מכתבים מ-ר' ל- ה'

היי,

פרק נוסף...

והפעם "חבר ותיק" מצטרף לחגיגה!

קריאה מהנה

פרק 16: תקיפה

"הרמיוני? הרמיוני!" קרא הארי וניער אותה בעדינות. היא התעוררה והביטה סביבה. כל הגיליונות שלה היו פזורים על הרצפה, וראשה נח על ספר פתוח. היא הביטה בו וגילתה שזה  'אנימאגוסים וכל מה שצריך לדעת עליהם'.

הארי בחן את התרשימים המסובכים. "את מתכוונת להפוך לאנימאגוס?" שאל הארי. היא הנהנה. "אבל אמרת שסיריוס סיפר לכם שזה מסובך, שלקח להם ארבע שנים ללמוד את הכשפים האלה." אמר הארי. "כן, אבל אני מקווה שאוכל לעשות את זה בפחות," אמרה הרמיוני. "אני בטוח שתוכלי," אמר הארי בחיוך. "צריך ללכת לכיתה כבר?" היא שאלה. "לא, עדיין מוקדם, כמעט שש בבוקר. פשוט יש לי נדודי שינה, כרגיל." הוא אמר בחיוך. היא חייכה חזרה.

"תראה הארי, זה ימצא חן בעיניך." אמרה הרמיוני. היא הגישה לו את הספר ששימש לה ככרית כשהוא פתוח בעמוד הראשון. הארי הביט בדף הראשון וחיוך עלה על שפתיו. בפנים נכתב, 'קרניים פיצח את לחש האנימאגוס' ומתחת לזה בכתב בולט יותר, 'חוצפן שכמוך! גם אני פיצחתי את הלחש, כלומר רך-כף'. "הם כנראה כתבו את זה כשהם סיימו את הלחש והצליחו לעשות אותו," אמרה הרמיוני. "פטיגרו לא כתב פה," העיר הארי. "הוא נראה לי טיפוס פחדן מדי בשביל לכתוב בתוך ספר של הספרייה." אמרה הרמיוני.

"אז את תוכלי לכתוב פה אחרי שתסיימי, חשבת לאיזה חיה את רוצה להשתנות?" שאל הארי. "זאבה," היא ענתה. הוא חייך אליה בחמימות. "אז איך תקראי לעצמך? זנב-פרוותי?" (Furry Tail נשמע כמו fairy tale סיפור אגדה) הרמיוני צחקה. "מה? זה דווקא לא רע, זה עדיף מזנב- מתולתל (Curly tail) לא?" שאל הארי. היא התגלגלה מצחוק. "אני חושבת שהראשון עדיף," הרמיוני החלה לאסוף את התרשימים והסיכומים שלה, הארי לקח את הספרים ונתן לה אותם כדי שתעלה אותם לחדרה.

הרמיוני החביאה את הספרים והרישומים עמוק בתחתית המזוודה שלה (לאחר שכישפה אותם להיות בלתי קריאים, כמובן) ואז נכנסה לחדר האמבטיה. היא נכנסה תחת זרם המים הקרירים כדי לעורר את עצמה לקראת היום הראשון ללימודים. כשסיימה להתקלח היא התלבשה וסירקה את שיערה הסורר. לבסוף ירדה הרמיוני אל חדר המועדון, מוכנה ללכת לאכול ארוחת בוקר.

הארי, רון והרמיוני התיישבו לאכול ארוחת בוקר. "יש לך מושג מה קורה עם סנאפלס?" שאל רון. "לא ממש, הוא לא כתב לי עדיין." אמר הארי. "אה, אני מקווה שהוא בסדר," אמר רון. "גם אני," אמר הארי. הוא מזג לעצמו כוס של מיץ דלעת.

הרמיוני מרחה לעצמה טוסט עם ריבת תפוזים. היא הביטה אל השמיים המשתקפים בתקרה המכושפת, אפור פנינה. היא תהתה לרגע אם התקרה לא משקפת בטעות את מצב הרוח שלה. אפרורי ועגום. היא פלטה אנחה. הארי ליטף את שיערה. היא השאירה את הטוסט שלה אכול למחצה בצלחתה ונעמדה. "אני אראה אתכם בכיתה." היא אמרה חלושות ויצאה מהאולם הגדול.

הרמיוני נעצרה מול אחד החלונות שהשקיף על הערבה המפליקה. רמוס, היא חשבה לעצמה. הכול מזכיר לה אותו. היא נאנקה ודמעות מילאו את עיניה.

"מה קרה בוצדמית? אפילו פוטר לא רוצה אותך?" נשמע קולו החלקלק של מאלפוי. "אני מעדיפה להיות בוצדמית מאשר להיות כמוך, טהור דם שלא יכול לעשות שום דבר בלי אישור של אבא שלו," אמרה הרמיוני והחלה לעשות את דרכה אל המדרגות כדי לרדת לכיוון המרתפים לשיעור שיקויים. לא היה לה חשק לשטויות של מאלפוי.

"קרושיו!" קרא מאלפוי. הרמיוני נפלה על ברכיה, צורחת מכאב. צרחותיה נשמעו בכל רחבי הטירה.

באותו הזמן רמוס זקף את ראשו. הרמיוני! הוא התנשם. זיעה קרה שטפה את גופו.

הארי הרים את ראשו מצלחתו. "הרמיוני!" הוא קרא ורץ אל מחוץ לאולם כשרון בעקבותיו. הם רצו לכיוון הצרחות, המוני תלמידים ומורים הרחק מאחוריהם. הם מצאו את מאלפוי עומד מעל הרמיוני המתפתלת כששרביטו בידו. רון כרע לצד הרמיוני הצורחת.

הארי צעד לפנים בעיניים רושפות. "אימפדימנטה!" קרא הארי. אור אדום נורה משרביטו ומאלפוי הוטח בקיר הנגדי. מיד קראב וגוייל צעדו לפנים להגן על מאלפוי. "אקספליארמוס!" קרא הארי והשרביטים שלהם נלקחו מידיהם. אך זה לא הרתיע את הגלמים. הם ניסו לאיים על הארי בעזרת שריריהם התפוחים. "אימפדימנטה!" קרא הארי שוב. קראב הוטח בקיר לצד מאלפוי אך גוייל חמק מקרן האור. "פטריפיקוס טוטאלוס!" קרא הארי וגוייל נפל על גבו משותק לחלוטין פרט לעיניו המביטות לכל הכיוונים.

הארי מיהר אל הרמיוני. הוא כרך את זרועו סביבה. "היא התעלפה אחרי שהעפת את מאלפוי," אמר רון. הארי ליטף את פניה. המוני תלמידים עמדו סביבם. שותקים מהלם. הארי הדף שלושה תלמידים לבדו. "תנו לנו לעבור!" נשמע קולו של סנייפ. פרופסור סנייפ, פרופסור מקגונגל, ופרופסור דמבלדור פילסו את דרכם בין התלמידים המתאספים.

גוייל שכב בקצה המסדרון, עדיין בהשפעת הקללה של הארי, לעומת מאלפוי וקראב שכבר צעדו לכיוון פרופסור סנייפ. השרביטים של קראב וגוייל היו זרוקים מתחת לחלון. "אז ככה, וויזלי ופוטר תקפו שלושה תלמידים מסלית'רין ללא כל סיבה נראית לעין." אמר סנייפ בקולו החלקלק. הארי נעמד בעיניים רושפות. "פטריפיקוס טוטאלוס!" קרא הארי וסנייפ הצטרף אל תלמידו על הרצפה. מקגונגל פערה את פיה. "זה נקרא ללא שום סיבה נראית לעין, פרופסור." אמר הארי.

"פוטר!" קראה מקגונגל הנדהמת. "מה? או שאולי גם לך נראה שמאלפוי צרח מעינויים כמו ילדה קודם?" שאל הארי בזעם. "פוטר! אני ראש הבית שלך, ואתה לא תדבר אליי בחוסר כבוד שכזה." אמרה מקגונגל בקול מאופק. "אף אחד לא יפגע יותר במשפחה שלי ובחברים שלי, לא וולדמורט, (נשמעו מספר שאיפות אוויר חדות למשמע השם) ולא טהור דם עלוב כמו דרקו מאלפוי, שעושה שם רע לכל טהורי הדם שעדיין יש להם נשמה,"  אמר הארי. "הארי, הירגע," ניסה דמבלדור להשליט סדר.  

"הארי, היא קרה." אמר רון לפתע. הארי כרע על ברכיו וניסה לחוש את הדופק של הרמיוני. הוא היה חלש. הארי הניף את הרמיוני מחוסרת ההכרה על זרועותיו ונשא אותה אל המרפאה שלמזלם הייתה באותה הקומה.

"מדאם פומפרי, היא מחוסרת הכרה, הדופק שלה חלש והיא קרה כמו קרח." אמר הארי כשהוא מתפרץ אל המרפאה. רון, מקגונגל, דמבלדור וסנייפ ששוחרר על ידי דמבלדור נכנסו אחריו. "מה קרה?" שאלה מדאם פומפרי, כשהיא רוכנת מעל גופה של הרמיוני. "אני לא יודע, שמענו אותה צורחת, אני ורון הגענו אליה ומאלפוי עמד מעליה עם שרביט שלוף, אני לא יודע איזה לחש הוא הטיל עליה." אמר הארי פניו חיוורות.

"סוורוס לך תביא את התלמיד שלך לכאן," אמר דמבלדור. סנייפ נותר לעמוד במקומו. מבטו נעוץ בעיניו של הארי. לא מספיק שהוא השפיל אותו בשנה שעברה כשהבריח את בלק מהטירה אחרי שהוא תפס אותו, עכשיו הוא גם שיתק אותו מול מחצית מתלמידי בית הספר. "עכשיו!" קראה מקגונגל. סנייפ יצא מהמרפאה.

"בינתיים אני רוצה הסברים שניכם. הגעתם ראיתם את הרמיוני על הרצפה, ותקפתם את מאלפוי, קראב וגוייל?" היא שאלה והביטה ברון והארי לסירוגין. "כן," אמר רון. "לא." אמר הארי. כשהוא מעסה את רקותיו. ראשו החל לכאוב. הוא מעולם לא השתמש בכל כך הרבה לחשי מגננה ותקיפה בבת אחת. "הארי-" ניסה רון. "אמרתי לא. הגענו, ראינו את הרמיוני צורחת, רון נישאר אתה. העפתי את מאלפוי עם אימפדימנטה, קראב וגוייל התכוונו לתקוף אותי אז פרקתי אותם מהשרביטים שלהם עם אקספליארמוס. אחרי שהעפתי להם את השרביטים הם החליטו לתקוף אותי פיזית. העפתי את קראב עם אימפדימנטה ושיתקתי את גוייל עם פטריפיקוס טוטאלוס. זה מה שקרה. רון לא היה מעורב. אני תקפתי לבד." הארי סיים את דבריו וגילה שסנייפ ומאלפוי שמעו הכול.

"מיסטר מאלפוי, איזו קללה הטלת על הרמיוני?" שאלה פרופסור מקגונגל. "פרופסור היא הקניטה אותי, אני-" ניסה מאלפוי להתגונן. "לא שאלתי מה עשתה הרמיוני שאלתי מה הטלת עליה?" היא אמרה בכעס. שפתיה ההדוקות יצרו קו צר. "מינרווה, שמרי על קור רוח, מיסטר מאלפוי, מה הטלת על מיס גריינג'ר?" שאל דמבלדור. "קרושיאטוס." ענה מאלפוי.

להארי לא היה מושג מה זה אומר, אך נראה היה שלמורים ולרון יש מושג די ברור מה עושה הקללה. "חתיכת-" רון ניסה להסתער לפנים על מאלפוי אך נבלם על ידי הארי שאחז בזרועו באחיזת ברזל. "מה זו הקללה הזו? מה היא עושה?" שאל הארי. "זו קללה שאין עליה מחילה, היא אסורה בהוראת משרד הקסמים, היא גורמת לכאב, לסבל שהוא מעבר לכל דמיון." הסביר רון חלושות. הארי הביט בהרמיוני. הוא שלף את שרביטו כדי לתקוף את מאלפוי אך לפתע ראשו הסתחרר והוא איבד את הכרתו.

זמן מה לאחר מכן, הארי הזדקף במקומו. הוא שכב במיטה במרפאה החשוכה, הוא ניסה להעריך כמה זמן חלף, או למה הוא בכלל נמצא שם, אך ללא הצלחה. הרמיוני שישבה על המיטה שמימינו הביטה בו במבט רך. "הרמיוני!" קרא הארי. "ששש! אתה רוצה שהיא תצא ותכריח אותנו לישון?" היא לחשה בתגובה. "צודקת. מה שלומך?" לחש הארי. "קצת כואב לי, אבל אני בסדר. ואתה?" היא שאלה בדאגה. "לא יודע, אין לי מושג מה קרה לי." אמר הארי.

"האידיוט הזה השתמש עליי בקרושיאטוס, כשאני עם הגב אליו, הפחדן," אמרה הרמיוני חלושות. "אל תדאגי, העפתי אותו לקיר עם אימפדימנטה," אמר הארי. "אני יודעת, התעוררתי יותר מוקדם. רון היה פה, הוא סיפר לי את כל מה שעשית, תודה. מדאם פומפרי אמרה שזה פשוט היה יותר מדי לחשים בבת אחת, בשביל קוסם צעיר." לחשה הרמיוני. "אה, שיהיה. מה קרה עם מאלפוי והדבילים שלו?" שאל הארי. "רון אמר, שמקגונגל התפוצצה עליהם אחרי שהיא הבינה מה מאלפוי עשה לי. מאה חמישים נקודות ירדו לסלית'רין, חמישים לכל אחד, ויש להם ריתוק אתה כל שישי בערב, למשך כל השנה. כנראה שמאלפוי לא ילך לאזקבאן כי הוא תלמיד ואי אפשר להוכיח שהוא ידע בדיוק מה עושה הקללה, אבל הוא נענש כי הוא המשיך לענות אותי גם אחרי שהוא ראה מה הקללה עושה לי. כאילו שבן של אוכל מוות לא יודע מה זה קללות שאין עליהן מחילה." היא גלגלה את עיניה. "ומה העונש שלי?" שאל הארי. "העונש שלך?" שאלה הרמיוני בבלבול. "כן, תקפתי שלושה תלמידים, מורה וגם צרחתי כמו מטורף על מקגונגל." אמר הארי. "טוב, אני חושבת שרון אמר משהו על זה. מקגונגל הייתה חייבת להוריד לגריפינדור חמש נקודות כי תקפת את סנייפ, היא כמובן סולחת לך על הצורה שדיברת אליה, ואת שלושת הדבילים תקפת כשהגנת עליי ועל עצמך, כך שאין פה שום סיבה לעונש." היא הסבירה. "וואו, אני לא מאמין ששרדנו את זה." אמר הארי. הרמיוני צחקה בשקט.

הארי והרמיוני הוכרחו להישאר במרפאה למשך כל השבוע. מדאם פומפרי טענה שהגוף של הארי מותש משימוש רב כל כך בקללות כך שעומס לימודי עלול להזיק לו, והרמיוני הרי בקושי שרדה את הקרושיאטוס. הם לא התלוננו יותר מדי. אפילו לא הרמיוני שאהבה כל כך ללמוד. במקום זה היא ביקשה מרון שיביא לה את הגיליונות שלה ואת הספרים והיא המשיכה במחקר שלה על אנימאגוסים. רון לא הבין מה עוזרים לה ספרים בשפה לא ברורה, אך הוא גם לא טרח לשאול.

בסוף השבוע, נקש מון על חלונו של רמוס. רמוס ניגש אל החלון, הכניס את מון אל כלובו ופתח את המכתב.

ר' היקר,

אל תדאג למון, הוא לא נראה לי כועס במיוחד.

לא, זה לא הכרחי שתהיה עקשן ואין לי אפילו כוח להגיד לך שאתה כן טוב בשבילי.

אני שמחה שהבנת סוף סוף שהלב שלך כן רוצה אותי. ההיגיון לא תמיד צודק, (ואומרת לך את זה האישה שהכול חייב להיות הגיוני אצלה,) אז אל תקשיב להיגיון.

כמו שכבר אמרתי לך פעם, אתה מסתדר לא רע עם אנשים.

אני מתגעגעת אליך, קשה לי להיות בטירה השנה עכשיו כשאתה לא פה.

רציתי לשאול, משהו קרה לך יום לפני הראשון לספטמבר? אתה תחשוב שאני משוגעת אבל שמעתי אותך צורח. הארי אמר שזה לא הגיוני, שאנחנו נמצאים רחוק מדי מהבית שלך, אבל הוא מאמין לי בכל זאת, וכמו שאמרתי קודם ההיגיון לא תמיד צודק. אז מה קרה לך באותו היום?

ולמה בכית כשכתבת את המכתב? אני יודעת שבכית כי הדיו נמרח במכתב. ספר לי מה קרה.

בכל מקרה, אולי זה יעניין אותך, השנה יהיה בהוגוורטס טורניר הקוסמים המשולש. רון אומר שזה מגניב, כי הפסיקו את זה בגלל שנהרגו יותר מדי תלמידים. אני כנראה לא אבין אף פעם איך עובד המוח שלכם, הבנים. בכל מקרה השנה זה יהיה רק מגיל שבע עשרה ומעלה, ויגיעו גם תלמידים מבובאטון ודורמשטרנג. צריכה להיות שנה מעניינת.

אם אני הירח שלך, אז אתה הזאב שלי.

אל תשכח אותי.

שלך,

ה'

רמוס פלט אנחה. הוא מיהר לכתוב לה מכתב תשובה, יותר משרצה לספר לה מה קרה לו, הוא רצה לדעת מה קרה לה ביום הראשון ללימודים. האם יכול להיות שאנחנו קשורים אחד לשני עד כדי כך? יכול להיות שהיא הרגישה מה קורה איתי ממרחק של קילומטרים כמו שאני הרגשתי שמשהו קרה לה? רמוס ניער את ראשו והמשיך לכתוב תשובה ארוכה כשהוא מוחק וכותב, ממשיך ומשנה.

אור ראשון עלה באופק כשרמוס סיים סוף סוף לכתוב את מכתבו. הוא יחכה לשעה יותר מאוחרת כדי לשלוח את מון, הינשוף המסכן לא אשם בכאב הלב שלו שיוצר המרחק שבינו לבין הרמיוני. רמוס שכב לישון, הוא היה עייף כבר עכשיו למרות שהירח המלא יזרח רק בלילה הבא.

הוא קיווה שהלילה הבא יעבור בשלום. הלוואי והייתי יכול לראות את הרמיוני לפני, הוא חשב לעצמו ונאנח. הוא קשר את המכתב לרגלו של מון וליטף בחיבה את נוצותיו. "מה היינו עושים בלעדיך, אה, מון?" הוא דיבר אל הינשוף. מון קרא בקול, פרש את כנפיו ועף אל השמיים התכולים של היום החדש.

הפרק הקודם		הפרק הבא