לילה שקט

תודה רבה על התגובות (:

פרק שש- עשרה

לילי הסתחררה במערבולת של אבק חם, ממתינה במתח להגיע ליעדה. אבל אז התרחש משהו שלא קרה לה בעבר; היא הוטחה בקיר מוצק ונהדפה הלאה משם במהירות ובפרעות. היא פקחה את עיניה למרות האבק והגיצים וראתה פתחי אחים חולפים על פניה בטשטוש. היא ניסתה לבלום את עצמה, מבולבלת ואובדת עצות, אך לא היה לה דבר לאחוז בו במרחב הריק שבין האחים.

לבסוף היא נפלטה בעוצמה על רצפת עץ חשופה, פולטת צעקה. היא הזדקפה במהירות והבינה מייד שהיא לא נמצאת במשרד של דמבלדור בהוגוורטס, אלא במקום שונה ממנו מאד; זה היה חדר מרתף בעל תקרה נמוכה שהואר על ידי עששיות שפלטו אור שמנוני. יותר מזה היא לא ראתה, כי היא הוקפה מייד על ידי ארבעה אנשים שכיוונו אליה את שרביטיהם.

"פרופסור?" היא פלטה בתדהמה למראה האיש הרזה והגבוה שזקנו הלבן גלש במורד חזהו. אבל כמובן שזה לא היה יכול להיות דמבלדור; זקנו היה מדובלל ומלוכלך, והוא לבש בגדים בלוים שלא הלמו אותו כלל. גם עניו נעדרו את הניצוץ שלהן, והיו חמורות וחשדניות הרבה יותר.

היא ניסתה לקום על רגליה אבל קוסם מוצק שרגל עץ בצבצה תחת גלימתו עשה תנועה מאיימת לעברה, ותוך רגע שרביטה התעופף מידה אל ידו המחוספסת. היא נסוגה מעט לאחור בזחילה, בוהה פעורת עניים בחבורה המשונה שבחנה אותה בחשדנות.

זה ללא ספק היה מקבץ האנשים המוזר ביותר בו נתקלה. מלבד האיש הקודר שנראה כמו דמבלדור היו שם זוג גברים צעירים שהיו ההפך המוחלט ממנו, עם בגדיהם הצבעוניים, שערם הג'ינג'י והניצוץ בעיניהם. האיש בעל רגל העץ שלקח את שרביטה של לילי היה מפחיד במיוחד; פניו היו מצולקות שתי וערב ואחת מעניו הייתה כחולה ובולטת בצורה לא טבעית, בניגוד לעינו הכהה הרגילה, והסתחררה במקומה באופן מעט מבחיל.

"עוד מישהו בא," הוא רטן לפתע.

ואכן אחרי רגע קצר ג'יימס נפלט גם הוא מתוך האח, מצליח לשמור על שיווי משקלו. הוא הבחין בארבעת האנשים וקילל.

להפתעתה של לילי הזרים הורידו את שרביטיהם, והתאומים הג'ינג'ים חזרו למקומם ליד השולחן הגס שבמרכז החדר, שם היו בעיצומו של משחק קלפים. בבת אחת לילי הבינה – הם היו חלק מהמסדר של דמלבדור.

"פוטר, מה זה צריך להיות?" האיש שנראה כמו דמבלדור דרש בקול צרוד שהיה שונה כמו יום מלילה מקולו הרך של כפילו.

"זו הייתה טעות," ג'יימס התגונן, עוזר ללילי לקום. "היא התכוונה להגיע למשרד של דמבלדור בהוגוורטס."

"האחים בהוגוורטס סגורים לפולו," הכפיל של דמבלדור נהם לעבר לילי.

"אני יודעת את זה," לילי השיבה בתקפות. היא באמת ידעה את זה, אבל הייתה כל כך נואשת לעזור לג'יימס ששכחה מזה לגמרי.

"בהחלט יש לך דרך מוזרה להראות את זה," הוא השיב ולפתע כיוון את שרביטו אל בין עיניה. "חבל שלא תזכרי את הלקח הזה."

"הי, חכה!" ג'יימס חצץ בינו ובין לילי.

"אתה מכיר את החוקים, פוטר," האיש עם העין המפחידה התערב. "צריכים למחוק לה את הזיכרון."

לילי הזעזעה מהתפנית החדה. "בבקשה, אני רק רוצה לדבר עם דמבלדור!"

הם לא נראו מתרשמים. התאומים צפו במתרחש בעניין. "תעזרו לי פה!" ג'יימס קרא לעברם.

"מצטערים, חבר, אתה יודע שככה זה," אחד התאומים אמר בהתנצלות.

"כן," אחיו הוסיף, "למרות שאנחנו לא מבינים למה שתרצה להביא את החברה שלך לפה..." הוא החווה אל החלל הקודר.

"הוא לא הביא אותי לפה, הגעתי לכאן בטעות," לילי התקוממה מאחורי ג'יימס.

"תתנחמי בזה שיש לך יותר מזל משכל," האיש שנראה כמו דמבלדור אמר ופתח את פיו להטיל את הלחש. ג'יימס נע כדי לגונן על לילי.

"למען האמת, העלמה אוונס היא אחת התלמידות המבריקות ביותר שזכיתי ללמד," קול נשי התערב במתרחש. האיש שנראה כמו דמבלדור סב, ולילי ראתה שפרופסור מקגונגל הופיעה בפתח. "יהיה יותר נכון לומר שיש לה את אותה מידה של מזל ושכל, אברפורת'."

הקלה מוחלטת שטפה את לילי לנוכח הידיעה שהיא שם. פרופסור מקגונגל לבשה שמלה משובצת ושיערה היה אסוף בצמה – לילי אף פעם לא ראתה אותה בלי הגלימה המסורתית שלה כששיערה אסוף בפקעת הדוקה – אך נוכחותה המרשימה ומטילת המורא לא נפגעה.

"פרופסור – " ג'יימס פתח.

"שמעתי את הסיפור, פוטר," מקגונגל קטעה אותו בנזיפה, כאילו תפסה אותו מנסה לבצע קונדס בבית הספר. "לצערי אברפורת' ואלסטור צודקים. אסור שמיקום המפקדה יוודע למי שאינו חבר מסדר."

"אנחנו בסכנה, פרופסור," לילי אמרה כשהבינה שלא תצליח לגרום לאף אחד להקשיב לה בדרך אחרת. "אוכלי המוות מחפשים אותנו."

הצבע אזל מפניה של פרופסור מקגונגל. התאומים פסקו ממשחקם והרצינו.

"מה גורם לך לחשוב שאתם מעניינים אותם?" האיש עם העין הפחידה, אלסטור, חקר אותה.

פרופסור מקגונגל, לעומתו, לא בזבזה זמן. היא הוציאה את שרביטה ויצרה פטרונוס בצורת חתול גדול. "אלבוס, נוכחותך נדרשת במפקדה בדחיפות," היא הכתיבה לצל הכסוף ושחררה אותו לדרכו. ואז, בטון חמור שרוכך על ידי קולה הרועד קלות, היא אמרה לג'יימס, "מה עשית עכשיו, אדון פוטר?"

ג'יימס נראה נרגז וסירב לענות. לילי החליטה לא לדבר בשמו, לפחות עד שדמבלדור יגיע.

לאחר רגעים בודדים פרץ של אש ירוקה נורה מתוך האח. לילי וג'יימס נסוגו כדי לפנות מקום לדמבלדור, שצעד מתוך הלהבות בקלילות, מנקה אבק מעל גלימתו הארגמנית. באותו הרגע כולם התחילו לדבר ביחד.

"שקט, בבקשה," דמבלדור ציווה ברכות שנשמעה בברור מעל ההמולה.

כולם השתתקו מלבד כפילו של דמבלדור, אברפורת', שטען, "אלבוס, הנערה הזו לא חברת מסדר. כל רגע נוסף שהיא מודעת לקיומו מסכנת אותנו."

"זה בסדר, אברפורת'," דמבלדור אמר ברוגע שרק הרגיז את אברפורת' עוד יותר. "כיצד נוכל לעזור לך, העלמה אוונס?"

קולו הרך של דמבלדור גרם לה לרצות להתפרק, לתת לפחד שהיא ריסנה מאז שיחתה עם סוורוס להתפרץ ולשתק אותה. אבל היא לא נכנעה לפיתוי. היא התאמצה לשמור על קול יציב, בידיעה שכל הסובבים מקשיבים לה בריכוז וג'יימס מסתכל עליה במתח, ואמרה, "פרופסור, סוורוס גילה לי שאוכלי המוות מחפשים את ג'יימס. הם רוצים לנקום בו."

"סוורוס סנייפ?" אלסטור נהם. "מה לך ולו? למה שהוא יגלה לך את התוכניות שלהם?"

"פעם היינו חברים," לילי הודתה. כאב לה לומר את  זה.

"זה לא נראה לי," אלסטור אמר לדמבלדור. "העונש על בגידה בקרב אוכלי המוות הוא מוות. למה שהוא יסתכן בשבילה?"

להפתעתה המוחלטת של לילי ג'יימס התערב ואמר, "כי הוא אוהב אותה."

לאף אחד לא היה מענה להצהרה הזו. לילי התביישה בעובדה הזו, והייתה רוצה שג'יימס לא יאמר את זה מול כולם מבלי אפילו להסתכל לעברה.

"הבה נדבר במקום נעים יותר," דמבלדור אמר פתאום, "אברפורת', יורשה לי?"

אברפורת' מלמל משהו שנשמע עוין מאד והלך לעבר פינת החדר. דמבלדור כנראה פירש זאת כתשובה חיובית כי הוא סימן ללילי וג'יימס להצטרף אליו. הם יצאו מהמרתף וטיפסו בגרם מדרגות צר שהזכיר את המדרגות אל מגורי העובדים בבית משפחת פוטר, רק צפוף וקודר הרבה יותר. בסוף המדרגות ניצבה דלת שנפתחה מאחורי ארון ספרים אל חדר מגורים צנוע. החפץ יוצא הדופן היחיד היה דיוקן של ילדה בלונדינית שנתלה מעל האח; לילי אף פעם לא ראתה דיוקן קסום של מישהו שלא היה קוסם או מכשפה זקנים או חשובים.

היא הציצה מחוץ לחלון הבודד בזמן שדמבלדור הציע להם סוכריות קרמל. בחוץ גשם ירד בזרזיפים על רחוב מרוצף אבן שחוקה, ומעל גגות הבתים התנשאה טירת הוגוורטס, זוהרת באור הדמדומים. הם היו בהוגסמיד.

"בבקשה התרחקי מהחלון, העלמה אוונס," דמבלדור אמר. הוא הדליק אש באח והתיישב בכורסא סמוכה, הילדה שבציור עוקבת אחרי צעדיו בסקרנות גדולה. "אסור שידעו שיש כאן מישהו חוץ מאברפורת'."

לילי צייתה וניגשה לשבת ליד ג'יימס על הספה. הוא נשען קדימה על ברכיו ותופף ברגלו על השטיח בעצבנות. לילי רצתה לאחוז בידו כדי להרגיע אותו אבל הפריע לה שדמבלדור נוכח.

"בבקשה, ספרי את הסיפור מההתחלה," הוא אמר.

לילי נתנה מבט אחרון בג'יימס. כשלא נראה שהוא עומד להתנגד, היא סיפרה לדמבלדור את כל הסיפור, החל בתחבולה של ג'יימס בסמטת נוקטרון ובמעקב שלה אחריו וכלה בפריצה של סוורוס לשטחי בית משפחת פוטר והאזהרה שלו.

בסיום הסיפור דמבלדור ישב בעניים עצומות. לילי צפתה בו בחשש. לרגע חשבה שתזכה לראות אותו מתרגז בפעם הראשונה בחייה, אבל להפתעתה הוא אמר בקול רגוע לחלוטין, "מעציב אותי שלא נטשת את התשוקה שלך לנקמה, ג'יימס."

ג'יימס מלמל משהו לא ברור.

דמבלדור פקח את עניו. היה בהן ניצוץ מוזר שלילי עוד לא ראתה בהן. "מאיפה לך גלימת ההעלמות בה העלמה אוונס השתמשה כדי לפקח עליך?"

"ירושה משפחתית," ג'יימס השיב. כמו לילי, גם הוא נראה מבולבל מהשאלה הבלתי צפויה.

"ובכן, מה שנעשה נעשה," דמבלדור שינה נושא בלי התרעה. "כעת עלינו לחשוב כיצד נגן עליכם."

"יש רק עוד שבועיים עד תחילת הלימודים," ג'יימס אמר, "יש חבר מסדר שיהיה מוכן לארח את לילי עד אז? או שהיא תוכל לחזור להוגוורטס מוקדם יותר?"

"ומה איתך?" לילי התערבה לפני שדמבלדור הספיק לענות. "אתה לא באמת מתכוון להישאר שם לבד ולחכות שהם יגיעו?"

"אני לא מתכוון לברוח," ג'יימס התריס בתשובה.

לילי פתחה את פיה לומר לו שהוא מתנהג בטיפשות, כשלפתע הבינה בדיוק למה הוא עושה את זה.

"אתה רוצה לראות את וולדמורט. אתה מקווה שהוא יגיע לשם ואתה תוכל להילחם בו..." היא סירבה להאמין.

"אני אהיה מוכן לקראתם." הוא אפילו לא ניסה להכחיש.

לילי רצתה לבכות. "בבקשה, תפסיק עם זה..."

ג'יימס נראה כמתאמץ מאד לא להיכנע לבקשתה. "אני מצטער, לילי. זה משהו שאני חייב לעשות."

"אתה לא. תמיד יש אפשרות בחירה," דמבלדור אמר פתאום. הוא היה כל כך שקט שלילי כמעט שכחה שהוא שם. הוא הסתכל עליהם בצורה מאד מוזרה, כמעט כאילו הוא מונע מעצמו להזיל דמעה. "לי זה ברור מאד ממרום גילי. אתה עוד תלמד את זה. אתה לא עומד להתמודד מול אף אוכל מוות, ובוודאי שלא מול וולדמורט – אתה והעלמה אוונס תבואו איתי להוגוורטס הלילה."

ההצהרה הזו הרגיעה את לילי. ג'יימס קם על רגליו וניסה להתווכח, אך דמבלדור לא הותיר לו מקום לעשות זאת.

"אני לא יכול ללכת עדיין," ג'יימס טען בעקשנות, "יש אנשים שחיים בבית שלי. הם תחת אחריותי. אני צריך לוודא שגם הם עזבו לפני שאני אלך."

"כמובן," דמבלדור הסכים. "אלסטור ילווה אותך, ומייד כשתסיים יקח אותך להוגוורטס."

"גם אני צריכה ללכת," לילי אמרה, "יש משהו שאני חייבת לקחת איתי."

"בסדר גמור," דמבלדור אמר, ולהפתעתה של לילי הוסיף, "ג'יימס, אם תועיל לחכות למטה כמה רגעים, אני צריך לדבר עם העלמה אוונס ביחידות."

ג'יימס לא התווכח, אבל נראה סקרן במיוחד. הוא נתן ללילי חיוך מרגיע, גם אם היה נגוע חוסר נחת ומתח, ויצא דרך הדלת שמאחורי ארון הספרים.

לילי הסתכלה לעבר דמבלדור בציפייה מתוחה.

"לילי," הוא פתח בקול מרגיע. הוא מעולם לא השתמש בשמה הפרטי קודם לכן. "אני מצטער, אבל אני זקוק לעזרתך. המסדר זקוק לעזרתך."

"מה אני יכולה לעשות?" לילי אמרה ללא שמץ היסוס. היא קיווה שהוא יציע לה להצטרף למסדר, למרות שלא הצליחה לחשוב איך היא יכולה להועיל לו במיוחד.

דמבלדור חייך מעט לנוכח תגובתה, אך מייד הרצין בשנית. "הבקשה שלי תישמע חסרת רגישות, אך לא הייתי מעלה את האפשרות אם לא הייתי חושב שאנחנו נכנסים לזמנים אפלים מאד... לילי, הייתי רוצה שתתקרבי אל אדון סנייפ, ותעודדי אותו לגלות לך עוד מסודותיהם של אוכלי המוות."

לילי לא הייתה בטוחה כיצד להגיב, או אפילו איך הבקשה הזו גורמת לה להרגיש. היא התקשתה להוציא מראשה של קולו של סוורוס, מציע לה לבוא איתו, מציע להגן עליה, אפילו שידע שהיא אוהבת את ג'יימס ולא אותו.

דמבלדור המשיך, "האם מה שג'יימס אמר הייתה האמת? את חושבת שאדון סנייפ אוהב אותך, שזו הסיבה שהוא הזהיר אותך?"

נהיה לה קר מאד, אפילו שישבה קרוב לאח. היא חיבקה את עצמה והתביישה להסתכל בפניו של דמבלדור כשהשיבה, "כן."

"אני חושב, ואת בוודאי מסכימה איתי, שסוורוס הוא לא אדם רע," דמבלדור המשיך, "אם לא היה בו טוב הוא לא היה מסוגל לאהבה כזו גדולה. אני מתנצל אם זה מביך אותך, לילי, אבל נראה שהאהבה שלו אליך מאד גדולה אם הוא הסתכן במוות כדי להזהיר אותך."

לילי הרגישה נורא. "אני לא אוהבת אותו בחזרה."

"ברור לעין שאהבתך נתונה למישהו אחר," דמבלדור אמר בחוכמה, ומעט מהניצוץ חזר לעניו. "ובכל זאת, אני מקווה שאם תחזרו לתנאי ידידות תוכלי לשכנע את סוורוס לרגל בשביל המסדר."

לילי חשבה שזה רעיון טוב מאד, ושנאה את עצמה על כך. "הם יהרגו אותו אם יגלו..." היא כיסתה את פיה ופקדה על עצמה שלא להעז לבכות עכשיו. זה לא היה הזמן.

"את לא חייבת להחליט עכשיו," דמבלדור אמר בטון מרגיע. "כך או כך, לכבוד יהיה לי אם תצטרפי למסדר עוף החול. לכי עם ג'יימס עכשיו, ואלסטור יקח אתכם להוגוורטס. תהיו מוגנים שם."

לילי הנהנה ולא התעכבה, עוזבת את החדר מבלי לומר דבר תחת מבטה של הילדה הבלונדינית. בדרך למטה כמה דמעות חמקו מעיניה, והיא מחתה אותן לפני שהופיעה במרתף. התוכנית של דמבלדור הייתה יכולה לגרום לסוורוס להירצח, והיא הגעילה את עצמה כשחשבה שזו תוכנית טובה, אפילו אם משמעותה להוליך את סוורוס שולל...

ג'יימס ידע שהיא בכתה, היא ראתה זאת בעניו. הוא אחז בידה ביציבות וזה הרגיע אותה מעט. היא החליטה שתספר לו על הבקשה של דמבלדור מאוחר יותר. היא לא רצתה להסעיר אותו, ולא היה לה ספק שזה יסעיר אותו. הוא הרי הודה בפניה שאחת הסיבות שנהג להציק לסוורוס כשהיו צעירים יותר היה בגלל שקינא בקשר ביניהם.

"את חברת מסדר עכשיו?" הוא אמר בניסיון ברור לעודד אותה.

לילי הנהנה. התיאומים הג'ינג'ים הריעו ושרקו כאילו חיכו לסימן. לילי חייכה בעל כורכה.

"מוכנים?" אלסטור אמר, עינו המכושפת מסתחררת בארובתה. כעת הוא היה עוין הרבה פחות.

הם חזרו אל בית משפחת פוטר בפולו. בינתיים החשיך, וכל האורות בחדר העבודה דלקו, אבל עובדי הבית לא היו שם.

"כדאי להם מאד לא להיות בסביבה," ג'יימס מלמל בכעס. הוא כנראה עוד לא סלח להם על שסירבו לציית לו.

מלבד חדר העבודה, שאר הבית היה חשוך. ג'יימס בדק שוב את הרונות, שדלקו על הקירות בזוהר אפל שלא האיר את החשכה, ונראה שהם עדיין עומדים איתנים.

"לך עם לילי," הוא אמר לאלסטור, שנראה מפחיד במיוחד בחשכה. "אני אבדוק שלא נשאר פה אף אחד וניפגש בחדר העבודה."

"אל תיתן לי פקודות, ילד," הוא נהם בתשובה.

ג'יימס גלגל את עניו. "אני לא עומד לברוח לך, בסדר? אני רק רוצה שלילי תגיע להוגוורטס כמה שיותר מהר."

משום מה הטיעון הזה שכנע את אלסטור מייד. הוא לפת את זרועה של לילי באחיזה איתנה והחזיק את שרביטו בהיכון.

"תובילי את הדרך," הוא אמר לה, "ואל תשכחי, ערנות מתמדת!"

לילי הסתכלה לעבר ג'יימס בחשש. הוא נתן לה שמץ של חיוך מעודד ומיהר לעבר המדרגות. לילי פנתה לכיוון הנגדי, אל מגורי העובדים.

כל הבית היה חשוך. גברת צ'מברס לא הייתה מרשה זו, וזה חיזק את התחושה שלה שכולם הלכו. היא התכוונה להדליק את האור, אבל אלסטור עצר אותה, בטענה שעדיף שיחשבו שאין אף אחד בבית.

הם ירדו במדרגות, לילי מגששת אחרי הקיר בחשכה, ואלסטור צולע בביטחון כאילו הייתה לו ראיית לילה, ואולי זה לא היה רחוק מהמציאות. במהרה הם הגיעו אל חדרה של לילי, והיא הדליקה אור עמום בקצה שרביטה כדי לנבור בארון בזמן שעינו של אלסטור הסתחררה בפראות. לילי התחילה לחשוד שהוא מסוגל לראות דרך הקירות והתקרה.

אחרי כמה דקות של חיפוש מצאה את מבוקשה. היא פתחה את הספר הבלוי בעמוד הראשון, כאילו כדי לוודא שההקדשה עוד שם. היא לא נגעה בספר מאז שהגיעה לבית בתחילת הקיץ – קרו כל כך הרבה דברים שלא היה לה פנאי לחזור ולדפדף בו, כפי שהייתה עושה תמיד כשפחדה או הייתה במתח. במהלך הקיץ בכלל לא חשבה עליו, ואולי השתחררה מהתלות בביטחון שכתב ידה של אימה השרה בה, אבל לאור הסכנה הממשית חשבה עליו מייד. היא לא חשבה שתהיה מסוגלת להסתתר בהוגוורטס בידעה שהמתנה האחרונה שאימה העניקה לה נמצאת אי שם.

היא הצמידה את הספר הבלוי לחזה והודיעה שהיא מוכנה ללכת. אם אלסטור חשב שזה תמוהה שהיא חזרה כדי לקחת ספר ילדים ישן הוא לא ציין זאת. עינו הקסומה התמקדה בכריכת הספר והיא גוננה עליו בידיה, מתוך חשש שיהיה מסוגל לקרוא את המילים האישיות שאימה רשמה לה.

הם היו שוב במסדרון הראשי כשהבהוב משך את עינה של לילי; רונה בודדה הבהבה על הקיר וגוועה לסמל שחור מעושן. לילי בהתה באימה.

"הם פה," אלסטור נהם.

הפרק הקודם		הפרק הבא