Rabbit Heart

תודה רבה לכל מי שהגיב, ובמיוחד למי שהשקיע בתגובה משמעותית ובונה. הן מכוונות אותי מאד להמשך הכתיבה ^^

פרק 16

מבעד למראה

"...'הו, חתלתול! כמה נחמד יהיה אם נוכל פשוט לעבור לבית שמבעד למראה!'..." 

(לואיס קרול, "מבעד למראה").

פסלי הקרח הועברו לאולם הכניסה, ונותרו לקשט אותו במשך שבוע תמים, עד היום המיוחל בו התלמידים נשלחו לחופשת החג.

ג'יני סירבה לעזוב את המגורים, מתעקשת להישאר בהוגוורטס כל עוד חבריה עדיין לכודים בכלא הכפור שלהם. שותפותיה לחדר הזעיקו את פרופסור מקגונגל, שנזפה בה בפנים חיוורות, נחושה לשכנע אותה לעשות כדברי אוכלי המוות ולעזוב לפני שתסולק מחדרה בכוח על ידם.

"את לא רוצה לחזור הביתה, העלמה וויזלי?" היא אמרה לה, עומדת מעליה.

ג'יני, שישבה על מיטתה, הנדה בראשה, למרות שבליבה, לא היה דבר שרצתה יותר. המחשבה לחזור הביתה ולא לראות שוב את הוגוורטס כפי שהפכה להיות, בלי לראות את לסטריינג' ואת אוכלי המוות במסדרונות, הייתה טובה מכדי להאמין שהיא עשויה להתגשם אם רק תיקח את המזוודה שלה ותרד למטה.

לבסוף, טיעוניה של מקגונגל גברו על עקשנותה, והיא גררה את המזוודה שלה לאולם הכניסה.

היא עברה מול כל אחד מהפסלים לפני שיצאה. היא תהתה האם הם יכולים לראות אותה, להרגיש את חום גופה כשהיא נוגעת בגפיהם הקפואים דרך התחבושות שעל ידיה. משהו בה קיווה שלא, כי היא לא יכולה הייתה לסבול את המחשבה שהם חשים שהיא נוטשת אותם.

שיערה הקפוא של בטי עוד כיסה את פניה, ושיימוס עוד היה קפוא בתנוחה האלימה ומלאת הזעם. אך נדמה היה לג'יני שבעודה חולפת על פני נוויל חסר האונים, עניו עקבו אחריה.

היא הייתה בין האחרונים לעזוב את הטירה. הפעם, בניגוד ליום הראשון ללימודים, מרכבות חסרות סוסים הובאו להסיע אותם לתחנת הרכבת. ג'יני נדחקה למרכבה האחרונה ביחד עם קבוצה של תלמידים מאחרים מעורבים, שישבו במרכבה בשתיקה כוללנית ובחוסר קשר עין מוחלט. אך מידי פעם היא חשה מבט אקראי חולף על פניה הידועות לשמצה; על הכתם הכחול החיוור שעל אפה והסימן שהצהיב תחת עינה השמאלית, וכפות ידיה החבושות.

השמועה על ההתעללות המסתורית שעברה תחת ידו של סנייפ בליל הנשף התפשטה באופן מסתורי ביותר, והכילה בתוכה מספר סיפורים מצמררים שג'יני שמעה לראשונה מפיהם של אחרים. אך היא לא הייתה טיפשה עד כדי כך שתכחיש אותם, והעמידה פנים שהחמורים שבסימנים שהותיר המנהל על גופה נחו תחת בגדיה.

היה משונה לצאת מהטירה באור יום, אחרי כל החודשים האלה. נדמה שעבר נצח מאז ליל ספטמבר הלח בו הלכה בראש תלמידי בית הספר ביחד עם דין תומאס במעלה הגבעה שעתה היא מתגלגלת במדרונה. עתה האדמה הבוצית הייתה מכוסה שכבת שלג בתולית, והשמיים היו בהירים עד סנוור, מכוסים שכבת עננים פנינית. אור היום היה כמעט צורב כנגד עור פניה.

השלג כיסה את הכל- את צמרות היער שמעבר לטירה, ואת כיפת הבקתה של האגריד, שהייתה משופצת למחצה אחרי השריפה בשנה שעברה, ועמדה ריקה וקרה כבר חודשים. היא כיסתה את המקום בו עמד הקבר של דמבלדור, ובמרחק מה משם, את פיסת הדשא עליה הארי עמד כשאמר לא שלא יוכלו להיות ביחד יותר.

קלסתר פניו באותו יום עדיין היה צרוב בתודעתה של ג'יני, כמו תמונה מחלום מציאותי להחריד ומזעזע שלעולם לא יישכח ממנה. ומתמונה בודדה וחסרת משמעות זאת נורו אלפי חוטים דקיקים שנקשרו לאלפי תמונות ורגעים נוספים, שהתאספו סביב ליבה ואכלו אותו פיסה אחר פיסה, כאוכלי נבלות מסביב לגופה.

החלק הכי כואב ברגע הזה היה הפתאומיות. לא היה שום סימן מקדים להחלטתו של הארי- הזוגיות שלהם הייתה מתוקה ומושלמת עד אותו הרגע, גם ברגעים הקשים שקדמו לו. לא היה שום תירוץ להחלטה חורצת הגורלות הזו, שהפכה את חייה באופן פתאומי ומזעזע כל כך. זו הייתה הפתעה מגעילה, כמו צואה של כלב שאדם מגלה בבוקר על מפתן דלתו, ללא שום התרעה.

תחנת הרכבת של הוגסמיד הייתה תחנת רפאים. ג'יני עלתה לרכבת והביטה בעיירה דרך חלון קרוב במסדרון, מחפשת בענייה את הדובשניירה ואת פונדק ראש החזיר, תוהה איך מתקדם המאבק של תושבי הוגסמיד, ושוב, מה עלה בגורלם של התלמידים שהצליחה להבריח מחוץ לטירה. ושל דין בפרט. יותר מאשר בכל זמן בשנה האיומה הזו, היא חשה שהיא זקוקה לו לצידה, לחזק אותה ולגרום לה להרגיש שהיא עושה את הדבר הנכון.

יחס שאר התלמידים אליה ברכבת לא היה שונה מהיחס בבית הספר. היא חשה כמו מצורעת בעודה גוררת את המזוודה שלה במעבר; אנשים נגעלו ממראה, ובכל זאת, לא יכלו להתיק את עיניהם. הלעג והגועל היו גרועים רק במעט מהרחמים והריתוק שהביעו חלק מהתלמידים, ומהמבטים מלאי הציפייה או המאוכזבים של חברי צ"ד.

היא מצאה תא ריק בקצה הרכבת וישבה שם בבדידות בעוד היא מתחילה לנוע והוגוורטס, ביחד עם שלושת החברים האחרונים שנותרו לה בין הכתלים האלה כלואים בתוכה, חסרי אונים לחלוטין. נראה שהיא מאבדת אותם אחד אחרי השני- קודם דין, אחרי זה לונה, עכשיו שיימוס, נוויל ובטי, אותם אולי לא תראה שוב לעולם... הם נופלים כמו זבובים, היא חשבה, וחשה בדידות נבזית מכרסמת את החלקים הרכים ביותר של ליבה.

"אפשר לשבת פה?" שאל מישהו שעמד בדלת.

"בטח," היא ענתה בחוסר תשומת לב, עסוקה בטירה המתרחקת במחשבה שזו תהיה הפעם האחרונה שתראה אותה בזמן הקרוב, אם בכלל. רק כשהיא נעלמה מעבר לגבעות המושלגות, טרחה להפנות מבט אל האדם שכעת חלק את התא שלה.

זה היה נער בסוודר גולף, מכנסי ג'ינס וקשת בשיער. לא- ג'יני הבינה בבלבול- זו הייתה נערה.

היא הפנתה את מבטה, מפצירה בעצמה שלא לבהות, אך במהלך הנסיעה חזרה להצצות חטופות בשותפתה לתא. הנערה הייתה בעלת כתפיים רחבות, חזה שטוח, רגליים ארוכות ודקות, שיער בהיר ודק אסוף בזנב סוס מוזנח ופנים רבועות מעוטרות פצעונים אקראיים. היא קראה ספר במהלך הנסיעה והשתיים לא החליפו אף מילה, אך ג'יני חשה הנאה מוזרה, אולי מעט מעוותת, משהייה בחברת אדם חריג לא פחות ממנה.

לונדון הייתה שרויה באור דמדומים כשהרכבת עצרה בתחנה. מנורות זהרו באור כתמתם כנגד השמיים השחורים, מאירות את צללי גוש האנשים הקודר והרועד שהמתין בתחנה.

ג'יני יצאה לפני הנערה הגברית, והתהלכה ברציף כסהרורית בין הילדים המתאחדים עם משפחותיהם, רועדת ללא הפסקה בקור, שהזכיר לה כל כך את הקור באולם הגדול בנשף החג. היא לא ידעה האם היא צריכה לצפות למצוא שם את בני משפחתה- זה בוודאי היה מסוכן מידי בשבילם, להגיע לשם...

יד אחזה בזרועה, והיא עמדה פנים מול פנים עם צ'ארלי. לאחר שנייה כבר הייתה בזרועותיו. אך המזוודה הנטושה שלה נטתה ונפלה על רגלו, גורמת לו לקפוץ לאחור בזעקת כאב. ג'יני נרתעה אחורה בבהלה והתנצלות, אך לאחר רגע החלה לצחוק.

"מה יש לך שם, סלעים?" הוא דרש, משפשף את רגלו בכאב בעודו מחייך כמו מטומטם.

ג'יני רק המשיכה לצחוק, כמעט ללא שליטה. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה צחקה ככה.

לבסוף שניהם נרגעו, והתחבקו שוב. כשהתנתקו, צ'ארלי בחן את פניה של ג'יני במבט חמוץ.

"אני מקווה שיש לך תירוץ טוב בשביל זה, אחרת..."

"אמא תכריע בסוגיה הזו. בוא נסתלק מפה, אני קופאת." למען האמת, היא לא יכולה הייתה לחכות להגיע הביתה.

"אני רק מוכרח לדעת," אמר צ'ארלי, לפתע עוטה הבעת רצינות לא שגרתית. "מה היה הסיפור שהייתי נוהג לספר לך כשהיית קטנה?"

ג'יני הבינה את פשר השאלה, וחשה תחושת חמיצות על כך שהיא לא יכולה פשוט לשמוח לראות את אחיה שוב. "אנגוס והברבור. אבל תמיד היית ממציא לו חלקים נוספים ומצחיקים, כמו הקטע שהוא הולך לחפש את הברבור ברישומים של משרד הקסמים..."

"אח, הסאטירה הראשונה שלי," אמר צ'ארלי בחיוך וכרך סביבה זרוע בעודו מוביל אותה משם.

החיים המוגלגיים שבחוץ המשיכו להתקיים כהרגלם, לא מודעים לאיום המרחף מעל ראשיהם. חוסר האונים וחוסר הידיעה שלהם עוררו בג'יני גועל בעוד צ'ארלי מוביל אותה בדריכות המוכרת דרך התחנה המוגלגית, אל מגרש החנייה, שם המתינה להם הצ'ריסלר קורדובה הכחולה הישנה של ביל. הוא עזר לה להכניס את המזוודה לתא המטען ואז פתח את דלת הנהג, הציץ פנימה וסימן לה להיות בשקט.

ג'יני החליקה למושב האחורי בשקט, והבחינה באביה ישן במושב שלצד הנהג. הוא התעורר כשצ'ארלי סגר את הדלת, למרות שהתאמץ לשמור על השקט.

"מה? אה... צ'ארלי..." הוא שפשף את פניו ומלמל דברים לא ברורים.

"אבא, ג'יני פה," אמר צ'ארלי בעליזות בעודו מתניע את המכונית, שהשתעלה בקור אך לבסוף התעוררה בטרטור.

אביה של ג'יני התפתל על מנת להביט בבתו, והיא הזדעזעה לראות כמו הזדקן בחודשים האחרונים. היא חיבקה אותו על מנת להתחמק מהצורך להביט בפניו.

"ילדה שלי," הוא אמר לה כשהתנתקו."מה קרה לפנים שלך? ולידיים שלך?"

"זה סיפור ארוך," היא אמרה. "תחזור לישון. אני אספר לכם הכל בבית."

"אבל אנחנו לא נוסעים הביתה, ג'יני," אמר לה אביה בעוד צ'ארלי מנווט מחוץ למגרש החנייה. "אנחנו מעוניינים בחג רגוע, עד כמה שאפשר... אנחנו נבלה את החג בבית של ביל ופלר."

"הו," פלטה ג'יני, חשה אכזבה מוזרה. "אה... בסדר."

"זו נסיעה ארוכה," אמר לה צ'ארלי מציץ בה דרך המראה. "כדאי שתישני קצת."

ג'יני לא רצתה לישון. היו כל כך הרבה דברים שהיא רצתה לשאול את אחיה ואביה, כל כך הרבה דברים שרצתה לספר- ובכל זאת, היא מצאה שענייה נעצמות עוד לפני שעלו על הכביש הראשי, ועד מהרה היא שקעה בשינה כבדה כשראשה שעון על חלון המכונית הקר.

היא התעוררה למשמע דלת המכונית נפתחת ותחושת משב רוח קר מנטרל את האוויר החם שבמכונית. ברדיו התנגנו שירי חג, ואז המנוע כובה ודממה השתררה. ג'יני בקושי הצליחה לפקוח את ענייה. הכל היה חשוך כל כך. לא ייתכן שהגיעו?

צ'ארלי פתח את הדלת. הקור סייע לה לפקוח את ענייה, והיא הבינה שהוא כבר הוציא את המזוודה שלה.

"הגענו," הוא אמר לה וסייע לה לצאת. היא צעדה אחריו בכבדות, עדיין ישנה למחצה. לאוויר היה ריח מוזר. זה לא היה הריח המתוק של השדות סביב המחילה- זה היה ריח חריף של מלח. ובעודה עומדת על מפתן דלת זרה תחת מנורה בודדה, הבינה שהדממה מופרת על ידי רעם עמום ובלתי ברור. האם זה הים?

"מי שם?" עלה קול מאחורי הדלת.

"צ'ארלי. אני עם אבא וג'יני."

"איזה מתנה נתתי לך כשהתחלת ללמוד בהוגוורטס?"

צ'ארלי צחק. "שקית מלאה ראשונים, כדי ללמד אותי להתמודד עם דברים מגעילים בשיעור שיקויים וכדי שאני אלמד שקרפדות הן לעולם לא באופנה."

הדלת נפתחה, מגלה את ביל. לשמחתה, ג'יני הבחינה שהוא לא השתנה, וקפצה עליו בחיבוק.

לפני שידעה, היא הייתה מוקפת בבני משפחתה. זה היה כאילו מעולם לא עזבה, וכל הפחד והמתח של החודשים האחרונים נשטף ממנה תחת אהבתם, מותיר אותה נקייה ומאושרת כמו תינוקת.

ענייה של אימה היו מלאות דמעות שמחצה אותה בחיבוק, ומלמלה מעל ראשה מילות אהבה לא מובנות. ג'יני זכרה במעורפל שכעסה עליה משום מה, אך לא זכרה מדוע, וממש לא היה אכפת לה.

פרד וג'ורג' עמדו בצד והתלוננו שאימם מבזבזת להם את כל "זמן ג'יני" שלהם. בסוף היא הגיעה גם אליהם. היו שם גם פלר, שחייכה אליה חיוך אמיתי, ואפילו רמוס וטונקס, שבטן עגולה בלטה מתוך הסוודר שלה והקשתה על ג'יני כשחיבקה אותה.

"כל כך טוב שאת בבית, חמודה," אמרה אימה, עדיין מנגבת דמעות בעזרת הסינר שלה.

"וזה לא הכל," אמר פרד בחיוך קונדסי.

"כן," אמר ג'ורג' בחיוך תואם, "יש לנו מתנת חג מוקדמת בשבילך..."

"מוכנה?"

"קבלי את..."

"רוני פוני!"

ואכן, רון עמד לו שם, מציאותי לחלוטין- לא מגולח ושקוע עניים, ידיו בכיסיו, אך חיוך על פניו. ג'יני קפצה לזרועותיו והוא הניף אותה מסביב, כמעט מפיל אגרטל קרוב, שהוצל ברגע האחרון על ידי פלר המבוהלת על רגע רעם צחוקם של כל הנוכחים.

זה היה טוב מכדי להיות אמיתי. הבית של ביל ופלר היה קטן, בעל מסדרונות וחמימים וחלונות גדולים, מלא בניחוחות התבשילים של אימה, מקושט ונוח ומושלם כל כך שהתחשק לה לחיות שם לנצח. הווילונות היו מוסטים כנגד האפלה שבחוץ, ובפנים כולם ישבו יחד מול האש. היו המון דברים שהיה עליה לספר להם, והיו שאלות רבות שהיה עליהם לשאול אותה, אך כאילו הגיעו כולם להסכם אילם להפוך את הלילה הזה לעליז ורגוע, איש לא העלה את נושא המלחמה, ולא את הסימנים על פניה של ג'יני ואת ידיה החבושות.

אביה של ג'יני, רמוס וביל סיפרו אנקדוטות ושתו קפה מול האח, בעוד צ'ארלי מאתגר את התיאומים, כל אחד בתורו, במשחק קלפים בו סבר שהוא טוב יותר מהם ברמאות. טונקס ישבה בין אימה של ג'יני לפלר, כלואה בשיחת נשים שהייתה מביכה קלות בשבילה, במיוחד בשל העובדה שהיא סבבה רבות סביב הרחם שלה והתינוק שבו. ג'יני עברה מקבוצה לקבוצה, מקשיבה לכל הסיפורים, צוחקת ומדברת בהתלהבות. לפעמים חלק בה היה מתעורר ושואל מה קרה לה, איך היא מרשה לעצמה להיות מאושרת כל כך? אך היא דחקה את הקול פעם אחר פעם, וחזרה לצחוק.

רון ישב על השטיח לצד אחיו, צופה במשחקם בשתיקה קודרת ומוזרה. מידי פעם היה פורץ בצחוק ביחד איתם, או מטה את אוזנו אל השיחה, אך ברור היה שמחשבותיו פונות למקום רחוק משם.

ג'יני לא רצתה להתעניין בדבר הקשור למלחמה באותו היום. אך קשה היה לה שלא לתהות מה אחיה עושה שם, אחרי בריחתו בסוף הקיץ, איפה נמצאים הארי והרמיוני, ועל מה הוא חושב כל כך הרבה.

בחדר עליית גג חמים עם קירות, תקרה ורצפה עשויים עץ הוכנה למענה מיטה. לאחר ארוחת ערב מאוחרת וכמה שעות של בילוי עם בני משפחתה, עייפותה הכריעה אותה, והיא עלתה להתרחץ. בעודה לובשת פיג'מה לאור מנורת השולחן בחדר שיהיה חדרה למשך החג, שמעה את שאר דיירי הבית מברכים זה את זה לילה טוב ופונים לחדריהם, מחליפים מילים אחרונות, ומצאה את עצמה מחייכת.

היא התיישבה על אחת מבין שתי המיטות בשיכול רגליים, חשה עייפה אך עדיין לא מעוניינת להירדם. היא הגניבה מבט לכיוון החלון, אך האפלה שבחוץ נסחה בה פחד לא ברור- כאילו הזכירה לה את מה שהשאירה מאוחר.

לאחר זמן קצר שמעה צעדים על המדרגות מחוץ לדלתה. האדם שבחוץ השתהה לרגע, ולבסוף הקיש בהיסוס.

"כן?"

רון דחף את ראשו פנימה בעניים עצומות. "את לבושה?"

ג'יני השליכה עליו כרית, שפגעה היישר בפניו.

"אני אקח את זה ככן," הוא אמר והחזיר לה את הכרית ביחד עם עיתון מגולגל שאחז בידו. "חשבתי שתרצי להתעדכן," הוא הוסיף לפני שהתיישב על המיטה השנייה בחדר, מול אחותו, משעין את מרפקיו על ברכיו.

"כמה זמן אתה כבר נמצא פה?" היא שאלה אותו, מדפדפת בעיתון בהיסח דעת.

"בערך שבוע," ענה רון, ופלט שיעול מוזר. הוא הביט בפנייה, והיא ידעה מה הוא עומד להגיד לפני שאמר זאת. "הידיים שלך..."

"אוכלי מוות," היא אמרה במשיכת כתפיים, לא מעוניינת לדבר על מה שקרה בנשף ומעמידה פנים שהיא שקועה בכתבה על ילדי מוגלגים מסוכנים כביכול אשר בורחים ממשרד הקסמים. היא לא הייתה בטוחה שתצליח למצוא את המילים לתאר את מה שקרה שם.

רון נאנח והשפיל את מבטו בין ברכיו. "הם הבעיה של כולנו, אה?..."

"אני רק תוהה," היא מצאה את עצמה אומרת אחרי שתיקה. "למה הם הרשו לנו ללכת."

רון משך בכתפיו. "בטח עוד איזו שהיא תוכנית מעוותת," הוא אמר. "אני לא יודע, כנראה לא אכפת להם שילדים לא יחזרו. ככה הם לא יצטרכו להתמודד עם בעיות, ויוכלו להיות עסוקים בלשטוף את המוח של התלמידים שטיפשים מספיק בשביל לחזור."

"אני מתכוונת לחזור," ג'יני מצאה את עצמה אומרת לתמונה של כמה בובות על חוט במשרד שר הקסמים.

רון תקע בה מבט. "את לא יכולה להיות רצינית."

"נוויל ושיימוס כלואים שם," היא אמרה. ככל שדיברה יותר, כך הייתה בטוחה יותר בהחלטתה הפתאומית. היא לא יכולה הייתה אפילו לשקול להטביע את עצמה בביטחון ובחום שבבית הזה, ולהשאיר את המאבק בהוגוורטס, בשבילו הקריבה כל כך הרבה, מאחור. במיוחד אחרי מה שנוויל, שיימוס ולונה עברו בשבילו. "אני לא יכולה לנטוש אותם. אתה בטח מבין אותי- אם הארי והרמיוני היו בסכנה, היית משאיר אותם מאחור?"

רון בהה בה ואז קם פתאום. היה מבט רדוף בעניו הבהירות; ג'יני מעולם לא ראתה אותן קשות ועצובות כל כך. היא מעולם לא ראתה את אחיה כה קודר ורציני, כה מפחיד.

"את צודקת," הוא נהם בעודו פונה אל הדלת. "אסור להשאיר חברים מאחור..."

הוא יצא ולא חזר עד שג'יני סיימה לעיין בעיתון והלכה לישון. היא קיפלה את הגיליון כך שמודעת המבוקשים של הארי והרמיוני תפנה פנימה, הניחה אותו לרגלי מיטתה וכיבתה את האור. בחוץ החל לרדת שלג אטלנטי אוורירי ודק, מטופף ברכות על החלון ונמס. היא נרדמה מהר משציפתה.

היא חלמה חלומות רכים ומשונים והקיצה מהם לערנות חצויה לאחר זמן לא ברור. עדיין היה חשוך בחוץ, אך מנורת השולחן שליד מיטתו של רון הבהבה. מבעד לעניים מעורפלות, ג'יני הבחינה באחיה יושב כשגבו אל הקיר, רגליו הארוכות מקופלות מולו, משחק עם מכשיר כסוף שהשמיע קולות נקישה שתרמו לסיום שנתה. עם כל נקישה כדור אור נשאב מתוך המנורה אל המכשיר והחדר החשיך, ואז, בנקישה נוספת, חזר אל מקומו והחדר הואר שוב באור רך.

לאחר כמה רגעים של חזרה על הפעולה, רון הבחין שהיא ערה.

"סליחה," הוא לחש, ורגע לפני ששאב את האור אל המכשיר הכסוף בפעם האחרונה, ג'יני הבחינה ברטיבות תחת עניו העצובות של אחיה.

הפרק הקודם		הפרק הבא