יומנו של ניקו די אנג'לו

תזכורת לעצמי: לעולם לא לתת לסולאס לשמוע שירים עצובים

הוא הגיע לביתן שלוש עשרה והתחנן שלא אהרוג את עצמי

הוא ישן עכשיו במיטה ליידי ונראה כל כך מלאכי, כאילו שם המשפחה שלי נועד בשבילו.

אני מניח שנוכל לחלוק בו אם ויל ירצה🤷

מוקדם יותר היום, כשהוא נאם לי על זה שאני מרחיק מעצמי אנשים, הוא נראה ממש עצוב
כאילו, ממש
ובכנות, זה קצת שבר אותי, שהוא היה ככה בגללי

הוא- בשם אלי האולימפוס, הוא מדהים

עד לפני שבוע ומשהו בכלל לא הייתי בטוח, אבל עכשיו אני יודע

אני מחבב אותו - כאילו, מחבב מחבב - וזה נורא

זה נורא, כי אני יודע שבשבילו אני לא יותר מחבר
זה נורא, כי אין סיכוי שהוא אי פעם יחבב אותי בצורה הזו
וזה נורא, כי הוא ישן במיטה לייד, והוא נראה כל כך חמוד ויפה ואני רוצה פשוט לשבת כאן ולבהות בו עד שיתעורר

זה נורא, ולא בטוח שאני (או, בעצם, כל אחד) יכול לשנות את דעתי

וחוץ מזה, אני בן האדס
ממתי לאנשים כמוני יש חיים קלים?

אם הייתי בן של אל או אלה אחרים זה כנראה היה יותר פשוט
אם הייתי בן טיכה זה בטוח היה יותר פשוט
אבל לא נראה לי שבשלב הזה יש הרבה מה לעשות, אז כנראה שאצטרך פשוט להתמודד עם זה, כמו בדרך כלל

אני בהחלט צריך לברר אם יש דרך לתבוע אלים, כי אם זה אפשרי זה לגמרי מגיע לאלות הגורל.

אני חושב שזה הכל להיום, אז… להתראות?
למה בשם האלים אמרתי להתראות ליומן?
לא משנה!
-ניקו

-------------------------------------------------------------

שלומות, כאן סופי:)

זה די הקטע האחרון שיש לי, אבל נראה לי שאני אכתוב עוד בקרוב (כאילו, רק אם אסיים כבר את פרק שש בפאנפיק שלי)

ממש תודה על הקריאות והתגובות, זה ממש משמח אותי (ברצינות, כתיבה זה כל החיים שלי)

יום טוב וחיים רגועים (בתקווה):)

הפרק הקודם		הפרק הבא