כל פיסה ממך (הארי וג׳יני)

ג'יני אהבה איך שהמחילה נראתה בחד המולד. השבילים המכוסים בשלג, הרוח המייללת המכה בחלונות, היער מכוסה בירוק והאח שתמיד דולק. כל הדברים הללו העניקו לחג מראה קסום. ובכן... יותר מבדרך כלל, הרהרה ג'יני וגיחכה. היא התחמקה מצלחת מעופפת והסתובבה לראות את גברת וויזלי - אמא שלה - מבשלת ארוחת חג בין כל הבלגן הרגיל. למרות שג'יני שנאה להודות בכך, היא הייתה דומה מאוד לאמה, ולא רק בגלל השיער האדום וההרגל להשתלט על דברים. אלו היו הפרטים הקטנים האלה, למשל העובדה שלמולי ולג'יני היה אותו "חן", ושתיהן חשבו בצורה דומה מאוד אבל בו זמנית שונה להפליא. היא הבינה את אמה כאשר היא נתנה לכולם הוראות שנראו מוזרות, אך יעילות. אף אחד לא הבין את שיטת החינוך של גברת וויזלי - מלבד ג'יני.

בעודה מהרהרת בדברים אלו, ג'יני התקדמה לכיוון הסלון. היא העדיפה לקרוא שם ספר מאשר לנקות ולסדר את הבלגן. כשהיא עמדה על בהונותיה כדי להגיע למדף העליון בשביל ספר, זוג זרועות מוכרות תפסו את מותניה והרימו אותה כדי שתוכל להגיע למדף. ג'יני בחרה ספר ונחתה בחזרה על הרגליים. היא הסתובבה ומצאה את עצמה במעגל זרועותיו.

"לא הייתי צריכה את עזרתך", היא אמרה בחיוך, והיה ברור לשניהם שהיא משקרת.

"כמובן שלא היית", אמר הארי.ג'יני הסתכלה בפניו ולפתע הבינה שהם נראים כמו זוג נשוי בני שלושים, ולא כמו זוג של בני נוער שהתחילו לצאת לפני חודש. למרות זאת, היה לה ברור שהם לא רק בני נוער, כי בני נוער לא צריכים להרגיש כמוהם, בני נוער לא היו צריכים לחוות את כל מה שהם עברו ביחד. אולי זה מה שקורה כשאתה עם הבנאדם הנכון - זה לא נראה כאילו זה שינה בכלל.

"את בסדר?", הוא שאל, נותן לדאגה למלא את קולו.

"כן, הכל בסדר", היא אמרה בחיוך קטן ומאולץ.

הם התקרבו לנשיקה כשמישהו כחכח בגרונו. הם סובבו את ראשיהם והתרחקו מיד כשהם ראו את גברת וויזלי עם קדרה מעופפת לצד גופה.

"אמ - גברת וויזלי - " הארי התחיל לנסות להסביר אבל עיניה של מולי התמלאו בדמעות כשהיא רצה לעברם, נותנת להם חיבוק מוחץ.

"הו הארי! הו יקירי!", היא קראה, עוטפת את פניו של הארי בידיה ומנשקת את מצחו. "אוי אתם ביחד! סוף סוף אתה רשמית חלק מהמשפחה!!", אמרה גברת וויזלי בעיניים מלאות דמעות, מחבקת בהתרגשות את בתה ואת "חתנה". מולי נשבעה להגן על הארי מאז הפעם הראשונה שאכל ארוחה מעשה ידיה לצד שולחן ביתה. מאז אותו יום היא אהבה אותו אהבת אם לבנה. ועכשיו הוא יוצא עם בתה והיא יכולה לקרוא לו בנה.

"אמא... לא חשבתי שתהיי כל כך מאושרת!", אמרה ג'יני, מבולבלת. זה היה נכון. הם ציפו לתגובה מסוימת, אך לא זו.

"כמובן שאני מאושרת!", קראה גברת וויזלי.

"אבל נעריך אם לא תאמרי כלום גברתי. עדיין לא סיפרנו כלום", אמר הארי, אחרי ששתק זמן מה. גברת וויזלי קימטה את גבותיה בבלבול.

"למה יקירי?"

"טוב אמא, מסתבר יש לך חמישה בנים מגוננים מדי ואחד מהם הוא במקרה החבר הכי טוב של הארי. אז אולי - רק אולי, וזאת כמובן השערה, אולי זאת בעיה", אמרה ג'יני.

"אנחנו נספר להם בקרוב. אבל עדיין לא עכשיו", הבטיח הארי וחייך לגברת וויזלי חיוך מתוק למרות שהוא הרגיש מובך. הוא היה שם - מול האישה הייתה הכי קרובה לאמא שלו,וסיפר לה שהוא יוצא עם בתה היחידה. הארי כרך את זרועו סביב מותניה של ג'יני ומשך אותה אליו, מנסה לתת לגברת וויזלי סימן של "אני לא אפגע בה"

מולי ראתה זאת והבינה, והעלתה חיוך מעודד על פניה לפני שחיבקה אותם שוב, הפעם בצורה פחות גסה ויותר מלאה אהבה אמהית. בשביל שניהם. היא עזבה ולקחה איתה את הקדרה, שעדיין ריחפה.

ג'יני הסתכלה על הארי ושניהם פרצו בצחוק. תוך כדי שהארי לוקח את ידה בידו. הם עברו דרך הדלת והתרשמו מפתיתי השלג שנפלו עליהם. בזמן שהם פסעו בחצר האחורית של הוויזלים, הארי הוריד את מעילו והכיסה את ג'יני ולא הופתע כשהוא התאים לה היטב. הוא בהה החברתו והבין כמה יפה היא ואיזה מזל מחורבן היה לו. עם שיערה מכוסה בפתיתי שלג, עור החרסינה שלה, החיוך שלה שהיה כמו משב רוח אביבית ועיניה החומות והעמוקות שהיה אפשר ללכת לאיבוד בהן. ברגע הארי הבין מה זה להתאהב מחדש.

"אתה שוב בוהה", היא אמרה בזמן שהיא הביטה על היער הסמוך. היא הסתובבה אליו ואתה את הארי עומד ומסתכל עליה בחיוך אוהב. היא התקרבה אליו והוא הניח את אצבעותיו מתחת לסנטרה ומשך את פניה קרוב יותר. הוא נישק אותה לאט ומתיקות. לא בחופזה, אולי זאת אפילו לא הייתה נשיקה, זה היה אולי משהו אחר, משהו יותר טוב שגרם לו לרצות עוד ועוד מזה. משהו שגרם לו להשתיק את מוחו ולהשתיק את הקול הקטן בראשו.

"בשביל מה הייתה הנשיקה הזו?", שאלה ג'יני, מצחקקת אחרי שהם נפרדו עם אנחה קלה.

"את יפה ג'ין", מלמל הארי בבירור כשהוא בוחן את פרצופה, זוכר כל נמש ונמש.

"תירוץ נחמד", היא אמרה והסמיקה. היא חיבקה אותו והניחה את סנטרה על כתפו כשהוא נישק את צד צווארה וקצת מהעורף שלה, דבר שגרם לה לרעוד קלות. נראה היה שהם מוגנים מהקור כי היה להם אחד את השנייה. הארי החליק את ידו על גבה בזמן הוא המשחך לנשק את צווארה ונקודה ממש מתחת לאוזנה. הוא עשה את דרכו לעבר שפתיה, לא מפסיק לנשק את עורה הרך, אפילו לא לשנייה. הארי לבסוף הגיע לשפתיה בעודו נאנח בהקלה. הוא הניח את ידיו על הגב התחתון של ג'יני ומשך אותה קרוב יותר. היא צחקה נגד פיו ומשכה את צווארו קרוב יותר. היא הניעה את ידיה לכיוון ראשו, מבלגנת את שיערו השחור שהיה מבולגן ממילא. 

הארי חיבק אותה ונשם את הריח שלה. היא הריחה כמו גשם קיצי ופרחי אביב. וזה היה הריח האהוב עליו בעולם.

"את באמת יפה. את הבחורה הכי יפה שראיתי אי פעם", לחש הארי לאוזנה. זו הייתה האמת היחידה, הדבר היחיד שהארי היה בטוח בו, הדבר היחיד שהוא יכול היה להמר עליו את חייו בלי חשש כי הוא היה בטוח שהוא לא ייראה מישהי יפה כמו ג'יני. היא גיחכה והתקרבה.

"אתה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם הארי", לחשה הארי באוזנו.

הארי משך את ראשו לאחור, קצת מופתע. היא הייתה שם עם החיוך הרגיל שלה ומבט אוהב והבטיחה שהוא היה הדבר הכי טוב שהיא חיה אי פעם. הארי חיבק אותה שוב וג'יני החזירה לו באותו כוח. הוא התרחק ונישק אותה בכל הכוח שהיה לו, עם כל פיסת רגש שהרגיש.

כי לא משנה מה יכול לקרות, לא משנה איזו סכנה תאיים עליהם, הם תמיד יהיו הדבר הכי טוב שקרה אחד לשני.

הפרק הקודם		הפרק הבא