה שליטל לא תשנא אותו ממש ברגע שהיא תמצא את המכתב שהשאיר לה בו כתב לאן הוא הולך, אבל אז נלחץ לגלות שהמכתב נשאר בדש גלימתו. הוא הביט ללב הים. אין שום דרך לחזור משם. למעשה, אף נפש חיה לא יודעת שהוא בישראל הקסומה. כרגע הוא ברשות עצמו.

הבהרה: כל קשר בין הקטע של הכחשת השואה לכל פולמוס שקיים היום הוא מקרי בהחלט. לא מדובר במשל אלא בדאגה ליום שאחרי מות ניצול השואה האחרון.

אם שם הפרק אירוני לכם מדי, הנה שם אלטרנטיבי לפרק: "מי שרב מאוהב".

תגובותתתתת

הפרק הקודם		הפרק הבא