העיניים הן ראי הנפש

אוקיי, זה רשמי: בחיים לא נאבקתי ככה בשפה העברית קודם. גם לא בבגרות בעברית. הפרק הזה שובר שיאים.

You've got a way to keep me on your side

You give me cause for love that I can't hide

For you I know I'd even try to turn the tide

Because you're mine,

I walk the line

- I Walk The Line, Halsey (Johnny Cash cover)

פרק 15 - עיניים פראיות

"אז איך אמרת שליאו חזר לחיים שוב?" תיחקרה אותו הרמיוני.

הארי גנח. "חבר'ה, זאת לא הנקודה. הנקודה היא מה שקרה אחר כך. למשך כמה חודשים אחרי המלחמה עם הענקים הכל היה בסדר, ופתאום כאבי ראש, וחלומות - ואיזה… יצור בשם ניקודאמוס שצריך את עזרתם."

"יצור שהוא כנראה הכותב של הספרים האלה," השלים רון.

"ככל הנראה," הסכים הארי. "הוא דיבר באותו סגנון שהספרים כתובים. הוא תיאר בדיוק את מה שכתוב בהם - מלחמה נגד האדון הלבן, הרוצח הלבן, איך שתרצו לקרוא לו - מלחמה שבה כל הקרובים של ניקודאמוס מתו, כמו מה שקראנו באחד מהספרים. ובנוסף לזה, גם הכותב וגם ניקודאמוס תיארו את האדון הלבן כמישהו שהיה קרוב אליהם, מישהו שלא תמיד היה רע."

הרמיוני הנהנה. "לא קראנו שבסופו של דבר האדון הלבן הזה מכניע את הכותב של הספרים וכולא אותו, כמו שניקודאמוס אמר, אבל לא הגענו לסוף עדיין, וזאת נראית כמו אפשרות הגיונית בסך הכל. אם הוא באמת נכלא הוא בטח לא היה מסוגל לשבת ולכתוב ספר נוסף לספרייה. נראה שהדברים מתחילים להתבהר, לא?"

"הגיע הזמן. אני עדיין מת מסקרנות איך לעזאזל הכל הוביל למצב הקיים, אבל אני מניח שנגלה את זה בחלומות הבאים. אולי אפילו הלילה?" שאל רון את הארי.

"אני מקווה מאוד," ענה הארי, מוטרד. הוא לא הפסיק לחשוב על החלומות שלו. על החלומות של פרסי וחבריו. הוא הצמיד יד אחת למצחו, איפה שהראש שלו כאב כשהתעורר הבוקר. הפעימות כבר הספיקו להתפוגג מאז, המזכרת העדינה מתהפוכות חייו של פרסי כבר לא בהישג ידו, והוא מצא את עצמו מתגעגע באופן מוזר. הוא רצה את החלק הקטן הזה שנותר לו מבן פוסידון, את החיבור החמקמק למה שקרה בחלומותיו - למה שהוביל להווה. הוא רצה אותו נואשות.

"הארי?" שאלה הרמיוני בשקט. 

הוא הרים את ראשו וגילה את שני חבריו מביטים בו, סקרנים ומודאגים. הוא הוריד את ידו ממצחו ונאנח, רוכן קדימה בכסאו. "תקשיבו, אתם - אתם לא מבינים. זה… זה היה הלילה הכי אינטנסיבי שהיה לי בחיים. זאת אומרת, בפעם הראשונה מאז שכל הסיפור הזה התחיל, ראיתי את חיי היומיום של פרסי ג'קסון. ממש הייתי איתו שם, גם כשקרו דברים משעממים או סתמיים. זה לא קרה אף פעם קודם - החלומות שלי תמיד התרכזו בהרפתקאות שלו, באקשן, במה שהוא זוכר ובמה שהיה הכי חשוב, גם אם זה אומר שחלקים שלמים מחייו פשוט לא הופיעו בחלומות. ואם כן ראיתי קטעים שלמים בלי קפיצות, אלה היו ימים של מסעות חיפושים, אז כל רגע היה קריטי. החלומות תמיד נקטעו ודילגו קדימה אם לא היה משהו חשוב לראות בזמן שאליו הגעתי.

"עכשיו, לעומת זאת, ראיתי הרבה יותר. עדיין היו קפיצות פה ושם, על קטעים שבהם ככל הנראה לא קרה כמעט שום דבר, אבל ככל שהזמן התקדם, הדילוגים הלכו והתמעטו - ובפעם הראשונה ראיתי דברים רגילים בחיים של פרסי. בימים האחרונים שעברו עליו בחלום ראיתי דברים כל כך רגילים וחסרי חשיבות שהם היו משעממים. וזה הפך את הכל להרבה יותר… מציאותי."

רון והרמיוני עדיין הביטו בו בחוסר הבנה, אז הארי התאמץ להתרכז - התאמץ לתרגם למילים פשוטות את התחושה שפיעמה בו.

"זה לא שלא הצלחתי לשמור על הפרדה ביני לבין פרסי - הבנתי תוך תוך כדי החלום שאני רואה וחווה חלקים מהחיים שלו ולא שלי. אבל היה קשה לא להתמקד רק בצד של פרסי. בקושי נשארתי מודע לעצמי. ידעתי שאני לא פרסי והחיים שלו הם לא החיים שלי, אבל זה היה כאילו זנחתי את עצמי ושקעתי לגמרי בחיים שלו. בקושי הגבתי על מה שקרה לו. לא חשבתי בעצמי על מה שראיתי - פשוט קיבלתי את מה שקרה לפרסי וכאילו שכחתי שגם אני שם. זה היה… מוזר. טובעני."

הוא הרגיש כאילו הוא צריך להתרגל אל עצמו מחדש, להיזכר שיש דברים אחרים בעולם חוץ מפרסי ג'קסון וסיפור החיים שלו. אבל החלק המטריד באמת היה שהוא לא רצה לעשות זאת. הוא רצה להמשיך להתעסק בחייו של החצוי, לגלות עוד על כל מה שקרה לו. הוא רצה לראות את פרסי. 

"אוקיי," אמר בפתאומיות, מזדקף. "אנחנו חייבים לחזור לעבודה. אין זמן לבזבז, זוכרים? אה, ומישהו צריך לעדכן את המפקדת בחלומות."

"האמת שוורן מחכה לי," מיהרה הרמיוני להגיד. היא והארי הסתובבו שניהם להביט ברון בציפייה.

מבט מבוהל התפשט על פניו. "מה - למה אני?! הארי, למה שאתה לא תלך?" דרש בתרעומת.

הארי ניענע בראשו בהחלטיות. "אני צריך לדבר עם פרסי, לראות איך הוא יגיב לכל הגילויים האלה. מנסן בעצמה נתנה לי את התפקיד הזה, אז."

הרמיוני הסתירה חיוך. "נראה שרק אתה נשארת, רון."

"מה - אבל - אוח, אתם שניכם," מילמל רון באיבה. "לפרוטוקול, את היית צריכה ללכת, הרמיוני, כי אותך היא הכי פחות מתעבת וזה ברור באופן שבו היא לא מסתכלת עלייך כשהיא רושפת אש עליי ועל הארי, אבל בסדר. אני אלך. זוג נצלנים."

"אוי, תהיה בשקט כבר," גיחך הארי, ופנה אל עבר הבמה שבמרכז הכיפה, ותחתיה - הצינוק.

"נתראה אחר כך!" קראה מאחוריו הרמיוני והוא שלח אליה ניפנוף.

בעודו מניף את הבמה ויורד במדרגות הנסתרות שתחתיה, הארי נתן למחשבותיו לנדוד אל החצוי האחרון שתקף. פרנק.

מקגרגור אומנם חסך בפרטים כשתיאר את הקרב נגדו, אבל הוא לא דילג על אף שלב בהבסתו. פרנק הופיע בתחילה בתור נחיל צרעות. המחזה היה מוזר למדי והשומרים הבינו מהר מאוד שלא מדובר באירוע טבעי, אבל אף אחד לא הצליח לעצור אותו, ומהר מאוד פרנק הגיע אל החומה החיצונית ביותר שנותרה עומדת. ואז הוא הפך לדרקון. 

השומרים ניסו להיאבק בו, ירו לחשים וקללות בקדחתנות, אבל ללא הועיל - עור הקשקשים של הדרקון שימש אותו כמגן. הוא רשף אש ורמס עצים כשניסה לנגוח בחומה, התעופף מעל מכשולים שעמדו בדרכו וניסה לנגוח בה גם מלמעלה. בסופו של דבר השומרים, בהנחיית מקגרגור ומנסן, הבינו מה הם צריכים לעשות וירו לחש משולב ועוצמתי, כולם מאחדים את כוחם על מנת להצליח לחדור את ההגנה של פרנק. והם באמת הצליחו, ופרנק שאיבד את הכרתו מיד עם הפגיעה הפך בחזרה לבן אדם ונפל מהשמיים - אלא שזה היה מאוחר מידי. החומה ספגה יותר מידי בשלב הזה, והתפרקה.

חמישה חצויים - כמספר התאים בצינוק - כבר תקפו את הכיפה. כל אחד מהם הצליח להוריד חומה קסומה אחת. נותרו להם שתי חומות בלבד שישמשו הגנה על האבן הבראשיתית המוחבאת בכיפה, אותה אבן שהיא בעצם המטאור שפיצל את היבשות. שתי חומות אחרונות לפני שזהו זה. ונראה שהחצויים רק מגבירים את הקצב.

אין פלא שמנסן גערה בהארי וברון כפי שגערה בהם, על אף שלא הייתה להם דרך לדעת שהתקיפה בכלל מתרחשת; מצבם היה נואש.

כשהוא פתח את דלת הצינוק הדוממת, החשיכה שבתוכו הייתה מוצפת ביותר אור מהרגיל. עדיין חשיכה כמעט מוחלטת, אבל ההבדל בינה לבין החשיכה ששררה כשרק פרסי היה כלוא בצינוק היה ברור. כל התאים היו תפוסים עכשיו. 

הארי הדליק את שרביטו. הוא התעלם במכוון מהתא של פרסי שהיה מצידו הימני וצעד שמאלה קודם, אל עבר התא האחרון בשורה - התא האחרון שהפך תפוס. 

נשמתו נעתקה ברגע שהאסיר שבתוכו נגלה לעיניו.

ראשית כל, הוא היה מאיים. פרנק נראה מאיים עוד קודם - הגוף שלו הזכיר גוף של מתאבק מקצועי, והאפקט רק התעצם ככל שחלף הזמן והוא איבד את השומן הילדותי שעיגל את פניו. אבל תמיד היה לו את המבט התמים הזה בעיניו, את ההפתעה המוסווית בקושי בכל פעם שעשה משהו שהצביע על עוצמה - כאילו הוא לא היה מודע לכוח שלו. לא התכוון אליו.

עכשיו לא היה זכר לזהירות הזאת. פרנק ישב במרכז תאו, שריריו המשורגים דרוכים, גופו הדומם נראה מוכן להסתערות, כל מילימטר ממנו משדר אלימות. והמבט שהוא נעץ בהארי.

גם אם היה אפשר להתעלם מהאור הלא טבעי שזרח מעיניו, או מהחייתיות הברורה בהן - הארי היה צריך למצמץ ולהביט שוב כדי להזכיר לעצמו שאלה עיניים אנושיות, ולא אישוני-חרכים חתוליים - המבט בהן היה פשוט טורד מנוחה. פרנק הסתכל על הארי כמו טורף שבוחן את המטרה הבאה שלו. 

זה לא היה קרוב אפילו לפרנק שהארי ראה בחלומותיו, לפרנק שנראה נבוך בכל פעם שמישהו רמז שהוא חזק יותר מרוב האנשים. זה היה איום חסר בושה, מוקרן מכף רגל ועד ראש.

הארי נסוג, מנסה להחזיק בפנים צמרמורת.

פרסי - שמסיבה כלשהי עמד על רגליו באמצע התא שלו - הביט בהארי כשהוא נעמד מולו. עיניו הזורחות עקבו אחר כל תנועה של הארי, בוחנות את הבעת פניו בדקדקנות, אבל לא מתוך חשדנות - מצחו המקומט הצביע דווקא על דאגה.

"בסדר?" שאל בצרידות.

"מה? כן," ענה הארי, מחזיר לו מבט מבולבל. "כן, הכל בסדר. פשוט הופתעתי, זה הכל. הוא כל כך… שונה," השלים במגושם.

"לא בכוונה," אמר פרסי, עדיין מביט בו בעיני עגל. "זה רק… הוא ל-לא יכול לעשות שום דבר, משם."

"אתה מתכוון - לפגוע במישהו? ברור שלא," השיב הארי באוטומטיות, ואז מיצמץ. "אתה מודאג?"

פרסי נשך את שפתו התחתונה, ואז העיף מבט מעבר לכתפו ולקח שני צעדים לאחור, אל תוך מעמקי תאו. הארי צפה בבילבול הולך וגובר בבן פוסידון, שבחן את ידיו הכבולות בשלשלאות לקירות התא משני צדדיו במצח מקומט.

"כי אין סיבה שתהיה," המשיך הארי, מתעלם מחוסר ההתייחסות לדבריו. "לא יקרה לו כלום אם הוא לא יעשה שום דבר בעייתי. אף אחד לא יפגע בכם רק כי אתם נראים מאיימים. מה אתה עושה?"

ואז פרסי צלל קדימה, ידיו נשלחות לפניו אל הקרקע, השלשלאות האוזקות אותן נמתחות כמעט עד הסוף בזמן שרגליו של פרסי נזרקו באוויר. והארי, שלמבוכתו הלב שלו דהר בחזהו בבהלה, מצא את עצמו בוהה בעמידת הידיים המתנודדת של החצוי.

"מה אתה עושה?" שאל שוב, הפעם בהלם מוחלט.

"מחלץ - מחלץ איברים," אמר פרסי, המילים מתנודדות בפיו כפי שרגליו התנודדו באוויר בחוסר יציבות. שנייה לאחר מכן הוא נפל, נוחת בסרבול אך בהצלחה בחזרה על שתי רגליו.

"הייתי - טוב יותר בזה, פעם," מילמל, פניו החיוורות סמוקות מהרגיל אחרי שהדם בגופו ירד אליהן.

"אני יודע," אמר הארי, עדיין המום, ואז הצליח לנער את עצמו מספיק כדי לחלץ חיוך. "אני צופה בריאליטי חצויים כל לילה, זוכר?"

פרסי לא זז, המשיך להביט בהארי ולהתנודד ולנשום בשקט. הוא לא אמר דבר, אבל הפנים שלו נראו פתוחות, קשובות. לא מחייכות אבל ידידותיות. הארי לא חשב שהחצוי הכלוא אי פעם הביט בו ככה בעבר, בכזאת פגיעות.

"היי, פרסי," אמר, מהסס פתאום. הוא לא רצה להרוס את האווירה הנדירה הזאת ביניהם, והשאלה הזאת כבר גרמה לפרסי להיסגר בעבר. אבל הוא היה חייב לדעת, והייתה לו תחושה שהסיכוי האחרון שלו לקבל תשובה הוא לשאול כשפרסי מביט בו בצורה כזאת. "למה נתת לי לראות את החלומות, את הזכרונות שלך, אם אתה מסרב לענות על השאלות שלי כאן?"

המבט הפגיע בעיניו של פרסי לא נעלם. הוא מיצמץ אל הארי, ואז הפה שלו נפער מעט, והוא פלט ציחקוק חרישי. "תנחש."

להארי לא היה שמץ של מושג ירוק, אבל הוא שיתף פעולה. "אולי, אה, אתה לא רוצה לדבר על זה?"

פרסי שלח אליו חיוך קטנטן. "ק-קרוב, אבל לא," אמר, מנענע בראשו בתנועה חלושה. "זה פשוט - לא משנה."

הארי קימט את מצחו. "לא משנה?"

פרסי הינהן, מבט חולמני בעיניו. "לא אכפת לי שתדע, כ-כן? אבל… עדיין לא. החלומות - איטיים. עד שהכל יחשף…"

"ייקח זמן," השלים הארי, ואז ההבנה נחתה עליו. "זה יהיה מאוחר מידי."

פרסי הינהן אליו שוב, כבר לא מחייך, והתנועע במקומו. הוא עדיין נראה נוכח, קרוב - אבל השלווה נעלמה מפניו. הכתפיים שלו נשמטו בצורה שנראתה להארי אומללה.

"וזה מה שאתה רוצה," המשיך הארי בזהירות, בוחן את פניו של פרסי בתשומת לב. 

פרסי חייך שוב בתגובה, הפעם מותח את שפתיו עד הסוף, חושף שיניים מבריקות. "היית מ-מאמין?"

וזה היה השלב בו הארי בדרך כלל צימצם את עיניו והתרגז. בגלל החיוך החד, הנימה הלא-כנה, הציניות הבלתי-ניתנת לפספוס. בגלל קריאת התיגר המובהקת. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שפרסי הגיב פתאום בהתחצפות, עובר ללא סיבה נראית לעין לשאננות מהולה בשיעמום באמצע שיחה שקטה ורגילה. זה היה מרתיח.

בדיוק כמו כשפרסי התנהג לפעמים כאילו אין לו מושג על מה מדובר והוא בסך הכל שה תמים שמצא את עצמו במרכז המהומה בטעות, גם כשהצד הזה שלו הגיח - הלועג עד כדי התרסה, מתגרה אפילו - הוא גרר התנגדות מיידית מצד הקוסמים שהיו עדים לו, ובמיוחד מהארי. והארי כבר ציפה להרגיש את קוצר הרוח המוכר, שלרוב הפך במהירות לכעס. משהו בגבות המורמות בזלזול של פרסי כמעט הזמין את זה.

אבל לא הפעם. הפעם הארי הביט באסיר שעמד מולו בחוסר הבנה אך ברוגע, ותהה בדממה מה פשר העניין.

כי הלעג שנטף מהחיוך הפראי ומהגבות הזקורות לא היה מספיק כדי להסתיר את המבט בעיניו של פרסי. עיניו עדיין נראו פגיעות, פגועות, חשופות. הן לא התאימו כלל עם שאר איברי הפנים; כאילו הודבקו יחד איתם על פרצוף משותף אבל לא הצליחו להתחבר אליהם, זוג חתיכות השייכות לפאזל שונה לגמרי. ובשלב הזה הארי ידע לזהות איזה מהפאזלים הוא האמיתי.

ההתגרות המרוחה על פניו של פרסי הייתה מסכה. הכאב בעיניו הזורחות היה עמום אך אמיתי יותר מכל מה ששידרו פניו וגופו יחד. והארי לא ידע מה המשמעות של הכאב הלא ידוע הזה, אך יותר מכל הוא חש השתתפות בצער. וזה היה מוזר.

פרסי הרגע הכריז על כוונותיו לראות את הארי וחבריו מפסידים במלחמה על האבן הבראשיתית, פחות או יותר. הוא והארי היו רחוקים שנות אור זה מזה. ובכל זאת, הארי לא הרגיש ולו רמז לתחושת איבה בתוכו. הוא היה מוכן להמשיך לשוחח בשלווה ואפילו בידידותיות עם בן פוסידון, שעל אף ההצגה המתריסה עדיין לא סגר את עצמו אל הארי. ונוסף על כל זה, אם זה לא היה מספיק, היה הדובדבן שבקצפת - זאת אפילו לא הייתה הפעם הראשונה שהארי הגיב בכזאת השלמה להצהרות של פרסי. 

אבל הסתירה הזאת, שהוא היה מודע לה בבירור במחשבותיו, לא חדרה את השלווה שהרגיש בליבו. משהו בתוכו סירב להתרעם על העמדה של פרסי בוויכוח ביניהם, לא משנה עד כמה מנוגדת היא לעמדה של הארי, ללא סיבה נראית לעין. הארי לא הבין מה קורה לו, מה השתנה פתאום, אבל הוא באמת ובתמים הצטער לראות את הסבל בעיניו החשופות של פרסי.

"ראיתי את החיים שלך," הוא מצא את עצמו אומר פתאום, הרצון הבלתי נשלט לעודד את פרסי משתלט עליו משום מקום. הוא אפילו לא טרח להילחם בו. "זאת… זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את חיי היומיום שלך, אתה יודע? ראיתי אותך מדבר עם אמא שלך, הולך הביתה, חוזר למחנה, לומד למבחנים, מתאמן עם החרב שלך, עושה שטויות עם -"

"אל," קטע אותו פרסי לפתע. הוא הסיט את פניו הצידה, לוקח איתו את הזוהר הירקרק של עיניו, שנראה בוהק יותר מבדרך כלל. פניו נראו כאילו הוא מתאמץ להחזיק אותן ריקות מהבעה. "אל ת-תספר לי על זה. אני יודע. אלה - אלה היו החיים שלי."

הארי ידע שפרסי הוא טרוריסט. הוא ידע שהוא מסוכן ושהוא פגע באנשים, והוא ידע שפרסי הוא לא מישהו שאפשר לסמוך עליו או לגלות רגשות כלפיו. הוא ידע את כל זה. ולמרות זאת, ההשתתפות שהארי הרגיש בצערו רק הלכה והתגברה.

העניין הוא, שהארי ידע שפרסי לא רצה בזה. לפחות בהתחלה - לפחות במה שהוא ראה בחלומות שלו. פרסי וגם החברים שלו, אף אחד מהם לא בחר להיכנס לבלגן הזה. כולם תיכננו תוכניות לעתיד וחיפשו איך לצאת מהתעלומה החדשה שנכפתה עליהם. במשך כמה חודשים פרסי טעם את החיים הרגילים, הבטוחים, חסרי הסכנות שהוא תמיד רצה - ואז זה נלקח ממנו. ולפחות בהתחלה, לפחות בחלקים שהארי ראה, הוא לא רצה שום חלק בעסק הזה - בעסק שבסופו של דבר הוביל אותו הנה, לצינוק. 

והארי יכל להרגיש את הכאב שלו.

"אלה יכולים להיות החיים שלך שוב," הוא אמר חרישית. 

פרסי הניד בראשו, עדיין לא מישיר מבט. הוא לא אמר דבר, אבל הארי קיבל את התחושה שהוא לא מאמין לו. העצב שקרן ממנו היה בלתי ניתן לפיספוס.

והארי הזדקף בפתאומיות כשנחתה עליו ההבנה - ההבנה שהוא לא מבין.

נכון, פרסי לא בחר להיות כאן, אבל הוא מצא את עצמו כאן, לא? והארי לא הצליח לדמיין שום השתלשלות עניינים אפשרית שבה פרסי בסופו של דבר עובר עינוי פיזי של ממש - נותן להייזל, אחת מהחברים הקרובים ביותר שלו, לעבור עינוי של ממש - למען מטרה שהוא לא מאמין בה. הוא אולי התחיל את המסע שהוביל אותו לכאן בעל כורחו, אבל הוא בוודאי סיים אותו מרצון. אז למה הוא נראה כל כך מאוכזב כשהוא הודה שהארי יגלה את האמת מאוחר מידי? למה שהוא יגיב ככה אם הוא זה שגרם לזה לקרות מלכתחילה?

הארי התאפק לא לפלוט אנחת תסכול. השיחות עם פרסי בדרך כלל סיבכו אותו ככה, אבל זה לא היה שווה את זה. הוא לא היה עצבני על פרסי עצמו, אבל הידיעה שהוא היה יכול לבזבז שעות בחפירה במשמעויות הנסתרות בדברי החצוי המסתורי וזה ככל הנראה לא היה מוביל אותו לשום דבר בעל ערך - לא בדיוק תרמה למצב הרוח שלו. הגיע הזמן לגשת לעניין.

"אוקיי," אמר בקול יציב, נושם עמוק. פרסי הישיר אליו את עיניו המאירות. "אז. הזכרונות האחרונים שראיתי - הם היו מאוד… עדכניים. אפילו התעוררתי עם כאב ראש."

המבט בעיניו של פרסי הפך דרוך. עדיין לא אטום, עדיין חשוף ופתוח, אבל מלא ציפייה. הוא נותר דומם.

הארי הביט בו בתשומת לב בזמן שאמר את מילותיו הבאות, סקרנות מבצבצת בו. "אז תגיד; מה השם ניקודאמוס אומר לך?"

התגובה הייתה מיידית.

עיניו של פרסי נפערו. הן ריפרפו סביב במהירות, כאילו מצפות למצוא אויב נסתר כלשהו מתחבא באחת הפינות החשוכות ומתכונן לתקוף, ואז התמקדו מחדש בהארי כמו זוג לייזרים - וכל זה בשתי שניות. גם בחשיכת הצינוק, היה קל לראות את הגרון של פרסי עובד כשהוא בלע את רוקו.

הוא עדיין לא אמר דבר.

הארי הביט בו בבילבול. "מה? מה הבעיה?"

לא נראה שפרסי אפילו מנסה להסתיר את ההיסוס בעיניו. אבל הוא לא הגיב. 

"פרסי, באמת," הארי חצי-נזף, בוחן את החצוי בשאלה. "אני רואה שאתה מזהה את השם הזה. אני יודע שפגשת אותו. אתה באמת הולך להעמיד פנים שאתה לא יודע מי על מי אני מדבר?"

פרסי לא זז, אף לא במילימטר. הוא הביט בהארי כמו שצבי הלכוד בזרקורי מכונית השועטת לעברו היה מביט בה, עם אותו מבט עיוור וחסר אונים.

"אוקיי," אמר הארי, מטה את ראשו. הוא לא היה מוכן להתפרצות הרגשית הזאת, אבל הוא רצה להגיע לשורש העניין והוא לא רצה לאבד את קור רוחו. "מה לגבי הבסטונה? גם עליה לא הסכמת לדבר." גם כשהיא הוזכרה פרסי נראה מבוהל פתאום, אם זכרונו של הארי לא הטעה אותו.

אף תגובה. החצוי הכלוא נותר קפוא במקומו, הבעתו חסרת שינוי.

"על מי היית מעדיף לדבר, פרסי?" הארי המשיך, מקווה לקבל תשובה כלשהי. "עליה או על ניקודאמוס?"

פרסי נרעד, ממש הצטמרר, כל גופו מזדעזע עם התנועה הפתאומית. שפתיו שרטטו גם הן התהדקו, נצמדות זו לזו כה בחוזקה שהן הלבינו. 

עיניו הבורקות לא עזבו את הארי.

הארי קלט תנועה מזווית עינו והעיף מבט לימינו - שם הופתע לגלות את הייזל הרכונה מחזירה לו מבט מקדמת תאה, ידיה נאחזות בסורגים בחוזקה ועיניה הזהובות נעוצות בו בריכוז לא אופייני. הוא יכל לראות גם את ראשו של ליאו שנשען קדימה על סורגי תאו, גם עיניו הבוערות מביטות בהארי באותו מיקוד משונה, ומהתא הבא אחריו, מבצבצות בקושי מבין הסורגים, היו עיניו החייתיות של פרנק - גם הן נעוצות בהארי באותו פוקוס פראי.

הארי כבר הצליח לנחש מה הוא הולך לראות אם הוא יביט לעברו השני, אבל עשה זאת בכל זאת. פייפר, כצפוי, החזירה לו מבט זהה למבטים של חבריה, עיניה העמוסות בצבעים מרוכזות ועירניות בפעם הראשונה מאז הארי פגש אותה במציאות, מזכירות מעט את העיניים המהממות-אך-אנושיות של פייפר שהארי ראה בחלומותיו.

"מה ק-קרה?" קולו של פרסי העיר אותו, והארי ניתק את עיניו מזוג העיניים הזוהרות ביופיין והתמקד בעיניו הזורחות בירוק של האסיר שעמד מולו. 

"כולם מסתכלים עלי," אמר בשקט, מביט רק בפרסי, מסרב לאפשר לעצמו להסיט את מבטו אל אחד מהחצויים האחרים שוב. עכשיו הוא כבר היה יותר מסתם מסוקרן - הוא הרגיש כמעט מוטרד. "זה קשור איכשהו לניקודאמוס הזה?"

פרסי כמעט מעד כשהוא זינק קדימה פתאום, שוכח מהשלשלאות שאזקו את פרקי ידיו, והן קירקשו ברעש מהדהד כשבלמו את הקפיצה שלו. 

"תפסיק!" הוא צעק, עור פניו כה חיוור באור השרביט הבהיר שהוא נראה חולני.

הארי קימט את מצחו. בחלום זה היה נראה כאילו פרסי וניקודאמוס שיתפו פעולה, הבינו ואפילו כיבדו זה את זה. אז למה פרסי נראה כל כך מפוחד? 

פרסי פיתל את ידיו סביב השלשלאות, לפת אחת מהן בכל יד בתנועה שלא נראתה מודעת. עיניו היו נעוצות רק בהארי, מבוהלות ולחוצות ופראיות. 

הארי ניענע בראשו. "אני לא מבין."

"אל ת-תדבר עליו כאן. פשוט אל -"

"למה לא?"

"ב-בבקשה," גימגם פרסי. "בבקשה. יש… יש דרך, אוקיי? א-אבל היא לא… אני - ל-לא. בבקשה, אל."

הארי רק התבלבל יותר. "למה אתה מתכוון, יש דרך? דרך למה?"

"ל-לסיים את כל זה. אני לא יכול - ל-להגיד." הידיים שלו רעדו.

אבל זה לא כאילו הארי יכל פשוט לעזוב את זה. "אני לא…"

"הארי," לחץ פרסי. "אני - אני מ-מתחנן. תעזוב. בבקשה."

הארי היסס. פתאום הוא כבר לא רצה ללחוץ. בפעם הראשונה במהלך החקירות האלה, הוא הודה בפני עצמו שהוא היה מעדיף לעזוב את פרסי לנפשו. המאזן ביניהם היה כל כך רגיש, ופרסי התחיל להתנהג כאילו הוא מתחיל לסמוך עליו, והוא תמיד היה ידידותי יותר כשהארי הרפה ממנו, ועד עכשיו הוא דיבר בשיחה הזאת יותר בפתיחות מאז שהגיע לצינוק, והארי ידע שאם הוא כן יתעקש להמשיך - פרסי ייסגר. והארי באמת ובתמים העדיף להרפות.

אבל הוא גם ידע שאין לו באמת ברירה. אלה לא היו רק הרצונות שלו על הפרק.

"הייתי עוזב את זה," אמר לבסוף, קולו שקט. "באמת. אבל, כמו שאתה יודע, עדיין יש לי מפקדת שאני צריך לדווח לה." עדיין מדובר בחיים שמונחים על הכף. הארי לא יכל לעשות הנחות, לא לפרסי ולא לעצמו.

החצוי הכלוא כבר התחיל לסגת, מבט של חיה לכודה על פניו. הוא החזיק את גופו בנוקשות, בדריכות - כמעט כאילו הוא מכין את עצמו לכאב פיזי. 

והארי היסס שוב.

"אולי," אמר, איטי ולא בטוח, "אם… תציע לי משהו אחר, במקום…"

פרסי קפא. הארי הרגיש ספק מתערבל בביטנו.

אלא שאז פרסי הרכין את ראשו, מקבל עליו את גזר הדין. "מה - מה אתה… רוצה לדעת?"

הארי בהה. ההלם שהתפשט בתוכו היה כה חד שהוא גרר איתו חוסר תחושה. פרסי היה מוכן לענות לו על שאלה. בתמורה… לכך שהארי לא ישאל שאלה אחרת. איפה ההגיון?

אבל הוא לא נתן לעצמו להתעכב על הספק שניקר בו. הייתה לו הזדמנות אחת - אסור היה לו לבזבז אותה.

הוא סקר בראשו את האפשרויות שלו. על החלומות שלו, על כל מה שהוביל למצב הנוכחי - על ניקודאמוס - הוא לא יכל לשאול, בהתאם לעסקה. אפילו שהשאלה שהכי עניינה אותו באותו רגע הייתה למה פרסי בכלל עושה איתו את העסקה הזאת. מה הבעיה הגדולה בלדבר על ניקודאמוס?

אבל הארי ראה בעיניו של פרסי שהוא לא יענה לשום דבר שקשור אפילו ברמיזה לניקודאמוס, עסקה או לא עסקה. ולכן הוא המשיך הלאה. 

השאלות שנותרו לו עסקו בנושאים יותר טכניים. כמה חצויים נוספים הולכים להגיע; מה בדיוק הם יעשו עם האבן הבראשיתית, אם ישיגו אותה; למה העיניים שלהם זורחות. או כאלה שעסקו בפרטים קטנים יותר - למה לחש הפאלגו לא עבד עליהם; איך הם הצליחו להתגנב בתוך היער מלא המלכודות; איך הכוחות שלהם הפכו חזקים כל כך. 

יותר מידי שאלות חסרות מענה התרוצצו בראשו של הארי, והוא היה בטוח שהוא שכח כמה נוספות.

אבל הוא מצא את עצמו מתמקד במשהו אחר בכלל - בדרך הזאת שפרסי הזכיר דקות אחדות קודם. הדרך לסיים את כל זה, מה ש"זה" לא יהיה. הייתה להארי תחושה שמדובר על המערכה כולה, בין החצויים לקוסמים. 

הוא הגיע להחלטה ספונטנית. "אני רוצה לדעת על מה דיברת, קודם. איזו דרך לסיים את כל זה?"

פרסי נראה חסר החלטה, קרוע בין האפשרויות שעמדו בפניו. הצחוק שנמלט מפיו היה חלוש ואומלל. "ב-ברור שתבחר דווקא בז-זה."

הארי לא אמר דבר. הוא ידע שיש גבול לכמה מותר לו לוותר. הוא הביט בפרסי בדממה, וחיכה.

בסופו של דבר פרסי יישר את כתפיו ופלט נשיפה קטנה, כאילו הוא מכין את עצמו למשהו. לסתו הייתה מהודקת בנחישות אבל המבט בעיניו עדיין היה מהוסס, עדיין מפוחד. "ז-זה בסדר אם - אם לא תבין?"

ועכשיו הארי היה קרוע בין האפשרויות שניצבו בפניו. הוא התאפק לא לנשוך את שפתיו, לא בטוח מה עליו לעשות. פרסי סוף סוף היה מוכן לענות לו על משהו, משהו שהוא ככל הנראה היה מסרב לדבר עליו אם הייתה לו ברירה, אבל התשובה שהוא הציע ככל הנראה לא תעזור להארי. איך משהו שהוא לא מבין יכול להועיל לו? נכון, יכול להיות שהוא וחבריו יצליחו לדלות מידע משמעותי מהתשובה על אף שפרסי הציג אותה כמבוי סתום בשבילם, אך לא הייתה להארי שום הבטחה שזה יקרה.

אבל אז הוא קלט שפרסי מוכן לעשות בדיוק את אותו ויתור, מוכן לתת לו משהו בחזרה בלי שום הבטחה שזה יועיל לו. לא היה לו שום פיקדון שהארי באמת יפסיק לשאול על ניקודאמוס או על הבסטונה, אך הוא שיתף פעולה בכל זאת. 

הוא בטח היה נואש. או שאולי… הוא סמך על הארי עד כדי כך.

"בסדר," החליט הארי. "אני מסכים. אבל תענה בכנות."

והוא לא האמין שהוא באמת סומך על פרסי שיעשה זאת, אבל הוא סמך עליו. בלב שלם.

שניהם ודאי יצאו מדעתם.

פרסי הינהן בחדות, פעם אחת. ואז הוא שאף אוויר ופתח את פיו. "אני… יש… תוכנית. הכל צריך ל-לקרות, להמשיך - כמו מה שקורה עכשיו, מ-מבין? כי זאת - זאת הדרך היחידה, כדי שהכל יסתיים ב-באמת. התבוסה הסופית. אתה - צריך לחלום, עוד. אני ל-לא יכול להגיד שום דבר. בבקשה, אל - אל תכריח אותי ל-לדבר."

"לא להכריח אותך לדבר?" הארי חזר בחוסר הבנה. "כי זה לא טוב לתוכנית הזאת שלך?"

פרסי לא ענה. הוא התנשם, המאמץ לדבר גובה ממנו מחיר. העיניים שלו, גם אחרי כל השיחה הטעונה ביניהם, לא נאטמו. הוא המשיך לנעוץ בהארי את המבט הכנה הזה.

הארי קימט את מצחו. "אתה מבין שהתוכנית שלך היא לא התוכנית שלי, נכון? אני לא רוצה שתצליח; אני רוצה שהאבן הבראשיתית תישאר מוגנת." אנחנו אויבים, הוא הזכיר לעצמו, עדיין מוטרד מהשלווה ששררה בתוכו לאורך כל השיחה המנוגדת הזאת. "אתה בעצם אומר לי שכדי לסכל את התוכנית שלך אני צריך להמשיך לדבר איתך," הסיק.

פרסי הרכין את ראשו, ידיו מתאגרפות בחוזקה משני צדדיו. הוא נראה לא יציב, מתנודד מעט במקומו. הנשימות שלו נשמעו בבירור בחלל הצינוק הצפוף כולו.

ואז הוא הרים את עיניו שוב ונעץ אותן בהארי בנחישות מחודשת, הבטחון שבהן ברור כמו האור הירוק שזרח מתוכן.

"בבקשה," אמר, בשקט וברוך. וזאת הייתה תגובתו היחידה של בן פוסידון. בלי הסבר, בלי שום דבר. תחינה טהורה.

הארי ניענע בראשו בתדהמה. הוא לא ראה שום הגיון, לא הצליח לפענח את המשמעויות הנסתרות במילים הפשוטות, לא הבין לאן פרסי מנסה לחתור. למה הוא חושב שהארי יקשיב לו אם הוא לא מגבה את הבקשות שלו בשום טיעונים?

וחשוב יותר, למה הארי בכל זאת נטה להקשיב לו?

הוא הרגיש מבולבל. זאת הייתה ללא ספק השיחה המבלבלת ביותר שהייתה ביניהם מאז תחילת כל העסק הזה, לא רק בגלל מה שפרסי עשה או אמר, אלא גם - ואולי בעיקר - בגלל הצורה בה הארי הגיב לו. הוא לא הצליח למצוא הגיון בהתנהגויות של שניהם. 

המחשבות שלו הרגישו מסובכות זו בזו, כל אחת גוררת למסקנה משלה ונוגדת את האחרות, פלונטר שלם של הנחות וסתירות שהתפתל בראשו באי שקט. הוא היה צריך לסדר את הראש שלו. הוא היה צריך רגע לעצמו, כי העיניים של פרסי עליו רק גרמו לבלבול שהוא הרגיש להתעצם, לאי-השקט להתגבר, והארי הרגיש חנוק פתאום. 

הוא היה חייב לצאת משם.

הוא הסתובב אל עבר היציאה בחדות. "נתראה אחר כך, פרסי," אמר במהירות. הוא הצליח לשלוט בעצמו מספיק כדי לא לרוץ החוצה מיד, נואש פתאום לברוח מהמרחב הצפוף והטחוב, אבל רק בקושי. הצעדים שלו היו נוקשים ומהירים.

"הארי?" פרסי שאל מאחוריו, השם איטי ומגושם בפיו, רם ומהדהד ברחבי צינוק. הארי כבר הגיע ליציאה. הוא הניח את ידו על ידית הדלת המחברת את הצינוק לגרם המדרגות, אותן מדרגות שיובילו אותו בחזרה לכיפה - בחזרה למציאות - 

ואז הוא הכריח את עצמו לעצור.

"כן, פרסי?"

"תודה," באה התשובה, חרישית אך ברורה. "שעשית את - את העסקה הז-זאת, איתי. תודה."

הארי נשם, פנימה והחוצה. רגוע, כל כך רגוע. למה לא הפריע לו לשמוע את זה, שהוא עשה טובה לאסיר? למה הוא הרגיש כל כך שלם עם כל הסיטואציה הזאת, עם פרסי?

הוא ידע למה. הייתה לו… תחושה. חשד. חשד שניקר בו, שהחל לנקר בו כבר אתמול אך הוא נמנע מלדבר עליו עם חבריו או להמשיך לחפור בו במחשבותיו. הוא לא רצה לתת לעצמו להאמין שהוא צודק, פחד שהוא יעשה טעות גורלית.

אבל נראה שהוא לא יכל להתחמק מעצמו עוד.

"אני מקווה," אמר ברכות, עדיין פונה אל הדלת, "שאני לא אתחרט על זה."

ואז הוא דחף את הידית ויצא מהצינוק במהירות, סוגר את הדלת בטריקה אחריו - לא משאיר לפרסי מקום להגיב.

הפרק הקודם		הפרק הבא