כמה את אוהבת אותי מ-1 עד 10?

שארית חודש דצמבר ותחילת חודש ינואר עברה על דראקו כמו משב רוח קר וחותך. מאז תחילת הזוגיות המאושרת של דין והרמיוני, הוא הרגיש שאיזה חלק חיוני ופעיל בו מת וכבה יחד עם הקור שמילא את ליבו.

הוא ישן, אכל ולמד, אבל הבילוי בארוחות עם החברים איבד מטעמו כשראה בזווית עינו את הרמיוני יושבת לצד דין, גופה צמוד לגופו וידו מחבקת את כתפה. הכנת השיעורים הפכה למהנה הרבה פחות כשהרמיוני הכינה אותם למעלה, במגדל גריפינדור, במקום בספרייה שלהם. השינה בלילה הייתה הרבה פחות ערבה כשבחלק מהלילות נשימתה הסדורה של המדריכה הראשית השנייה לא נשמע מהמיטה שליד.

אבל הדבר שטרד יותר מהכל את דעתו היה שהרמיוני לא שמה לב לכך.

במשך כל סיורי הלילה הארוכים, החובות המשותפות והכנת השיקוי שלהם, במהלך כל השיחות הארוכות שניהלו בחדרם בפעמים הנדירות בהן הכינה איתו שיעורים, הרמיוני לא שאלה אותו על מצב רוחו אפילו פעם אחת.

הוא נעשה עצבני ועייף, וכמעט תקף את בלייז כשהניח יד על כתפו באיזה ערב. "היי דראקו, אנחנו יכולים לבטל את ההתערבות אם זה מה שהיא גורמת לך." הוא התיישב ברכות לצידו של דראקו על המיטה שלו, בזמן שהנער הבלונדיני היה עסוק בבהייה ממושכת וחסרת תכלית במיטה שמולו.

שני סלית'רינים בחדר אדום- זהוב- דראקו גיחך לרגע כשההבנה האירונית נחתה עליו.

בלייז הניח את ידו על הכתף של דראקו וחיבק אותו אליו. חברים טובים באמת לא צריכים מילים, כך שניהם ידעו. "לעזאזל עם ההתערבות המטופשת." פלט דראקו בקול חנוק. "זה כבר לא העניין."

כמובן. בלייז הנהן. הוא כבר ניחש בעצמו שכבר לא מדובר רק בעסקה הקטנה שעשו ביניהם.

לכן הוא רק שתק וסחט את כתפו של דראקו.  האחרון טמן את ראשו בצווארו של בלייז, ונתן למחסומים שלו לרדת בנוכחות אדם אחר, בפעם הראשונה זה שנים. דמעות דקות וקטנות זלגו באיטיות על לחייו וסנטרו של דראקו, הרטיבו את צווארון הגלימה השחור של הנער השני. "אני יודע, דראקו," הוא מלמל וידו תמכה בגבו של דראקו, כאילו מבקשת רק שלא יתפרק. "אני יודע."

הדמעות הקטנות רק המשיכו לזלוג על לחייו של דראקו.

"דראקו?"

אין תגובה.

"אני חוזר עוד מעט. בסדר דראקו?"

"דראקו?"

"טוב, אני אלך. תכין שיעורים עד שאני אחזור."

רטינה מכיוונו של דראקו.

"תודה."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הרמיוני, מהצד השני הייתה מאושרת סוף סוף. היא הרגישה כמו הנערה הפשוטה שהפכה לנסיכה, כמו באגדות. השבועות חלפו כמו שיר מתוק שלא נגמר, ואפילו העומס לא הקשה עליה כל כך כשהתכוננה למבחנים, למדה והכינה שיעורים עם הארי, רון, ג'יני ובעיקר דין. היא אהבה כל כך להיות שוב מאוהבת, למלא את החור שרון השאיר כשנפרדו. היא הרגישה שהיא בור ריק באדמה, ושדין בא וטמן בו זרע כדי שבעתיד יצמח מהם משהו נפלא.

הנשיקות שלהם, החיבוקים, הלילות שישנו יחד. הם לא התקדמו מעבר לנשיקות, כמובן, אבל היא הרגישה בטוחה בחיבוקו של דין, רגועה יותר משזכרה את עצמה אי פעם.

היא הרגישה שבמקביל, ידידותה עם דראקו הולכת ונעשית רופפת, וכשהביטה בו לפעמים בארוחות ובמסדרונות הוא נראה לה יותר… ריק. כאילו כל החיוניות שלו הלכה ונשפכה מגופו עד שנשארה רק קליפה ריקה שמתפקדת בלי באמת לחיות.

הרמיוני רצתה לשאול אותו איך הוא מרגיש- וכמעט עשתה זאת כמה פעמים- אבל כשהשאלה כמעט יצאה מפיה, היא בלעה אותה בחזרה. הרמיוני לא פחדה לשאול, בכלל לא. היא פחדה מאופי התשובה שתקבל. היא פחדה שזה באשמתה- שאיכשהו היא פגעה בו ומשהו בו נשבר לבלי שוב. מעולם לא הייתה עושה משהו שיפגע בו בכוונה תחילה, אז למה? היא תהתה. השבועות עברו, והתקשורת בין שני המדריכים הראשיים הלכה ופחתה, אבל למען האמת, בין שיעורים לבין חברים לבין דין, לא היה לה עוד זמן להרהר בדראקו.

ביום קריר באמצע ינואר, סוף סוף האירו את עיניה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בלייז יצא מחדר השינה של המדריכים בשקט ופנה לעבר הדיוקנאות. "הו, יקירי, אין לנו דרך לעזור." קולה של הלגה הפלפאף נשמע עצוב באמת ובתמים, כאילו חוותה את שיברון הלב של דראקו ממש ברגעים אלו. היא הושיטה יד לעברו של בלייז כאילו רצתה לחבקו, אבל בתור תמונה יכלה רק לדבר אליו. "אני… אני רק רוצה לבקש ש… שתגרמו לה להבין. אל תנסו לדבר עם דראקו. הוא לא מרכז העניינים כרגע. רק… תגרמו לה להבין. מה היא הפסידה." ביקש בלייז. הוא הביט לעבר המייסדים בתחינה, וסלאזר סלית'רין הסב את מבטו. "זה לא למעמד שלו." אמר בקרירות ויצא מהדיוקן דרך דלת שצוירה ברקע. עיניה של הלגה הקרינו חמימות כתמיד, אבל שמץ חמלה נמהל בהן כשאמרה: "נעשה את כל מה שנוכל."

לראשונה, בלייז יכל להבין את המהות של בית הפלפאף. הוא הניד בראשו, מנסה להעביר להלגה את ההערכה והכרת התודה שחש. הוא קרא לדראקו והוציא אותו לסיבוב במדשאות. זה חייב לעבוד. בשביל דראקו. בשביל הרמיוני.

בצירוף מקרים קוסמי (כמו שקורה בדרך כלל בפאנפיקים מסוג זה), בדיוק כמה דקות לאחר מכן הרמיוני ירדה לחדר כדי לקחת איזה ספר ששכחה. כשהגיעה לסלון בדרכה החוצה, רוונה רייבנקלו סימנה לה באצבעה להתיישב על אחת הספות מול ארבעת הדיוקנאות (אם כי סלית'רין נעדר, משום מה.). "מה קרה עם דראקו?" שאלה אותה בטון חמור והרמיוני השיבה לה אחד מבולבל. "מה?" היא שאלה בתגובה. רוונה רק שתקה ותלתליה הזהובים זזו קלות כשהנידה בראשה באצילות. "לא שמת לב?" שאלה הלגה בעדינות. מבטה היה תלוי גם כן בנערה שלפניה, אך היה בו ניצוץ של אכזבה. "משהו בו לא בסדר. הוא דיכאוני. אין בו חיוניות. אין בו שמחת חיים." היא לחשה והרמיוני זעה באי נוחות בכורסא. האם באמת לא שמה לב? דראקו היה חבר שלה. היא הייתה אמורה לקלוט שמשהו אצלו כבר לא כשהיה. חרדה נוראה מילאה את ליבה ומבטה נישא אל רוונה רייבנקלו, כמו תמיד כשרצתה לקבל את התשובות.

"את עשית משהו… שגרם לו להתרחק." נימת קולה של המייסדת הייתה נייטרלית. "דברי איתו. תשאלי אותו מה קרה. עוברת עליו תקופה קשה ואת לא שם." כמות הדאגה הכנה בקולה של הפלפאף הלחיצה את הרמיוני מעט. איך הכל השתבש ככה? היא הרגישה כאילו חיה בבועה ורודה משל עצמה, ושתי הנשים האלו פוצצו אותה אל מול המציאות. "אני חושבת שהוא אמור להיות במדשאות עכשיו." רמזה לה רוונה בנימת קול חמורה. הרמיוני הנהנה ויצאה בסערה אל המסדרון, תוך שהיא שוכחת את הספר שעלתה לקחת על הספה.

כל אותו הזמן, בלייז ודראקו טיילו במדשאות. בלייז היה חמוש בצעיף, אבל היה נראה שהקור לא מעניין את דראקו, שהצטייד בגלימה דקיקה ותו לא. "בלייז, תראה." דראקו קרא בקול חלוש ועיניו, שבמשך שלושת השבועות האחרונים היו אטומות, נמלאו לפתע ברגש עז. הוא הצביע לעבר הקצה של המדשאה עליה טיילו, שם דמות שלא ניתן היה לפספס (יש שיאמרו שבגלל רעמת השיער הנפוחה, או בגלל העובדה שהיא חצתה את המדשאות בצעדים מהירים כדילוגי איילה ונופפה להם בידיה בדחיפות, אבל דראקו ימשיך ויתעקש ש- 'זה פשוט משהו בבנאדם') רצה לעברם וצעקה משהו לא מובן. "שיעורי בית." מלמל בלייז והסתלק כהרף עין, כמה שניות לפני שהרמיוני הגיעה אליו, מתנשפת. "שב. אנחנו… צריכים לד… לדבר."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כן, אני יודעת שזה כלכך לא הוגן כלפיכם. אחרי כלכך הרבה זמן לא הוצאתי פרק, ובום- דינמיוני.

כל מה שאני יכולה להגיד זה שכבר אין לי שליטה על הדמויות, הן הולכות ועושות מה שהן רוצות ואני צועקת להן 'לאאאאאאאאאאאאאאאאאא!' מהצד. 

אני לא יכולה להבטיח פרקים בתדירות גבוהה (בכל זאת, שנה הבאה אני עולה לתיכון והתעודות ממש חשובות ויש לי עומס גדול ~אצלנו תיכונים הם מכיתה ט~ ואני רק יכולה להבטיח שאני אשתדל. מקובל?)

בכולופן, תנו לי סימן להמשיך. בבקשה תראו לי שבאמת כדאי לי לא לנטוש ושזה לא סתם חרא של סיפור *סוחטת תגובות*

לא, אבל באמת עכשיו. אתם לא יודעים (או שאולי כן?) כמה זה חשוב למוטיבציה.

אז... כן. תודה והמשך יום נחמדמוד!

ליב.

הפרק הקודם