להציל את דיגורי

קריאה מהנה

מקוות שתהנו, נשמח לת”ב או סתם לחוות דעתכם

"לבריאות", אמר ג'ואי אוטמטית לאחר שהדמות הזרה התעטשה.

״תודה...״ מלמלה הדמות תוך כדי שמשכה באפה. הקול שדיבר היה קולו של גבר.

ג'ולייט גילגלה עיניים וסמנתה נאנחה.

״אה, זאת אומרת...״ הדמות הגברית השמיעה קול מבוהל. ״מה אתם עושים כאן? מי אתם?״

״אני חושבת שאנחנו אלה שצריכים לשאול את זה אותך״, אמרה ג'ולייט.

”או שבתור התחלה, לפחות לדעת מי אתה”, הוסיפה סמנתה בחשדנות ועינייה הצטמצמו. ”תסתובב”.

הגבר נאנח. מה הוא כבר ביקש? לבצע משימה מסוימת בלי שאף אחד יפריע לו? כמה קשה זה כבר אמור להיות?

״קדימה״, אמר ג'ואי בקול רך. ״לא נפגע בך, או משהו כזה...״

״אלא אם כן נצטרך״, מלמלה ג'ולייט לעצמה.

הדמות התחילה להסתובב לאט ואז נעצרה בפתאומיות.

גופו החל להתקשח והוא גנח מכאבים. ”בסדר, אבא. אני מצטער שנכשלתי במשימה...״ הוא ייבב. ״עזוב אותי, בבקשה... אני באמת מצטער..."

״מה יש לך?״ שאלה ג'ולייט בבהלה. היא וסמנתה לא שמו לב לג'ואי שפנה לכיוון אחד המדפים. 

״מה קורה לו?״. סמנתה הלכה לאחור באימה, כאילו מפחדת שגם לה ייכאב בפתאומיות.

עברו כמה שניות והדמות נרגעה. ”מצטער", הוא אמר, מנסה להסדיר את נשימתו. "אני לא יכול לחשוף את זהותי. עכשיו לכו מכאן. אני מתחנן, לפני שהוא יבוא”.

ג'ואי הרים יד כדי להשתיק את הזר. ”רגע אחד, מי יבוא?”

"בבקשה תלכו", הדמות הגברית התחננה שוב. "הוא יכול לפגוע בכם... קדימה, רוצו לפני שיהיה מאוחר מדיי..."

ג'ולייט השתהתה שניה במחשבה ואז אמרה, ”בואו, מהר”.

השניים שלידה הנהנו בהסכמה ויצאו מהספרייה.

ג'ולייט עמדה לצאת גם היא, אך הסתובבה לרגע כדי להביט בדמות הגברית שוב. הדמות כבר לא הייתה שם.

"ג'ולייט!" קרא ג'ואי בדאגה.

"אני באה", היא השיבה בקול רועד.

ג'ולייט הביטה שוב על האיזור הריק שבו עמדה הדמות הגברית קודם לכן, אך לאחר כשתי שניות היא רצה בעקבות חברייה.

"אבל מה עם הספר?" שאלה סמנתה ברגע שהתרחקו מהספרייה.

ג'ואי חייך לרגע בערמומיות ושלף ספר עבה מתוך הסוודר. ”הפתעה”.

"מתי הספקת לקחת אותו?" שאלה ג'ולייט בהתרגשות.

"בזמן שהמשוגע ההוא גנח מכאבים", ענה ג'ואי. "שתיכן הייתן עסוקות בו וזה נתן לי זמן לקחת את הספר".

"איך מצאת את הספר מהר כל כך?" שאלה סמנתה בפליאה.

"כישוף אציו", הוא ענה במשיכת כתפיים.

”ואוו, אתה - אין לי מילים... באמת שאתה מדהים”, ג'ולייט חיבקה אותו בחיוך ענקי ומתנוסס.

"אממ... ג'ולי?" מלמל ג'ואי בקול חנוק. "את מוחצת אותי... לא כל אחד יכול לעשות את זה", הוא הוסיף ובחן את גופו שהיה מלא יותר משל ג'ולייט וסמנתה.

"אופסי..." אמרה ג'ולייט בגיחוך והתנתקה ממנו לאט.

סמנתה הביטה בהם בקנאה.

"רוצה גם חיבוק?" שאלה ג'ולייט בצחוק.

"למה לא?" חייכה סמנתה, אך במקום לחבק את ג'ולייט היא חיבקה את ג'ואי.

”זה הרגע שבו אני מרגישה צד שלישי ומיותר, תתחתנו כבר”, ציחקקה ג'ולייט ונעצה בג'ואי מבט משמעותי.

ג'ואי גילגל את עיניו. "רוצה שנאמץ כלב לאחר שנתחתן?" הוא שאל בצחוק את סמנתה.

"ברור", ענתה סמנתה. "נקרא לו ג'וני".

"למה דווקא 'ג'וני'?" שאל ג'ואי במחאה. "אולי נקרא לו גרי?"

"איכס, לא!" אמרה סמנתה באימה.

”את מי מעניין איך תקראו לכלב שלכם?"התפרצה ג'ולייט. "יותר מעניין איך תקראו לילדים שלכם. אולי עמי ותמי?”

"לא, אין מצב", אמר ג'ואי. "נקרא להם הנזל וגרטל".

"שהם עמי ותמי במקור..." אמרה סמנתה.

השלושה הפסיקו את הויכוח ברגע ששמעו צעדי ריצה אשר התקרבו אליהם.

"הספרנית הזאת... ממש קריפית..." ארמנדו הגיע, מתנשף. "היא כמעט אכלה אותי שם..."

"מה קרה לך לצוואר?" שאלה סמנתה בדאגה. היא ראתה שיש לו את אותו סימן האיקס כמו הסימן שעשו לג'ואי.

”אני... אני...” ארמנדו גירד באפו ומלמל. ”אני... בקיצור, נפטרתי ממנה”.

סמנתה התקרבה אליו. היא שמה לב שהצלקת של האיקס הייתה ישנה, כאילו זה קרה לו ממזמן. איך היא לא ראתה את זה עד עכשיו? אה, בגלל שהוא תמיד נהג להסתובב עם צווארון שיסתיר חלק מהצוואר שלו.

”תראה מה ג'ואי השיג”, נופפה מולו ג'ולייט בספר וכמעט והוציאה לו את העין עם הקצה המדובלל.

למרות הבהלה בגלל הספר שכמעט רצח אותו, ארמנדו נאנח בהקלה, אפילו שלא כל כך הוקל לו שהחבורה השיגה את הספר.

"עכשיו נוכל להחזיר את סדריק", התרגשה ג'ולייט. "אני כבר כל כך מחכה לקרוא בזה שוב..."

ארמנדו היה נראה עצבני, אך דיבר בהתלהבות.

"זה מעולה", הוא אמר בחיוך מאולץ. "איך השגת את זה?" הוא פנה אל ג'ואי.

ג'ואי סיפר לו את כל הסיפור. על הדמות הגברית הייתה בספרייה, על איך שהדמות השתגעה ושהוא מצא זמן לעשות כישוף אציו על הספר.

סמנתה חייכה בגאווה. ”ככה חינכנו אותך, ג'ואי”.

"כן, כל הכבוד", מלמל ארמנדו. 

"תודה לכולכם על העזרה", אמרה ג'ולייט. "אבל אני חייבת לזוז ולקרוא את הספר. אולי אחלום שוב על סדריק ו..." ג'ולייט השתתקה ברגע שראתה את דמות הספרנית מתקרבת.

"בואו נברח מכאן", אמר ארמנדו בחשש וכל החבורה רצה הרחק מהספרנית.

אחרי ריצה ארוכה הם הגיעו למעבר נסתר מאחורי אחד הפסלים המכונפים. ”זה היה קרוב, ממש קרוב”, מלמל ארמנדו.

"כן... היא באמת נראית כאילו היא הולכת לאכול אותנו", אמרה ג'ולייט.

"אני לא רוצה שהיא תאכל אותי", אמר ג'ואי. "אני לא רוצה לדעת מה יש לבני אדם בתוך הקיבה..."

"איכס, ג'ואי..." רטנה סמנתה.

"ואם היא תקיא אותנו ישר אחרי שהיא תאכל אותנו?" שאל ארמנדו.

"בנים..." סיננה סמנתה מבין שינייה.

”לא, חכו. זה יכול להיות ממש מגניב, נוכל לעקור לה את המעיים מבפנים”, התלהבה ג'ולייט.

"ג'ולי, עכשיו גם את?" סמנתה נזפה בה.

"אני מתחיל לחבב את הילדה הזאת", אמר ארמנדו והביט על ג'ולייט.

"שלא-תעז-לקרוא לי-ילדה!" אמרה ג'ולייט באיום.

ארמנדו נבהל והלך כמה צעדים לאחור.

”עכשיו יותר טוב. בכל אופן, יש לי חוקים: אף אחד לא קורא לי ילדה, או חמודה או, מאמי, או מותק, או כל הקיטצ' המחליא הזה!” ג'ולייט כמעט התפוצצה. 

"אוקי, מצטער", אמר ארמנדו מהר.

"אם תעז שוב לקרוא לי ילדה.."

"אבל אני לא אעשה את זה יותר, מבטיח".

"אבל אם תעז..."

"את יותר מדיי מפחידה בשביל שאקרא לך 'ילדה' שוב", ארמנדו הלך עוד כמה צעדים לאחור.

ג'ואי וסמנתה גיחכו בשקט בצד.

”יש לך עוד הזדמנות אחת”, היא הזעיפה אליו פנים.

"מצטער", אמר ארמנדו שוב. 

ג'ולייט נרגעה והחליפה מצב רוח בפתאומיות. "אז בואו נלך לחדר המועדון. אני ממש מתרגשת", היא אמרה בהתלהבות.

"היא תמיד כזאת מפחידה?" שאל ארמנדו בחשש ברגע שג'ולייט התרחקה.

"כן", ענה ג'ואי. "מתרגלים..."

הפרק הקודם