אף פעם לא באמת שנאתי אותך

"אז... למה התלווית אלינו היום?" רון ניסה לפתח שיחה עם הרמיוני. היא בהתה בבירצפת שלה ב20 הדקות האחרונות ולא אמרה מילה. היא הרימה אליו את מבטה ותמהה למה כל כך חשוב לו לדבר איתה. היא כבר התחרטה על שהסכימה להתלוות אל רון אל הקלחת הרותחת למשקה קצר. 'קצר' לא תיאר את הסיטואציה בצורה טובה במיוחד.

"הא?"

 היא התעוררה ממחשבותיה.  במשך השעה האחרונה רון דיבר ודיבר על קורס ההילאות שלו, על החיים שלו, על כל הדברים הקשים שכרוכים בלהיות הוא ועצמו. היא כבר הפסיקה להקשיב לפטפוטים שלו ושקעה במחשבות.

"אה, באתי לדבר עם הארי בבוקר על הבדים של החליפות שלכם, כי דאגתי שהם יתאימו לבדים של השמלות שלי ושל לונה, והוא הזמין אותי להצטרף אליו ואל דאדלי."

"נחמד," הוא אמר והסתכל עליה. היא השתנתה בחצי השנה האחרונה. הוא כמעט לא ראה אותה והיא נראתה כבת אדם שונה לגמרי. משהו חדש קרן ממנה.

"כן... נחמד," זו הייתה השיחה המשעממת ביותר שהרמיוני אי פעם נאלצה לקחת בה חלק.

היא לגמה לגימה ראשונה מהבירצפת שלה והשתדלה לא להסתכל בחזרה על רון, שכעת בהה בה.

"את יודעת, בפעם הקודמת שדיברנו לא באמת דיברנו." הוא אמר. "יצא לך לשוחח עם אמא שלי?"

"כן. סיפרתי לה בשבוע שעבר. היא סיפרה שהיא ידעה על כך עוד מלפני, תחושת בטן, היא אמרה." הרמיוני ענתה לו בקול שקט.

שניהם לגמו מהבירצפת שלהם ושתקו.

המחשבה הבאה הכתה בהרמיוני כמו מכת ברק, כמו קללת קרושיאטוס. רון נפרד ממנה לפני חצי שנה, ללא כל הסבר, התעלם ממנה לחלוטין ופירק את השלישייה שלהם- והיא יושבת איתו עכשיו למשקה? היא התכוונה להעמיד פנים בשביל שהפחדן יגן על עצמו מול אמא שלו, גם אם זה לא מה שקרה? איפה הכבוד העצמי שלה?!

היא הרימה אליו את מבטה הכועס. הוא לא הבין מה גרם לשינוי הקיצוני הזה.

"אממ... למה את מסתכלת עליי ככה...?" הוא תמה. הוא נראה מעט מפוחד. גם כן גריפינדור.

"רון, במקרה ולא שמת לב," היא התחילה ולקחה נשימה עמוקה. "אתה זרקת אותי לפני חצי שנה בלי אפילו להסביר את עצמך, ככה סתם פתאום, אחרי מערכת יחסים ארוכה מאוד. לא רק שנעלמת מהחיים של כולם, אלא גם התעלמת מהחברים הכי טובים שלך ולא היית לצידם כשהם היו זקוקים לך. אני לא מאמינה שאחרי כל מה שעשית אני יושבת איתך פה למשקה ומבזבזת את הזמן שלי בלהשתעמם כאן."

כל רגש מריר שהיא אגרה בחודש האחרון התפרץ כנגד רון, למרות שהוא היה בערך רק שליש מהשליליות. הוא הסתכל עליה במבט מופתע.

"אל תלכי," הוא התחנן. "עדיין לא,"

היא נחרה נחירה של בוז והפנתה את תשומת הלב שלה אל כוס הבירצפת.

"אני מניח שבאמת לא סיפרתי לך למה נפרדתי ממך, לא?" הוא שאל.

הרמיוני הנידה בראשה. למרות כל הכעס שלה כלפיו, הסקרנות החלה לגבור עליה.

רון לקח לגימה גדולה מהבירצפת שלו ושאף הרבה אוויר.

"למען האמת, אני די מתבייש בזה..."

הרמיוני לא ריככה את המבט שלה.

"אני מודה שהתנהגתי כמו פחדן, אבל..."

"קדימה וויזלי, השעון מתקתק."

"אוקיי..." הוא התחיל להראות לחוץ מאוד. "אין לי באמת סיבה מוצדקת אבל... קצת לפני שפרד מת, בלילה של הקרב על הוגוורטס... הוא אמר לי משהו."

"מה הוא אמר?" שאלה הרמיוני מבעד לשיניים חשוקות.

"הוא אמר לי שכדאי לי לחקור את סוף שנות העשרה שלי ואת תחילת שנות העשרים לבד. רווק." רון אמר זאת בקול קטנטן שהרמיוני בקושי שמעה.

"מה?!"

היא לא יכלה לעמוד בפיתוי והסתכלה היישר אל תוך עיניו של רון. הפעם זה היה תורו להסיט את מבטו. הוא לא יכול היה להסתכל עליה מרוב הבושה.

"היום שנפרדתי ממך... קרו לי בו הרבה דברים. חשבתי על פרד הרבה והייתי מאוד מדוכא." הוא אמר והשתדל להתעניין במפית שעל קצה השולחן.

"ואיך זה קשור?" הקול של הרמיוני התרכך מעט. גם היא התגעגעה לפרד מאוד.

"כמו שאמרתי, זה לא מצדיק שום דבר..." הוא אמר והרמיוני התחילה להתעצבן שוב. הוא איטי יותר מקראב וגויל שמנסים להבין רעיון כלשהו.

"חשבתי שאולי כדאי לי לנסות את מה שהוא אמר. גם המצב בינינו לא היה טוב, אז חשבתי שיהיה כדאי אולי לקחת הפסקה, למרות שחמש שניות אחרי זה כבר היית עם מאלפוי, אז אולי עדיף להגדיר זאת בתור פרידה."

"נו? וזה היה שווה את זה?" הקול של הרמיוני רעד מהכעס המחודש שבער בתוכה.

רון כנראה לא הבין את הכוונה שלה והמשיך בשלו.

"אני מודה שעשיתי הרבה יותר דברים בחצי שנה הזאת משעשיתי אחרי המלחמה, אבל... את יודעת, היו לזה גם הפסדים." הוא נאנח ונשען אחורה על כיסאו.

"כגון...?"

"איך להגיד את זה... את." הוא הביט בעיניה. "למרות שהכל באשמתי."

"בדבר אחד אתה צודק. הכל באשמתך." היא עשתה הכל כדי לא להרים את קולה. הנביא היומי עלולים לעשות מכך חגיגה גדולה.

"ומה איתך?" הוא שאל. תקווה חדשה בקולו.

"למה אתה מתכוון?"

"את- לא הפסדת אותי?" העיניים שלו קצת ברקו בהתלהבות.

"לא." והברק כבה. "אני עם דראקו, מצאנו אחד את השני וטוב לנו בייחד, אפילו מצוין." היא לא סיפרה לרון על המשבר ביניהם.

"הדביל החלקלק הזה..." רון סינן מבעד לשיניו.

"אל תדבר עליו ככה." הקול של הרמיוני היה קפוא כקרח.

"הרמיוני, זה מגוחך!" הוא הרים את קולו וכתוצאה מכך מספר ראשים הסתובבו לכיוונם.

"ששש!"

"אנחנו צריכים להיות בייחד! את לא זוכרת את כל התיכון? כל יום חשבנו אחד על השני אבל לא עשינו עם זה שום דבר, עד הקרב על הוגוורטס-"

"ימי התיכון עברו, רון. כל אחד מאיתנו גדל לכיוון אחר."

"אני לא מאמין שאת אומרת את זה!" מבט נואש עיטר את עיניו הכחולות של רון. "הרמיוני- בשבילי שום דבר לא השתנה. עשיתי טעות אחת- וזהו? הכל התפורר?!"

"רון, אנחנו התפוררנו עוד לפני שנפרדת ממני. איך אמרת-" היא ניסתה להיזכר במשפט שהוא אמר לה לפני חצי שנה. "' לא יודע.. בזמן האחרון אני מרגיש שהתרחקת ממני, אנחנו בקושי מדברים ואני מרגיש שאני לא מספיק לך יותר'. זה מה שאמרת לי. וכרגיל, אני הייתי האשמה. מעניין שעכשיו אתה טוען אחרת."

רון הסמיק.

"הרמיוני זאת הייתה טעות אחת קטנה."

"זאת הייתה ה'טעות' היחידה בחייך מלאי הטעויות, מאז שאפילו נוצרת בטעות, שהיא הייתה הדבר הנכון לעשות."

רון התעלם מההעלבה לכיוונו ותפס בידה.

"הרמיוני- אני לא מסוגל להוציא אותך מהראש שלי! אני לא מסוגל להאמין שאת עם מאלפוי עכשיו ושאתם אוהבים אחד את השני- הכל הצגה אחת גדולה, לדעתי! מה קרה איתנו?!"

"אנחנו התפוררנו, כמו הארי וצ'ו, אם אתה זוכר." היא אמרה בקרירות. העיניים שלו התמלאו דמעות אך הוא ניסה להסתיר זאת. אחרי הכל, הוא היה מאוהב בה מאז שהוא הכיר אותה.

"אל תגידי את זה." הוא אמר והצליח להסתיר את הדמעות ממנה, אך הקול שלו רעד. "אני יודע שאתם לא באמת בייחד. אם הייתם בייחד, לא היית מסכימה להתלוות אליי עכשיו."

"רון, מותר לדעת מי הכניס את השטויות האלה לראש שלך?!"

הוא לא ענה לה. במקום זאת הוא הסתכל מעבר לכתפה וחייך. היא לא הספיקה להסתכל אחורנית כדי לראות מה גרם לו לחייך, מכיוון שהוא תפס בלחייה וקירב אותה אליו.

"הרמיוני גריינג'ר, בואי נתחיל מחדש." הוא אמר בשקט ובעזרת לחש א-מילולי שהוא הטיל, הוא גרם להרמיוני להתקרב אליו ולנשק אותו.

היא נישקה אותו לא מרצון למשך כמה שניות ואז הבינה מה קרה.

צליל ניפוץ של כוס שנפלה למקום שהיא לא ראתה על ידי אדם שהיא לא ראתה הפסיק את הלחש.

היא התנתקה מרון שחייך חיוך מטומטם והסתובבה כדי לראות על מה המהומה. היא קיוותה בכל מאודה שזה לא מי שהיא חושבת שזה.

דראקו מאלפוי עמד מאחוריה עם יד מדממת מהכוס המנופצת שבידו ובעיניו מבט של מוות.

הפרק הקודם		הפרק הבא