ללמוד לבטוח בך מחדש

פרק 15:

פלר עזרה לה להתפשט בעדינות. שתיקה מתוחה השתררה בחדר האמבטיה הקטן כשהסימנים על גופה של הרמיוני נחשפו. היא ידעה שפלר רוצה לשאול כל כך הרבה שאלות, אך כמו בעלה, היא ידעה שגם אם הם ישאלו שאלות, הם לא יוכלו לקבל תשובה, מאף אחד מהשלישייה.

המים החמים הרגיעו את גופה הדואב, אך לא לגמרי.

היא לא הסכימה להיעזר בפלר להתלבש, מסרבת להרגיש מסכנה. היא נעמדה מול המראה הארוכה שהייתה בחדר שישנה והורידה את המגבת. עיניה עוברות על גופה שהכירה היטב, אך כעת היה מכוסה סימנים רבים וחדשים. קללת הקורשיאטוס השאירה סימנים כחולים וסגולים על גופה, חתכים ושריטות היו על עורה כתוצאה מהגסות בה בלטריקס זרקה אותה. חתך עמוק היה על צווארה, אך תודות למשחה שפלר נתנה לה, החתך כבר לא דימם. היא הסתכלה על זרועה, המילה 'בוצדמית' חקוקה בעורה, מזכרת שתישאר איתה לעד. היא הרגישה שדמעות עולות בעיניה ולכן הסיטה מבט מן המראה והחלה להתלבש. לאחר שסיימה היא התיישבה על המיטה מתנשפת, גופה התשוש התקשה לעמוד אפילו במשימה פשוטה זו.

נקישה נשמעה על הדלת, ולאחר שאפשרה להם להיכנס, רון והארי צעדו לתוך החדר, נושאים מגש עם מרק ושתיה.

היא משכה את שרוולי חולצתה עד למטה, מנסה להסתיר כמה שיותר מן הסימנים, אך היא ראתה שברגע שחבריה נכנסו, עיניהם אוטומטית בהו בחתך המכוער על צווארה שעדיין לא היה חבוש וצווארון החולצה לא הצליח להסתיר.

היא הודתה להם בשקט על האוכל, ושלושתם אכלו בשתיקה בחדרה, קרקוש הכפיות בצלחות נשמע רועם מתמיד.

"הרמיוני, אני ממש מצטער, זה הכל באשמתי, אם לא-" הארי התפרץ לאחר שסיימה לאכול אך היא קטעה אותו.

"הארי" היא אמרה בנחת, "זו לא אשמתך. ידעו למה נכנסו כשהצטרפנו אלייך, אנחנו יודעים למה הם מסוגלים. למען מרלין, אנחנו בחיים!", ניסתה להגיד זאת בהתלהבות אך קולה נשמע קר.

"כן, אבל-"

"בלי אבל. אל תשכח שגם אני במנוסה, גם אני לא רצויה, הרי אני בוצדמית כלשונם", ובלי משים היא העבירה אצבעות על זרועה.

"אל תקראי לעצמך ככה", רון אמר.

היא נאנחה, אפילו המעט שדיברה גרם לה לעייפות.

הארי חיבק אותה בעדינות. היא ידעה שהוא מנסה לגרום לה להרגיש טוב יותר ולכן ניסתה לא להירתע מן הכאב שהחיבוק גרם. "ניתן לך לנוח, את נראית עייפה", ולמרות שישנה במשך שעות, ידעה שברגע שתניח את ראשה על הכרית היא תירדם שוב.

"אני מיד מצטרף אלייך", רון אמר והארי סגר מאחוריו את הדלת.

"איך את מרגישה?" שאל בזמן שהגיף את הווילונות, מסתיר את הגשם שהחל לרדת.

היא הנהנה, לא יודעת אם להגיד את האמת או לשקר כדי שהוא ירגיש יותר טוב. "אתמול בערב קצת מטושטש אצלי, אני זוכרת את המבואה של בקתת הצדפים, שהנחת אותי על המיטה, ששתיתי משהו, אני זוכרת קטעים קטנים, פרצי זיכרון".

"אולי זה לטובה".

"אבל אני עדיין זוכרת... מה קרה... לפני שהגענו לכאן..."

הוא בלע רוק ברעש, "פלר אמרה לי ש... היא אמרה לי על...".

"רובם יעלמו".

הוא הנהן בהיסח דעת, מבט מהורהר על פניו, בזמן שהגשם ניתך בעוז על הגג של הבית הקטן.

"אתה זוכר מה קרה בפעם הקודמת שמישהו קרה לי בוצדמית?" היא גיחכה, מנתקת אותו מחוט המחשבות שלו.

הוא הסתכל עליה בהפתעה, ואז גיחך גם הוא. "השרביט ההוא באמת היה משהו. הטעם של השבלולים היה כל כך מגעיל..." צחק, ואז הצחוק נעלם באחת, "גם זה היה בגלל מאלפוי". הוא ירק את השם שלו.

היא התכוונה לענות לו כשהדלת נפתחה ופלר נכנסה עם בקבוק זכוכית וכוס. "שיקוי שינה מכושפת, אין לנו יותר מידי שיקויים שיכולים לעזור ולטפל, אז חשבתי שאולי כדאי לגוף שלך לנוח, שיוכל להילחם ולחזור לעצמו".

"תודה רבה פלר, על הכל, אבל אני לא חושבת שאני צריכה לשתות את זה, אני יכולה להירדם גם בלי השיקוי".

היא ראתה את פלר ורון מחליפים מבטים, ורון לקח ממנה את הבקבוק והכוס ומלמל "אני אטפל בזה" בזמן שפלר יצאה מן החדר.

"אנחנו יודעים שאת חזקה וחכמה, בן אדם אמיץ, אבל כרגע אין טעם שסתם תסבלי. זה גורם לשינה רגועה יותר, בלי חלומות..."

היא קלטה למה הוא מתכוון, ורעד עבר בגופה. היא ידעה שמוחה חוסם את המראות והתחושות שניסו לפרוץ לתודעתה, אך מה יקרה כשההגנות הלאה ירדו? כמו בזמן שהיא ישנה?

היא הסתכלה על רון, על עמוד התווך שלה, והנהנה. הוא מזג לה כוס מלאה בנוזל השקוף, שהיא שתתה בבאת אחת.

"לילה טוב" אמר למרות שעדיין הייתה שעת צהריים מאוחרת. הוא נישק את מצחה, ולאחר כמה שניות נישק את צווארה, בדיוק היכן שהסכין פילחה את עורה, ולאחר מכן את הרים את זרועה, ונישק היכן שהבד הסתיר את צלקתה.

היא נשכבה על המיטה ורון כיסה אותה בשמיכה, הרעש של הגשם הניתז על החלונות מלווה אותה לשינה רגועה ללא חלומות.

-------------------

במהלך השבוע הראשון לשהייה שלהם זו הייתה השגרה. היא ישנה, התקלחה ואכלה את האוכל שרון הביא לה לחדר. הוא לא יכל לישון בחדרה כמו בלילה הראשון, לכן הייתה צריכה להסתפק בחברה שהוא אירח לה במהלך היום, ביחד עם הארי ולונה. בכל מקרה השיקוי ששתתה גרם לה לישון כמו בול עץ.

היא הרגישה שהיא מתחזקת מיום ליום, וכבר לא הייתה צריכה את העזרה של פלר כדי להתקלח, לכן לאחר שבוע סירבה לשתות את התרופה לשינה, מבינה שהיא צריכה להתמודד עם מה שיקרה במוקדם או מאוחר, ואפילו רון לא הצליח לשכנע אותה לקחת אותה.

באמצע הלילה היא קמה באבחה אחת, ספוגה בזיעה קרה. היא נשמה עמוק, מנסה להדחיק את המראות שראתה בחלומה, את תחושת חוסר האונים והכאב. דמעות שקטות יורדות על לחייה, מנסה להיות בשקט על מנת לא להעיר את לונה.

היא השתחלה מחוץ למיטתה בדממה, סוגרת את הדלת מאחוריה בעדינות. אולי כוס חלב חם יעזור לה להירגע.

היא הדליקה אור בשרביט על מנת לסלק את החושך מן המטבח הזעיר. היא הסתכלה על השרביט בו השתמשה והתמלאה חלחלה. אחרי שהם נמלטו מן אחוזת מאלפוי, הארי נתן לה את אחד השרביטים שהצליח לקחת מדראקו, ואדון אוליבנדר אמר להם שזהו השרביט של מדאם לסטריינג'. היא עכשיו הבינה על מה הארי דיבר על כך שהשרביט שלה הרגיש זר כשהוא השתמש בו. אך בנוסף לתחושת הזרות שהשרביט נתן לה, עצם המחשבה על מה שהשרביט הזה חולל, לה, לסיריוס, ולעוד רבים וטובים, העביר צמרמורת בגופה.

היא ניסתה לא לחשוב על כך, וחיטטה בין המדפים על מנת למצוא כוס זכוכית ואת קנקן החלב.

דלת המטבח נפתחה והיא קפצה בבהלה, רק כדי לגלות את רון הלבוש בפיג'מה החומה-סגלגלה שלו, משפשף את עיניו.

"הרמיוני?" שאל בקול ישנוני, "שמעתי מישהו יורד מלמעלה, אנחנו ישנים בסלון אז אין ממש חציצה ושומעים הכל..." ואז כשראה אותה יותר בבירור שאל בקול ערני, "מה קרה? הכל בסדר? העיניים שלך..."

היא ניגבה את עיניה והנמיכה את שרביטה, מקווה שהחושך יסתיר את העיניים האדומות והנפוחות שלה.

היא רצתה להגיד שהיא בסדר אך במקום זה החלה לבכות.

הוא התחבט עם עצמו מה לעשות במשך כמה שניות ואז כנראה החליט שחיבוק זה הפתרון הכי טוב וכרך את ידיו הארוכות סביב גופה הרועד. יפחותיה רוטטות, דוממות, נגד חזהו.

הם עמדו ככה זמן ארוך עד שהיא נרגעה, מודעת לזה שהקרבה שלו מועילה הרבה יותר מכוס חלב חם.

"תודה", אמרה והתרחקה ממנו בניגוד לרצונה.

"אין על מה", ומחה את שאריות הדמעות עם אגודלו, "אולי כדי שתמשיכי עם השיקוי?"

היא דחתה את ההצעה, "הוא גורם לי להיות ישנונית ואנחנו צריכים להתחיל לתכנן את הפריצה לגרינגוטס"

"זה יכול לחכות".

"לא, זה לא, כבר חיכינו מספיק. וחוץ מזה, אני צריכה להתמודד עם מה שקרה, ואיזה זמן יותר טוב להתחיל מן ההווה?" משכה בכתפיה.

הוא לא נראה מרוצה אך לא הוסיף דבר. הוא פשוט פתח את אחד הארונות ושלף את קנקן החלב ומזג לה לתוך כוס גבוהה, יודע מה חיפשה בלי שהייתה צריכה להגיד דבר. הוא הושיט לה את הכוס המלאה וחזר לסלון להמשיך לישון.

היא עלתה לחדר שחלקה עם לונה, נושאת איתה את הכוס המלאה. למרות שקמה עוד פעמיים באותו לילה, לא רצתה לרדת ולהעיר את רון והסתפקה בחלב.

בשעות היום שלושתם עבדו ביחד עם גריפהוק על התוכנית המטורפת שלהם, תוכנית שגובלת במשימת התאבדות. היא הסתובבה במעגלים באי שקט, מנסה לאמץ את מוחה למצוא דרכים יותר בטוחות ללא הצלחה.

בשעות הלילה, הסיוטים העירו אותה בכל לילה, לפעמים כמה פעמים בלילה אחד. הוקל לה לפחות שהיא לא צרחה מתוך שינה, אלא רק התנשמה בכבדות והזיעה. אומנם גם רעשים אלו העירו את לונה, אך יכלה לפתור אותה בתירוץ כזה או אחר. היא לא העזה לרדת למטה ולהסתכן להעיר את רון או הארי, הם צריכים לאגור כוחות לקראת המשימה לפניהם.

דבר אחד גרם לה לחייך בימים אלו. הם יצאו מן החדר הקטן והפסיקו לעבוד על התוכנית שלהם רק בשביל לאכול ארוחות משותפות גם עם שאר שוהי הבית. בזמן הזה היא יכלה לראות שרון כבר לא מוקסם מפלר, בעבר הוא בקושי היה יכול להוציא הגה לידה והיה מסמיק בכל פעם שפנתה אליו. כעת הוא בקושי התייחס אליה חוץ מדברי נימוס. לעומת זאת, הוא קרקר סביבה, בדק שיש לה מספיק אוכל ושתיה, שהיא לא עומדת יותר מידי על הרגלים או מתאמצת. אומנם העירה לו כמה פעמים שהיא כבר בסדר ושיפסיק להתייחס אליה בכפפות של משי, אך השילוב של הדאגה שלו אליה בנוסף להתעלמות שלו מפלר גרם לה לחייך מדי פעם.

--------------------------------------

הם הבינו שהם הצליחו למצוא את הדרך הטובה ביותר לפרוץ לגרינגוטס, ולא היה ניתן לשפר אותה, מטורפת ככל שתהייה, הם צריכים לפעול.

הם יידעו את פלר וביל שארבעתם עוזבים למחרת והודו להם על כל מה שעשו בשבילם. הרמיוני חיבקה את פלר והודתה לה במיוחד על הטיפול המסור שנתנה לה.

בלילה היא לקחה מנה קטנה מן השיקוי רק על מנת שתוכל לישון בלי שהחלומות יעירו אותה. היא צריכה להיות ערנית במיוחד למחרת.

היא קמה בבוקר מוקדם לאחר שינה רגועה, הם תכננו לצאת מעט אחרי שיעלה השחר. היא הרגישה את הבטן שלה מתהפכת. אומנם היא האמינה בתוכנית שלהם, אך היא עדיין פחדה. היא פחדה שמשהו לא מתוכנן יקרה, הרי אי אפשר לשלוט בגורל. היא פחדה שמשהו יקרה לחבריה והיא פחדה להיתפס שוב. הנשימה שלה נעשתה שטחית רק על עצם המחשבה להיתפס ולעבור עינויים פעם נוספת.

"בוקר", אמרה כשנכנסה לתוך המטבח. רון, הארי וגריפהוק שכבר ישבו סביב השולחן הנהנו אליה, שקט מתוח שרר בחדר. היא לא יכלה להכניס לפיה דבר חוץ מצנים וכוס תה.

לאחר שסיימו הם יצאו מבקתת הצדפים, לא לוקחים סיכון שיראו את התוכנית שלהם.

היא שינתה את מראהו של רון, האריכה את שיערו עד לכתפיים וגרמה לו להיות כהה כך שנראה שצבעו חום כמעט. בנוסף היא האריכה גם את הזיפים שעיטרו את פרצופו לזקן. הוא נראה יותר זדוני, אך להפתעתה עדיין מצאה אותו מושך, ככל הנראה לא החיצוניות היא זו שמשכה אותה מלכתחילה.

לאחר שהחליפה את בגדיה לבגדים שחורים שהשאילה מפלר, היא הוציאה בקבוקון קטן מלא בשיקוי פולימיצי שגנבה מן המחילה לפני שיצאו לצייד ההורקרוקסים.

היא החזיקה בידה שערה אחת שחורה ומקורזלת שמצאה על בגדיה לאחר שנמלטו, ושמטה אותה לתוך השיקוי. השיקוי בעבע והפך לצבע חום-ירוק בוצי ודוחה. היא נשמה עמוק ובלעה את רוקה. היא לגמה את השיקוי באחת, משתדלת לא להקיא אותו בחזרה. אומנם כבר שתתה שיקוי בעבר והוא אף פעם לא היה טעים, אך הפעם הוא היה מבחיל ודוחה בצורה יוצאת דופן. היא הרגישה את גופה גובהה מעט, את פניה משתנות, ולאחר כמה שניות השינוי נגמר.

"איך אני נראית?" אפילו קולה לא היה כשלה.

"מזעזע", רון אמר והארי בהה בה בשקט בעיניים פעורות.

היא הסתכלה במראה קטנה והרגישה את קרסוליה רועדים כשבמקום פניה היא ראתה את פניה של בלטריקס לסטריינג', אומנם ללא החיוך המזלזל והמבט היהיר שלה, אך עצם דמותה גרם לנשמתה להאיץ.

היא כל כך שנאה את החלק הזה אבל הזכירה לעצמה שזה רק זמני.

"כדאי שנתעתק" מנסה להחדיר אומץ לקולה.

הארי וגריפהוק התעטפו בגלימת ההיעלמות וארבעתם התעתקו לסמטת דיאגון.

ליבה דפק במהירות כשהם פגשו באוכל מוות. "בוקר טוב" צייצה ולא הבינה מדוע הוא מסתכל עליה מוזר.

"את נחמדה מידי!" שמעה את גריפהוק צועק-לוחש אליה.

"אל תגיד לה מה לעשות", רון כעס.

"לא, לא. הוא צודק, אני לא אמורה להיות נחמדה". היא נשמה נשימה עמוקה נוספת. הבוקר כמעט ולא עלה וכבר היא הייתה צריכה לנשום נשימות עמוקות יותר מאשר נשימות רגילות  רק כדי להרגיע את עצמה.

היא ניסתה ככל יכולה לחקות את העמידה הגאה של לסטריינג', ולעלות על פניה את החיוך המזלזל, סימן ההיכר שלה. ככל הנראה היא הצליחה לעשות זאת, כי איש לא עצר אותם כאשר נכנסו לתוך גרינגוטס.

היא דיברה בטון קר וגאוותני אל הגובלין שעמד בדלפק. לדבר באופן יהיר בא לה יותר מדי בקלות לפי דעתה והיא כבר כמהה לחזור לדמותה המקורית. משהו לא התרחש כשורה והיא שמעה את הנשימות המהירות של רון כאשר לא נתנו להם להיכנס באופן חלק לתוך הכספת. היא יכלה לשמוע את הארי מלמל לחש כלשהו מתחת לגלימה ולאחר מכן הגובלין אפשר להם להיכנס לתוך המנהרה ללא בעיה.

היא קיוותה שזה היה המכשול האחרון, אך מכאן הכל הדרדר. ככל הנראה הם ידעו שיש פולש בבנק ולכן נזרקו מתוך הקרון ודמותה ודמותו של רון חזרו לקדמותם. אומנם הם הצליחו להיכנס לתוך הכספת ולהשיג הורקרוקס, אך בעקבות תרגיל מלוכלך של גריפהוק הם איבדו את החרב של גריפינדור ובקושי הצליחו לצאת מתוך הכספת.

"אנחנו צריכים לעלות על הגב של הדרקון בשביל לצאת מכאן" צעקה מעל רעשי הקללות והלחשים שנזרקו לכיוונם. 'אם אני הייתי שומעת את עצמי עכשיו כשהייתי בשנה הראשונה', לא יכלה למנוע מעצמה לחשוב זאת ולגחך.

"זה מטורף!" רון צרח.

"אין דרך אחרת!", בשום פנים ואופן היא לא מוכנה שיתפסו אותם. היא הטילה קללה לכיוון השומרים, לקחה תנופה וקפצה על גבו של הדרקון שאפילו לא שם לב שבן אדם נמצא על גבו כעת. מהר מאוד הארי ורון הצטרפו אליה, נתלים בין הדורבנים והקשקשים שעל גבו. היא הטילה קללה ששברה את השלשלאות שאזקו את היצור וגרמו לו להיאנק בכאב. אומנם היא הצטערה שהכאיבה לו, אך כעת לא הייתה ברירה.

הדרקון החל לנוע כלפי מעלה, כאשר היא, רון והארי עוזרים לו להרחיב את החור שנפער בתקרה לגודל מספיק על מנת שיוכלו לצאת ולהשתחרר לחופשי.

הרוח הקרה סימנה את החופש, והיא הרגישה שהיא צוחקת כנגד רצונה. האדרנלין גורם לה להרגיש יותר קלילה.

"למען מרלין, זה היה משוגע!" היא שמעה את רון צורח ואת הארי צוחק בתגובה. זה אכן היה משוגע.

מקווה שנהניתם מהפרק,

תודה רבה על התגובות והתמיכה :)

הפרק הקודם		הפרק הבא