צלקת ברק

בס"ד

היי!

כבר די הרבה זמן שלא העלתי!

אז בלי יותר מידי הקדמות, הפרק.

תודה על הדירוגים, התגובות וכולי.

תהנו ⁦(◍•ᴗ•◍)⁩

_________________________________

כשהקוסם הגדול בעולם מתגלה בתור נער ציני עם בעיות התבגרות ובדיחות קרש, משהו מתפיסת העולם שלך מתנפץ.

אנחנו הולכים ביחד עם מרלין, ואני דוחק את מחשבותי המבוהלות בנוגע למחולל הזמן הצידה.
"מי אלה?"
קוטע את חוט מחשבותי קול.
"אלה הסבא והסבתא שלי, סוורוס ומינירווה סנייפ," משקר מרלין.
מינירווה שולחת אליי מבט זועם.
בסדר, מינירווה, אני רוטן בראשי, תאלצי להתמודד עם השם משפחה שלי ולהעמיד פנים שאת ה... את יודעת שלי.
זה לא אמור להיות כל כך קשה.
הנער השני, בחור עם עיניי שקדים נוצצות ושיער חום- אגוז גלי, מתמקד בנו.
"אז זה אומר שאתה מרלין סנייפ?"
הוא מחייך לעבר מרלין.
מרלין משתנק.
אני שולח אל מרלין מבט צוחק.
"שקט, סוורוס," הוא מסנן לעברי, בזמן שהוא אומר ומנסה להישמע רגוע: "כנראה, אני מניח."
"טוב, אני צריך ללכת, מרלין," אומר הנער, משחק בניצב החרב הפשוטה שלו.
"ביי, לנסלוט," אומר מרלין בסתמיות ומנפנף לו לשלום.
"תגידו, אתם בסדר?"
הוא מרים גבה לעברנו כשאנחנו שולחים מבטים אחד לשנייה.
"כן," מינירווה אומרת במהירות.
"זה לנסלוט דו- לאק?" אני אומר, מנסה להישמע משועמם.
מרלין מגחך.
"אל תתאמץ, סנייפ," הוא מחייך לעברי, ואז מוסיף בחשד, "ומה יש לך ממנו? בכלל, איך אתם יודעים את שם המשפחה שלו?"
אני מחניק חיוך ציני.
הו, רק רצינו לדעת אם הוא האביר הכי גדול של המלך ארתור. אה, ואנחנו בעצם שני קוסמים שחזרו בזמן אלפי שנים, ויודעים את העתיד שלך, מרלין. אגב, אתה בסדר? כי אתה נראה קצת חיוור.
"אתה בסדר?"
שואלת מינירווה את השאלה הרגילה.
אני מחייך חיוך חצי מריר לעצמי.
אני חייב להפסיק עם המנהג להגחיך את הסיטואציה עוד יותר.
"וואו, אתם ממש לא זוג יונים," מגחך מרלין.
"טוב, יש כאן מישהו שחושב שהוא יודע הכל," אומרת מינירווה ברמיזה כלפיי.
"ויש כאן מישהי שחושבת שהיא עושה תמיד את הדבר הנכון," אני מחזיר לה.
"טוב, כי היא באמת עושה את הדבר הנכון!"
מינירווה סמוקה מהכעס.
"היא לא!' אני מרים קצת את קולי, "היא-"
"אוקיי, זוג יונים, אוקיי," אומר מרלין, "אני לא יודע איך מצאתי את עצמי תקוע בין שני זקנים קוסמים שרבים כל הזמן, אבל אתם באמת חייבים להפסיק."
"זקנים?"
מינירווה מרימה גבה.
מסוכן, נדלקת הנורה האדומה בראשי.
"לעולם אל תנחש מה הגיל של אישה," אני אומר למרלין.
הוא מחוויר לרגע, ואז חוזר לחיוכו הרגיל.
"כן," הוא אומר בחיוך רחב עוד יותר, "זקנים."
אנחנו מחליפים מבטים מהירים.
"אנחנו לא זקנים!" מינירווה צועקת ככל שהשוק מאפשר לה, כך שזה יוצא מן לחישה נזעמת.
"נכון!" אני מוסיף בהחלטה של רגע.
מרלין מחייך.
"טוב, לפחות אתם מסכימים בדבר אחד," הוא אומר בערמומיות, שורק והולך לו.
אני ומינירווה מחליפים מבטים מהירים.
"הילד הזה," אני מתנשם, מרים את ידיי לתנועה כוללת.
"כן," אומרת מינירווה, "צריך להביא אותו לפילץ'."
אני מהנהן בהסכמה.
וואו.
תפיסת העולם שלי באמת חטפה זעזוע רציני אם אני חושב שצריך להביא את הקוסם הגדול בעולם כשהוא ילד לפילץ'.
שנינו משרכים את רגלינו אחרי מרלין.
הוא מידי פעם מחליף מילה עם מישהו, וניכר שהוא מכיר את הכל כאן.
"וזה הבית המדהים שלי," הוא אומר בדרמטיות, מוביל אותנו לבקתה קטנה שעשויה מכמה עצים רעועים וקש למעלה.
אנחנו נכנסים פנימה, ומראה מבולגן ועני תופס את עיננו.
בפינת החדר יש מזרן מקש, ותלויים כמה סטים של בגדים שנראים זהים בפינה.
חוץ מזה, יש שולחן שחסרה לו רגל באמצע וכיסא שחוק אחד. יש גם שידה קטנה שעליה מונחים כמה כלי אוכל.
"אתה חי כאן לבד?"
שואלת מינירווה, על אף שהתשובה ברורה.
נימה קטנה של רחמים מתגנבת לקולה.
"כן," אומר מרלין, מתיישב על ערמות הקש שבפינה, "זה היה פעם אסם נטוש, לפני שהפכתי אותו לבית המדהים שלי."
"איך הצלחת לסחוב את הכל?"
תמהה מינירווה, מצביעה על השולחן, שנראה כבד.
"אמרתי לכולם שלנסלוט עזר לי," מושך מרלין בכתפיו, "אבל..."
הוא מרים את ידו בעצלתיים, מצביע על השולחן.
הוא מייד מרחף באוויר.
"מה?"
אני משתנק בהפתעה.
"איך?"
פוערת מינירווה את פיה, המומה.
"קסם הוא כזה," אומר מרלין בתמיהה, "לא?"
"ר- רוב האנשים צריכים שנים כדי ללמוד, והן תלויים בשרביט, בלחשים, ושלא נתחיל לדבר על קסמי ידיים!"
מרלין מושך בכתפיו.
"זה פשוט ככה."
אני תוקע בו מבט משתאה.
"היי, סנייפ," הוא אומר לעברי, "תסיר את המבט הזה. אתם מוכנים ללמד אותי קסם?"
מינירווה עדיין המומה.
"בטח," היא אומרת, "ואתה גם תלמד אותנו."
"מזת'ומרת?"
שואל מרלין, מנדנד את רגליו.
"אתה עוד תראה," הפעם תורי לחייך במסתוריות.
"בעצם," אומרת מינירווה, "יש לנו משהו להראות לך כבר עכשיו. אתה מוכן, כבוד הפרופסור לשיקויים?"
"מתי שתגידי, הפרופסור לשינויי צורה," אני מחייך.
מרלין מרים גבה, ואז חוזר להתמקד בנו.
אנחנו נעמדים גב אל גב, נשענים אחד על השני.
ואז הקסם מתחיל.
שנינו מרימים את שרביטנו.
"רפארו," אני אומר בביטחון, והשולחן מתקן את עצמו.
אני עובר על כל האסם עם לחשים אילמים.
הגג הדולף מתקן את עצמו, וגם הקירות והחפצים.
"וואו," מתפעל מרלין, עיניו פעורות ונוצצות.
"עכשיו תורי," אומרת מינירווה בשמץ יהירות.
היא מוציאה את שרביטה, מתחילה לירות לחשי שינוי צורה מסובכים להכל בערך.
העץ הרעוע הופך למהגוני חזק, גג הקש הופך ללבנים, מזרן הקש הופך למזרן תפוח מלא נוצות אווז, השולחן הופך לשולחן כבד וחזק, הכיסא הופך לכיסא יציב.
מרלין מטלטל את ראשו בפליאה.
"אתם קוסמים."
"כן," אומרת מינירווה בשעשוע, "תסתכל טוב, מרלין, עכשיו הגענו לחלק המעניין באמת."
היא הופכת שני ערמות קש לשני כיסאות, ואת השידה למין מטבח קטן.
היא הופכת עוד שני ערמות קש מדובללות לשני מזרונים תפוחים ונעימים, ואז מטיסה אותם לשני הקצוות של החדר.
"והם ישארו ככה, סוורוס סנייפ," היא אומרת בהרתעה מתי שאני פולט ציחקוק קטן.
היא משלבת את ידיה בשחצנות.
"מרלין," אני פונה אליו, מתעלם ממינירווה לרגע, "יש לנו, אמממ, בעיה קטנה."
מינירווה שולחת אליי מבט מזהיר.
אני מחזיר לה מבט משתיק.
"חפץ חשוב מאוד מאוד שלנו נלקח בידי השומרים כנראה," אני לוחש לו, פניי רציניות, "אתה יכול לברר אם הוא באמת שם?"
מרלין לרגע חושב, ואז מהנהן.
"אני בטירה רוב הזמן," הוא אומר, "אני המשרת של ארתור והכל. אז אני מניח שאני יכול."
"תודה-" אומרת מינירווה, אך הוא קוטע אותה בעיניים כחולות נוצצות.
"אני חוזר על התנאי שלי," הוא מתפרץ, "אתם מלמדים אותי קסם."
"ברור," אני מחייך.
אחרי הכל, זה המקצוע שלנו.
"נלמד אותך בלילה," לוחשת מינירווה בזהירות, "אם המלך אות'ר יגלה אותנו, זה יהיה הסוף שלנו."
היא שולחת אליי מבט מזהיר.
היא צודקת.
ולא רק הסוף שלנו, אולי גם הסוף של הקסם כמו שאנחנו מכירים אותו.
אם מרלין ימות או שיקרה לו משהו...
אנחנו משחקים באש.
"ברור," אני מבטיח, "כולנו ניזהר, פרופסור מקונגל."
מינירווה שולחת אליי מבט משפד, חד.
מרלין מכווץ את גבותיו בחשד.
"מה כבר אמרתי?"
אני תוהה בהפתעה, ואז קולט.
אני משתנק בבהלה.

אמרתי פרופסור מקונגל.
לא סנייפ.

הפרק הקודם		הפרק הבא