השתקפות

שנה אחת

הארי וג׳יני התחתנו עוד באותו הקיץ. יחסית לחתונה מלכותית לא היו שם הרבה אורחים; כל הלורדים והדוכסים שעזבו את הוגוורטס בבושת פנים בלילה בו וולדמורט חזר לא הוזמנו, וגם אם היו מוזמנים, הם כנראה לא היו מוחלים על כבודם ומופיעים. היחידים שהגיעו היו קרום ומשפחת דרסלי. לורד וליידי דיגורי הוזמנו אבל לא נענו להזמנה.

האורחים האלה לא חסרו לאיש, במיוחד לא לג׳יני או להארי. רון אף פעם לא ראה אותם מאושרים כל כך, לא בעולם הזה ולא בעולם הקודם. הוא צפה בהם רוקדים וחשב על החבר והאחות שהוא השאיר מאחור, בעולם שבור ומלא אבל; הזוג המאוהב הזה היה שונה מהם כמו יום מלילה. הוא תהה האם הארי וג׳יני בעולם שלו אי פעם ימצאו זה את זו שוב. 

החתונה כללה סעודה עשירה, מוזיקה וריקודים, ומופע זיקוקים מרשים באדיבותם של פרד וג׳ורג׳. כל בני משפחת וויזלי זכו למושבים של כבוד ליד המשפחה המלכותית.

רון מעולם לא היה ידוע ביכולות הריקוד שלו, אבל הוא כנראה היה מתאמץ אם הייתה לו אפשרות לרקוד עם הרמיוני. היא נראתה עוצרת נשימה בשמלה בצבע ירוק עמוק, עם ענק ועגילי אזמרגד תואמים. אבל הוא היה רק משרת, אז הוא נאלץ לעמוד בצד ולצפות בה רוקדת עם שורה ארוכה של אצילים נפוחים, שרבים בהם כבר החלו לחזר אחריה עם מתנות יקרות מאז שהאירוסים שלה התבטלו. הגרוע מכולם היה קרום, שהזמין את הרמיוני לרקוד למרות שהוא היה כל כך לא חינני שהפעולה כאילו הסבה לו כאב, ובהה בה בערגה במשך כל הזמן. 

רון לא היה יכול להתנער מהזעם והמרירות שמילאו אותו, ועד שהגיע הלילה הם עלו על גדותיהם ולא השאירו מקום לשום דבר אחר. אפילו השעה היקרה מפז בחברת הרמיוני, על הדשא במקום המסתור שלהם ביער, לא הצליחה להשקיט את הקנאה שגעשה בו.

״מה הבעיה?״ הרמיוני שאלה אותו אחרי שהיא ביקשה ממנו הבהרה לגבי הלחש שהיא ניסתה להטיל והוא השיב בנהמה בעצבנית. 

היא עדיין לבשה את השמלה הירוקה מהחתונה, אבל פיזרה את שיערה והשאירה את התכשיטים היקרים בחדר. היא נראתה כמו נימפת יער יפיפייה, אבל הוא היה אטום מכדי להעריך את זה.

״כלום,״ הוא השיב בכעס, ובכל זאת אמר, ״אני שמח שנהנית היום בחתונה. רקדת עם לפחות עשרה גברים שם.״

״הם לא היו כל כך הרבה,״ הרמיוני התגוננה, ואז התרגזה, ״וזה לא עניינך עם מי אני רוקדת. חוץ מזה שזה לא מנומס לסרב להצעה לרקוד, גם אם אני לא רוצה.״

״לי נראה שדווקא די נהנית,״ רון השיב בארסיות וקם מהדשא במטרה לעזוב.

הוא הגיע אל מחוץ למבנה ההרוס ונעצר לפני שהיער החשוך בלע אותו. זה היה כמו עוד אחד מיני עשרות ריבים שהיו לו עם הרמיוני לאורך השנים, אבל הפעם הוא לא יכול היה שלא לראות מייד את ההשלכות של מה שהוא עושה. הוא הבין שחוסר הביטחון שלו שוב השתלט עליו, ובמקום להתמודד איתו הוא שוב נותן לו להרחיק אותו מהרמיוני, כמו שקרה כל כך הרבה פעמים בעבר.

הוא חזר למקום שלו. הרמיוני העמידה פנים שהיא עסוקה בלהבין את הלחש ובכלל לא אכפת לה שהוא הלך, אבל העיניים שלה נצצו לאור הנר.

״אני מטומטם,״ הוא התוודה בכאב, ״אני רק… אני מפחד שימאס לך לחכות שאני אהיה ראוי מספיק ותחליטי להתחתן עם אחד הפוצים האלה…״

״אתה כבר ראוי מספיק!״ הרמיוני טענה, זונחת את השרביט. ״כל התארים האלה חסרי משמעות. זה רק משחק מטופש.״

רון חייך בעצב ולקח את היד שלה.

״ובכל זאת לא באמת נוכל להיות ביחד לפני שיהיה לי תואר כל שהוא, נכון?״

רוחה של הרמיוני נפלה. זה היה הדבר האחרון שרון רצה שיקרה. הוא רכן לנשק אותה והיא נישקה אותו בחזרה בהתלהבות, כמעט בכוח. הקנאה והכעס שלו נעלמו מייד ונשכחו כלא- היו.

היא נצמדה אליו והוא נשכב לאחור על הדשא כשהיא מעליו, כדי שהם יוכלו להיות הכי קרובים שאפשר. הם שקעו ביחד בדשא הקיצי הגבוה, שהיה מלא פרחים צהובים קטנים עם ריח מתוק, עדיין מתנשקים.

הוא כרך זרוע אחת מסביב למותניים שלה ואת היד השנייה הוא העביר בשיער הרך שלה. משם ידו עברה ללטף את הגב שלה, ואז בחזרה למעלה, במעלה המותן שלה ולעבר החזה שלה. 

״זה לא מאוד אבירי מצידך,״ הרמיוני אמרה בקוצר נשימה. 

רון הרחיק את ידיו כאילו הוא התחשמל. הוא ניסה לקום אבל הרמיוני עוד הייתה עליו ולא התנהגה כאילו היא עומדת לזוז.

״סליחה,״ היא התנצל בפנים סמוקות, מרגיש מובך מאוד. 

״זה בסדר,״ הרמיוני אמרה בכנות. גם היא הייתה סמוקה מאוד. היא העבירה את ידה על הזקן שלו. ״אבל אנחנו צריכים לחכות בסבלנות.״

רון הבין את זה. הוא הבין שבעולם הזה היו חוקים קצת שונים מאשר בעולם שלו, ושהוא צריך לשחק לפי החוקים - במיוחד בכל הנוגע להרמיוני, שהחוקים תמיד היו מאוד חשובים לה.

אבל להיות כל כך קרוב אליה, לאחוז בה ולנשק אותה, ולעולם לא יותר מזה - לפעמים הוא הרגיש שהוא יצא מדעתו. כל מה שהיה מותר לו לעשות היה לחלום עליה, וגם כשהוא עשה את זה הוא הרגיש לפעמים כאילו הוא מחלל אותה איך שהוא.

אחרי החתונה הארי וג׳יני היו אמורים לנסוע לירח הדבש שלהם, אבל דמבלדור ייעץ שהם לא יעזבו את הוגוורטס, למקרה שוולדמורט אורב היכן שהוא בחוץ. אז הם בילו את ירח הדבש בהוגוורטס; הארי קיבל פטור מהשתתפות במועצת המלחמה, שבימים אלה התכנסה לעיתים יותר ויותר קרובות, והוא וג׳יני בילו את הימים החמימים האחרונים שלפני הסתיו ברכיבה על סוסים ורביצה במקומות האהובים עליהם ליד האגם (רון שמח שהוא כבר לא נדרש להיות נוכח, והעדיף לא לחשוב מה מתרחש שם בהיעדרו).   

אחרי חודשים של עבודה סיריוס קבע שמסכת האימונים שלהם הסתיימה ורון כבר היה מיומן מספיק כדי להמשיך להתאמן בכוחות עצמו, אבל רון שכנע אותו להמשיך להקדיש לו עוד שעה בכל יום בכל זאת. סיריוס התרשם מהדחף שלו להצליח, אבל יום אחד, בעוד יום השנה להגעתו של רון אל אותו עולם מוזר מתקרב, סיריוס הניח את חרבו והצהיר שבאמת שכבר שאין שום דבר שהוא יכול ללמד אותו; את השאר הוא יצטרך ללמוד מניסיון.

הוא הזמין את רון לחדרו לשתות כוס יין לכבוד סיום ההכשרה שלו. למרות פערי המעמדות ביניהם הם התקרבו בחודשים בהם סיריוס חנך אותו. 

״מה קורה עכשיו?״ רון שאל בזמן שהם לגמו מהיין. ״מה הצעד הבא כדי להפוך להיות אביר?״

סיריוס בחן אותו מעל הגביע שלו במבט מהורהר.

״עכשיו מגיע השלב בו אתה יוצא אל העולם להוכיח את עצמך,״ הוא אמר ברצינות, ״אבל במקרה שלך אני חושבת שאתה צריך לחכות קצת, להצטנן.״

״למה?״ רון התרעם.

״נדמה לי שאתה נלהב מידי להפוך לאביר. יכולות להיות לזה שתי סיבות - או שאתה רעב לתהילה, או שאתה מאוהב. שניהם לא מניעים טובים לאדם שאמור להקדיש את חייו לעזרה לאחרים.״

״זה מגוחך,״ רון טען, ״אתה רוצה להגיד לי שכשאתה היית צעיר לא רצית להוכיח את עצמך? פשוט במקרה עשית מעשים לא- אנוכיים והפכו אותך לאביר?״

סיריוס נראה מעט נבוך, אבל הסתיר את זה היטב.

״אולי אתה צודק,״ הוא הודה, ״אבל זה לא משנה כך או כך. למדתי לחבב אותך מאוד בזמן שבילינו ביחד, אבל זה לא משנה את העובדה שלקחתי אותך תחת חסותי מסיבה אחת בלבד, והיא ללמוד איך להגן על הנסיך. הוא בדיוק התחתן, אז הוא לא יילך לשום מקום בזמן הקרוב - וזה אומר שגם אתה לא.״

רון לא היה מוכן לקבל את התשובה הזאת. הוא לא עמד לשבת בטירה בחיבוק ידיים בזמן שאי שם בחוץ וולדמורט מסתובב חופשי ועושה מרלין יודע מה, במיוחד כשהוא יודע מה הדרך להביס אותו. והארי היה צריך להיות הראשון לרוץ ולחפש את ההורקרוקסים, אחרי מה שקרה בבית הקברות - באיזה זכות הוא יושב לו בטירה המוגנת שלו ונהנה מחיי הנישואים בזמן שאנשים אחרים סובלים? הארי שרון הכיר לא היה נח עד שוולדמורט הובס, גם אם זה אמר שג׳יני תצטרך לחכות.

ומה לעזאזל דמבלדור עושה כל הזמן הזה? מלמד את הארי על קסם? עבר קיץ שלם מאז שוולדמורט חזר - הגיע הזמן להתחיל לפעול.

רון ידע שדמבלדור מתארח בטירה, אבל הוא לא ידע איפה. הוא לא ישן בחדר שהיה חדר המורים, שהיה מיועד לאורחים. הוא כנראה קיבל מגורים פשוטים יותר, הרחק מעיניהם של דיירי הטירה הסקרנים. 

הוא חיפש אותו ברחבי הטירה במשך כמה ימים, עד שיום אחד קלט אותו בקומה השביעית. הוא עמד לא רחוק מהדלת של חדר המלחמה של המלך, שבעולמו של רון היה משרד המנהל, ונראה שהוא מתעניין בריכוז גדול בשטיח שקישט את הקיר שמול הדלת, ראשו מוטה קלות.

״דמבלדור,״ רון קרא ופסע לעברו.

לתדהמתו המוחלטת, דמבלדור התחיל ללכת לכיוון השני במהירות.

״דמבלדור!״ רון קרא שוב, מחיש את צעדיו, ״אני יודע שאתה שומע אותי!״

דמבלדור פנה אל מסדרון צדדי צר. רון רץ אחריו וכמעט נתקל בו בעודו עומד שם.

״אתה מתחמק ממני?״ הוא האשים.

״אם נראה משוחחים זה יעורר חשד,״ דמבלדור הסביר. הוא עסק בגלגול חוט בצבע עור לתוך פקעת.

״למי צותתת?״ רון שאל אותו.

דמבלדור נראה מופתע שהוא יודע מה השימוש של האוזניעזר, ואז חייך.

״הקשבתי למועצה של המלך,״ הוא השיב, ״בניסיון לדלות מידע על המהלכים של וולדמורט ושל תומכיו.״

״מה שמעת?״ רון שאל בעניין.

״לא נראה סימן לוולדמורט מאז ליל חזרתו, אבל נראה שתומכיו אוספים את כוחותיהם בחשאי.״

״זה לא כל כך חשאי אם המלך יודע על זה, לא?״

״זה גורם לך לתהות מה הוא לא יודע,״ דמבלדור השיב בשנינות. ״עכשיו, אם תסלח לי, רון…״

״אתה לא תתחמק.״ רון נעמד בדרכו של הקוסם הזקן. ״חיכיתי עד עכשיו כי חשבתי שאתה מכין את הארי למצוא את ההורקרוקסים. אבל אני לא חושב שזה מה שאתה עושה. אני חושב שאתה מבזבז את הזמן.״

״למה שתחשוב משהו כזה?״ דמבלדור תהה, ״איזו סיבה שבעולם יש לי לשלוח את הנסיך למצוא את ההורקרוקסים? זאת משימה מסוכנת ובוגדנית, ואין לו שום כלים לצלוח אותה. אני אמצא את ההורקרוקסים ואשמיד אותם - אבל אוכל לעשות את זה רק אחרי שאבטיח שביום בו הם יושמדו, הארי יהיה מוכן להתמודד מול וולדמורט.״

רון התכוון להתרגז על דמבלדור, כשהבין פתאום שהוא צודק. בעולם שלו דמבלדור הכין את הארי לציד ההורקרקוסים רק כי הוא ידע שהוא עצמו לא יאריך ימים, אבל בעולם הזה הוא לא נפגע מהקללה של הטבעת של גונט עדיין.

״אתה יודע איזה חפצים הם ההורקרוקסים?״ הוא אתגר אותו, ״אתה לא היית יודע בכלל שהם קיימים אם אני לא הייתי מספר לך.״

״אולי,״ דמבלדור השיב בשלווה, ״יש לי מושג די טוב לגבי כמה מהם. אני יודע שישנם שבעה.״

״מושג די טוב?״ רון התרגז, ״אני יודע מה הם בדיוק! אני יודע איפה למצוא אותם! למה אתה מתנהג כאילו אתה יודע הכל ולא שואל אותי?״

דמבלדור הביט בו ברוך.

״אמרת בעצמך, העולם הזה דומה לעולם שלך - אבל שונה. שונה בדרכים מוזרות ומתעתעות. אני מבין שאתה רוצה לעזור, אך אני חושש שאם נתייחס לידע שלך פשוטו כמשמעו, אנחנו נעסוק ברדיפה אחרי סיפור, במקום לחשוף את האמת.״

רון שנא את זה שהוא מבין מה דמבלדור מנסה לומר לו. זה לא מה שהוא רצה לשמוע. כועס, הוא סב על עקבותיו והלך משם.

במהלך השבועות הבאים רון התפתה פעמים רבות לעזוב את הוגוורטס ולצאת אל העולם. הוא אפילו לא ידע מה הוא יעשה כשהוא יצא החוצה, הוא רק ידע שאם הוא לא יעשה מעשה, הוא יישאר משרת לנצח וקרום או מישהו כמוהו יגיעו ויחטפו את הרמיוני מתחת לאף שלו.

אבל האמת המרה הייתה שרון לא ידע מה מחכה לו בעולם שמחוץ להוגוורטס, או איך להתמודד איתו. כבר עברה שנה מהיום בו הוא הגיע לשם לראשונה, ועדיין היה עוד הרבה שהוא לא הבין לגבי העולם הזה. הוא ידע שהוא לא ישרוד בחוץ בלי מישהו שינחה אותו.

במטרה להוכיח לדמבלדור שהוא טועה, רון ניסה למצוא את הנזר של רייבנקלו. הוא הלך למסדרון בקומה השביעית בו היה אמור להיות חדר הנחיצות, אבל גם אחרי שהוא עבר מול המקום עשרות פעמים כשהוא חושב בריכוז על הנזר, אף דלת אל חדר קסום לא הופיעה שם. רון נאלץ להודות שדמבלדור כנראה צודק - ההורקרוקסים לא בהכרח יהיו אותם החפצים או יהיו באותם המקומות שהוא הכיר.

כעת כשהאימונים שלו עם סיריוס הסתיימו, רון נאלץ לחזור לחובותיו כמשרת, מלבד שעתיים בכל בוקר בהן הוא הורשה להתאמן כדי לשמור על כושר. הוא שמח כשהארי החליט להעמיד אותו לשירותה של ג׳יני בהמלך היום, בזמן שהוא עצמו חזר לשגרת האימונים שלו, ובילה שעות רבות כל יום במועצת המלחמה בה נאסר על רון להשתתף. זה לא שרון אהב להיות המשרת של ג׳יני - ג׳יני שהייתה אחותו הייתה מתגלגלת מצחוק אם הייתה שומעת על זה - אבל הוא נהנה לבלות בחברתה. יתרון נוסף לתפקיד היה שג׳יני בילתה את רוב הזמן בו הארי היה עסוק עם הרמיוני, וכך גם רון זכה לבלות יותר בחברתה.

ג׳יני לא הייתה נסיכה שגרתית. היא לא התעניינה באופנה או ברכילות, ובמקום העדיפה לצאת לרכב ביער על הסוס שהארי נתן לה במתנה, לו היא קראה ארנולד. היא אפילו לא טרחה להעמיד פנים שהיא תנסה להתחבר עם נשות החצר הצעירות. מהרגע הראשון היא ידעה שהן אלה שהפיצו וליבו את השמועות הדוחות עליה ועל הארי, לכן החנופה שלהן, שצצה מייד אחרי שהחתונה הסתיימה, רק גרמה לה לתעב אותן עוד יותר. היחידה שהיא נהנתה לבלות בחברתה הייתה הרמיוני - היא אהבה את זה שהיא כנה, והיא התרשמה מהחוכמה והאנטיליגנציה שלה.

ככל שהסתיו הפך לחורף כך הימים הפכו לקרים וגשומים יותר ויותר. בשלב מסוים ג׳יני הפסיקה לצאת לרכב. רון הניח שזה בגלל מזג האוויר, אך היום גשום אחד הוא גילה שיש לכך סיבה נוספת.

ג׳יני אירחה את הרמיוני במגדל גריפינדור בזמן שהארי היה עסוק במועצה. רון היה אמור להעסיק את עצמו בניקיון, אבל ג׳יני ביקשה שהוא ילמד אותה לשחק שח. היא ראתה אותו ואת הארי משחקים ביום שלפני והייתה סקרנית לגבי המשחק.

היא ניסתה לחשוב על המהלך הראשון שלה אחרי ההסבר הראשוני של רון, כשהרמיוני העירה משהו על כך שלא נראה שהגשם יפסיק בקרוב. היא נשמעה מעט מאוכזבת. רק רון ידע שהמשמעות של הגשם היא שהם לא יוכלו לחמוק אל מקום המפגש שלהם ביער כדי להתאמן בקסם.

״כן, אולי זה לטובה,״ ג׳יני השיבה בהיסח דעת. ״ככה אני לא אתפתה לצאת לרכב. אני לא אמורה לעשות את זה בזמן שאני בהריון.״

״את בהריון?״ הרמיוני שאלה. ג׳יני דיברה על כך בכזו אגביות שאולי היא חשבה שהיא שמעה לא נכון.

״מה? איך?״ רון שאל בתדהמה.

״כן, אני בהריון,״ ג׳יני השיבה בקלילות, אבל נראתה סמוקה. היא הזיזה את אחד החיילים שלה באקראיות. ״ולגבי איך - מה חשבת שאני והארי עושים בחדר שלנו בלילה, משחקים שח?״

רון הרגיש את אוזניו מתחממות. להקלתו הרמיוני חסכה ממנו את הצורך להשיב. היא חיבקה את ג׳יני בחוזקה ואמרה לה כמה היא שמחה בשבילה.

רון שמח בשביל ג׳יני והארי, באמת שכן. היה לו מאוד קשה לדמיין אותם בתור הורים, אבל הם נראו מאושרים ומתרגשים לקראת הילד שלהם. רון לא חשב שזה אפשרי, אבל נראה שזה גורם להם להיות מאוהבים אפילו יותר, והם נהגו להיעלם ביחד באמצע היום בכל הזדמנות אפשרית.

אבל מבחינת רון אלה לא היו חדשות טובות במיוחד. סיריוס אמר שהארי לא ירצה לעזוב את הוגוורטס בקרוב בגלל ג׳יני, אז עכשיו הוא בטח ירצה לעזוב עוד פחות.

אבל לוולדמורט היו תוכניות אחרות. רון ידע שקרה משהו חמור ושוולדמורט מעורב בכך כשיום אחד בסוף נובמבר, בזמן שהוא השחיז את חרב האימונים של הארי, הוא קיבל הודעה שהוא מתבקש להגיע לחדר המלחמה.

כשהוא הגיע למקום הוא חלף על פני חבורה של יועצים זקנים שבדיוק יצאו מהחדר, ממלמלים ביניהם בקולות מהוסים ולא מבחינים בו. הוא נכנס ומייד קד למלך - אחרי שנה הוא כבר ביצע את הגינונים הנחוצים מבלי אפילו לשים לב - לפני ששם לב שהוא לא לבד. 

המלך עמד מצד אחד של השולחן הגדול המכוסה מפות, והארי עמד מהצד השני. האווירה בחדר העידה שהם התווכחו על משהו רגע לפני שרון נכנס. בנוסף היו נוכחים סיריוס ופרנק לונגבוטום, שכנראה בדיוק חזר ממסע ארוך, ופיטגרו, שכהרגלו עמד מאחורי המושב של המלך. 

כמו תמיד, ברגע שרון נכנס לחדר פיטגרו נמתח, כאילו התכונן לברוח. רון מעולם לא חזר בו מההאשמות בהן האשים אותו בליל חזרתו של וולדמורט, ולא היה מסוגל להבין איך המלך ממשיך לבטוח בו.

אף אחד לא דיבר במשך כמה רגעים. רון התפתה לשאול למה זימנו אותו. בעודו מתלבט הדלת נפתחה מאחוריו ודמבלדור חמק פנימה.

״מישהו ראה אותך?״ המלך שאל אותו.

״אף לא עין אחת, הוד מעלתך,״ דמבלדור השיב בקידה.

״אני מודה לך על החשאיות,״ המלך אמר, ״הסיבה שקראתי לך ולרון לפה היא שפרנק הביא לנו דיווח על וולדמורט. הוא עשה את המהלך הראשון שלו.״

הוא רכן מעל אחת המפות שעל השולחן והניח את אצבעו על סימון אדום בולט. דמבלדור התקרב, ורון התנגב אחריו כדי להציץ.

״שלוש חטיבות בפיקודו של הברון מאלפוי בדרך לפה,״ הוא אמר. רון לא ממש ידע לקרוא מפה, אבל אפילו הוא הבין שלא נראה שיש משהו בנקודה המסומנת. ״פרנק חירף את נפשו כדי לגנוב ממאלפוי את המפה הזאת. הנקודה הזאת נמצאת בשטח שלנו, כלומר מאלפוי מתכנן להסיג גבול. הוא לא היה עושה את זה אלא בשביל מטרה חשובה מאוד. מה יש בנקודה הזאת שוולדמורט יכול להתעניין בו?״

דמבלדור בחן את המפה בריכוז.

״אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שזה המיקום הסודי של היכל הנבואה. או לפחות, המקום בו וולדמורט חושב שההיכל נמצא.״

רון נמתח בעניין. הוא הבין בדיוק לאן דמבלדור חותר.

״מה זה המקום הזה? ולמה שוולדמורט יתעניין בו?״ הארי שאל.

״זה הוא המקום בו מתועדות כל הנבואות,״ דמבלדור הסביר, ״הסיבה שוולדמורט יתעניין בו היא שהוא מעולם לא שמע את הנבואה העוסקת בך ובו עד סופה. הוא פעל לחסל אותך פעם אחת כאשר היה לו רק ידע חלקי על הנבואה, ונכשל. הוא ניסה בפעם השנייה, ולמרות שהוא עשה הכל כדי לשבור על הכוח שיש לך עליו, הוא נכשל שוב. כעת הוא מפחד. הוא בוודאי חושב שאם הוא ידע את הסוף של הנבואה הוא ידע איך להיפטר ממך אחת ולתמיד.״

הארי הסתכל לעבר אביו, שנראה רציני מאוד ומבוגר מכפי גילו.

״שמעת אותו. כל זה קורה בגללי. אני צריך להיות זה שיצא להדוף אותם.״

״זה לא בא בחשבון,״ אביו החזיר בטון שהבהיר שהם כבר ניהלו את הוויכוח הזה. ״זו יכולה להיות מלכודת. יכול להיות שוולדמורט בעצמו אורב לך שם. אני לא ארשה את זה.״

״אז אני אמור לתת לאנשים אחרים להילחם בשמי ולהיפגע?״ הארי השיב בלהט, ״איך אתה מצפה ממני לעשות את זה? תמיד חינכת אותי להיות מנהיג, לא פחדן שנשאר מאוחר ונותן שילחמו בשבילו.״

המלך נאנח בלאות וצנח לתוך כיסא קרוב, כאילו הבין שהוא הובס.

״עשית עבודה טובה מידי, ידידי,״ סיריוס אמר לו בגאווה, ״אני אלך איתו ואשמור שהוא לא מסתבך בצרות.״

רון עמד להגיד משהו וברגע האחרון עצר את עצמו. הארי הבחין בכך אבל לא אמר דבר.

הם גיבשו תוכנית פעולה והחליטו לצאת לדרך כבר למחרת עם שחר. התוכנית הייתה לנוע בקבוצות קטנות על מנת לא למשוך תשומת לב. פרנק העיד שהוא לא מאמין שהוא התגלה כשהתגנב למחנה של מאלפוי, ושהוא לא יודע שהם יודעים על התוכנית שלו, כך שעוד היה להם את אלמנט ההפתעה. פלוגות של הצבא יקבלו הנחייה להתפצל ולנוע לעבר אותו המקום בחשאיות, עד שכולם יפגשו ויאחדו כוחות לפני ההגעה ליעד.

אחרי שכולם התפזרו רון הלך עם הארי כדי לעזור בהכנות למסע. ברגע ששניהם נשארו לבד הארי שאל אותו, ״מה ראית?״

״מה ראיתי איפה?״

״עמדת לומר משהו שם בפנים, אחרי שסיריוס אמר שהוא ילווה אותנו,״ הארי אמר בקוצר רוח, ״אני יודע שראית משהו, משהו מהעתיד, אבל לא אמרת כלום. מה זה היה?״

רון התלבט האם להכחיש ולומר שהוא לא באמת יכול לדעת את העתיד, אבל דמבלדור כבר הרס את היכולת שלו לעשות את זה. 

יודע שהוא היה רוצה לדעת את זה אם הוא היה הארי, הוא אמר, ״אני חושב שסיריוס יהרג.״

״מתי? איך?״ הארי התנפל עליו.

״שם בפנים, בהיכל שדמבלדור סיפר עליו, או בהיכל אחר שצמוד אליו. הוא ילחם בבלטריקס והיא תהרוג אותו.״

הארי הצליח לשמור על קור רוח לנוכח המידע הזה. 

״אז אנחנו צריכים להבטיח שהוא לא יהיה איתנו שם כשיגיע הזמן,״ הוא פסק, והם חזרו להכנות למסע.

ההכנות למסע היו כאוס, ולרון לא היה שמץ של מושג מה הוא אמור לעשות. למרות זאת הדבר היחיד שעניין אותו במהלך היום העמוס הזה היה למצוא את הרמיוני ולספר לה שהוא עוזב, אבל הטירה הייתה כל כך עמוסה ברגליים מתרוצצות וידיים עובדות שלא היה לו סיכוי לחמוק לחדר שלה בלי שמישהו יראה אותו.

עם שחר המשלחת הייתה מוכנה מול שערי הטירה. מלבד הארי ורון, המשלחת כללה גם את סיריוס ודמבלדור, ובנוסף את נוויל, שיימוס, דין ומייקל קורנר, שגויסו למשימה כדי לספק הגנה נוספת.

רון צויד בשריון טבעות (היו צריכים להרחיב אותו עבורו באופן דחוף כדי שיתאים למידותיו, והוא עדיין היה קצת קצר בזרועות), במגפיים כבדות, כפפות משוריינות, גלימת חורף, חרב ומגן. הוא חשב שהוא ירגיש מגוחך או מוזר בתלבשות, אבל זה הרגיש די טבעי.

אנשים רבים יצאו אל הבוקר הקפוא כדי להיפרד לשלום מהמשלחת. הסיבה למסע לא פורסמה ברבים, אפילו נוויל והשאר לא ידעו באמת, אז האווירה הייתה כאילו הם יוצאים לאיזה טיול. רק המלך, המלכה וג׳יני ידעו את האמת.

״אני צריך להיות זה שהולך,״ המלך אמר בחרטה בזמן שהוא נפרד מהארי. ״אתה צריך להישאר פה עם המשפחה שלך.״

״אתה מוכרח לתת לו ללכת, ג׳יימס,״ המלכה אמרה, באופן מפתיע תומכת בבחירה לתת לבנה לצאת לקרב מסוכן. ״גם אני מפחדת. אבל לא נוכל לכלוא אותו בטירה לנצח. הוא כבר לא ילד.״

״תודה, אמא,״ הארי אמר ונפרד ממנה בנשיקה.

כל אותו הזמן ג׳יני נלחמה בדמעות שהמשיכו להתגלגל על פניה.

״מה קורה לי?״ היא שאלה בזמן שניסתה לנגב את הדמעות, אבל הן רק המשיכו לזלוג.

״זה בסדר, ג׳ין…״

״זה לא בסדר,״ ג׳יני התעצבנה, ״אני אף פעם לא בוכה ככה.״

״זה בגלל התינוק,״ המלכה הסבירה לה ברכות.

הארי הניח את ידו על הבליטה הקטנה שבבטן של ג׳יני ונישק אותה על המצח, מבטיח לה שהוא יחזור בקרוב.

מובך מעט מהרגע האינטימי, רון הלך לעבר המקום בו הסוסים חיכו והעמיד פנים שהוא מארגן את השקים שעל האוכף של פיג. כפי שהוא קיווה, הרמיוני חמקה גם היא מהפרידה מהארי והצטרפה אליו כשהם מוסתרים בין הסוסים.

״אז אתה עוזב,״ היא פסקה, מתעטפת בגלימה החמה שלה כנגד האוויר הקר. אם רון ציפה שהיא תבכה כמו ג׳יני, הוא היה מתאכזב קשות.

״ניסיתי למצוא אותך אתמול ולספר לך,״ רון תירץ, מרגיש שמשום מה היא כועסת עליו קצת.

״אני יודעת,״ היא הבהירה, ״הלוואי שהייתי יכולה לבוא אתכם.״

״זה רק סיור,״ רון ניסה להגיד, דובק בהסבר שניתן ברבים ליציאה למסע. 

״אני לא טיפשה, רון,״ הרמיוני אמרה בעיניים רושפות, ״אני יודעת שזה קשור לזה-שאין-לנקוב-בשמו. אני יודעת שאתם שומרים את זה בסוד רק כדי שהשמועה לא תגיע אליו. אני צודקת?״

רון חייך אליה, כמעט בעל כורחו. כנראה הוא שכח עם מי הוא מדבר.

״את צודקת,״ הוא השיב, ״יש היכל שמכיל נבואות איפשהו בהרים. דמבלדור חושב שוולדמורט מנסה להגיע לשם כדי להשיג עותק של הנבואה.״

הרמיוני ספגה את פרט המידע הזה בעניין גדול. רון כבר דמיין אותה רצה לספרייה מייד אחרי שהמשלחת תצא כדי לחקור את הנושא.

״אני אתגעגע לשיעורים שלנו,״ הוא אמר באומץ, וזאת כדי לומר שהוא בעצם יתגעגע אליה. ״אני מצטער שלא תוכלי להמשיך להתאמן בזמן שאני לא אהיה פה.״

״גם אני,״ היא השיבה, מבינה את הכוונה הנסתרת שלו. 

היא הוציאה מתוך הגלימה שלה את נוצת עוף החול שהוא העניק לה והטמינה אותה בכיס הפנימי של הגלימה שלו. המחווה הייתה מאוד אינטימית.

״זאת הייתה מתנה,״ הוא אמר בטיפשות.

״אתה תחזיר לי אותה,״ היא השיבה ויישרה את הגלימה שלו. ״כשאתה תחזור. אז אתה חייב לחזור.״

״אני…״ הוא גמגם. הוא ידע שזה היה רגע האמת, אבל הוא התקשה לסדר את המילים בראש שלו, אפילו שהוא התאמן עליהן כל הלילה. ״אני יודע שיש לך המון מחזרים. אבל אם רק תחכי עוד קצת… אני אעשה הכל כדי שהם יעשו אותי אביר כשאני אחזור. ואז… אם תרצי… אנחנו נוכל…״

״להתחתן,״ היא השלימה אותו כשהוא התקשה. היא נתנה לו חיוך יפיפה ונשקה לו על הלחי בשפתיים חמימות. ״אני אחכה.״

הגיע הזמן לצאת לדרך. הראש של רון היה מלא בערפל חמים בזמן שהם עלו על הסוסים ורכבו משם בדהירה קלה, משאירים את הוגוורטס ואת יקיריהם מאחור. רק כשהם כבר עברו את הוגסמיד ונכנסו לדרך שעברה ביער הוא הפנים את העובדה שהוא הציע להרמיוני גריינג׳ר נישואים - והיא הסכימה.

הוא היה כל כך מעורפל ומאושר שהוא בקושי שם לב שהם נעצרו באמצע הדרך ועמדו שם בשקט.

״למה אנחנו מחכים, אדוני?״ דין שאל את הארי.

נקישת פרסאות נשמעה מבין העצים ודמבלדור הופיע על השביל, רוכב על סוס לבן ולבוש בגלימה האפורה שלו עם הברדס. רון אפילו לא שם לב שהוא לא היה איתם עד עכשיו.

״זה הקוסם,״ נוויל אמר בפליאה וסלידה, וזה היה ברור למה דמבלדור הצטרף אליהם רק עכשיו, הרחק מעיניהם של אנשי הטירה.

״אכן,״ דמבלדור השיב בשלווה.

״הברון מאלפוי מוביל חיילים אל תוך הממלכה שלנו, בפקודתו של וולדמורט,״ הארי הודיע לארבעת הלוחמים הצעירים, שנעו בחוסר נחת באוכפים שלהם למשמע שמו של וולדמורט. ״אנחנו הולכים להדוף אותם בחזרה דרומה. זאת הסיבה האמיתית למסע שלנו. דמבלדור יסייע לנו להילחם בקסם. אם מישהו מכם רוצה לפנות לאחור, זה הזמן.״

״אני לא אשתמש בקסם, אלא רק במקרים של סכנת חיים ממשית לחייכם או לחיו של הנסיך,״ דמבלדור הרגיע את כולם. ״כך נשבעתי למלך.״

נראה שהם לא בוטחים בו, אבל אף אחד לא ביקש לחזור. בלי גינונים נוספים הם יצאו למסע.

הפרק הקודם		הפרק הבא