לילה שקט

פרק חמש- עשרה

הם דיברו כל אותו הלילה. רק כשהזוהר הראשון של הזריחה החל לחלחל מתחת לווילון הם הרגישו מותשים מספיק כדי סוף- כל- סוף לישון.

אבל גם אז לילי לא הצליחה להירדם. היא הרגישה חמימה ומוגנת בזרועותיו של ג'יימס, שחיבק אותה קרוב במיטתה הצרה שבקושי הכילה את שניהם. גופה נרגע לאחר הדקות הראשונות של חוסר הוודאות, כשהיא הבינה שאין פסול בכך שישנו באותה המיטה, כי היא מעולם לא הרגישה כה בטוחה מאשר באותו המקום, בידיעה שג'יימס אוהב אותה ולעולם לא יפגע בה.

היא השתוקקה שהתחושות האלה ילווה אותה אל שנתה, אבל היא לא הצליחה להפסיק לחשוב על מה שקרה ביום שלפני. על המבע הרצחני בעניו של דולוחוב כשכיוון אל ג'יימס את הקללה ההורגת. היא לא הצליחה שלא להטות את אוזנה אל הדממה המוחלטת של בית משפחת פוטר ולתהות האם זו הייתה אותה הדממה ששררה שם בספטמבר שעבר, רגע לפני שאדון וגברת פוטר קיפחו את חייהם.

השמש כבר זרחה, אורה החיוור צורב את עיניה התשושות של לילי. היה מאוחר מידי לנסות להירדם.

"ג'יימס?" היא שאלה בקול שקט. ג'יימס שכב ללא ניע, נשימתו יציבה, אך היא לא הצליחה לפענח האם הוא ישן או לא.

"כן?" היא השיב בקול שהבהיר שגם הוא לא ישן בשעה האחרונה.

היא התהפכה לכיוונו. פניו העייפות נראו כאילו התבגרו בעשר שנים בן לילה, אבל כשהוא חייך אליה חיוכו היה צעיר וכנה כתמיד. שיערו הזדקר לכל הכיוונים בצורה כמעט מגוכחת, שהייתה יפייפיה בעיניה.

"תכתוב לחברים שלך היום?" היא שאלה, רוצה לדבר על כל דבר, העיקר להרחיק את המחשבות.

"אולי עוד כמה ימים," הוא אמר. לילי הבינה שהוא עדיין קצת כועס עליהם. "לקראת הירח המלא. אני רוצה להיות איתך קצת לבד."

לילי קיבלה את החלטתו. "בסדר. אבל אתה יודע מה זה אומר? אתה תהיה חייב לעזור בעבודות הבית. השעמום מסוכן בשבילך."

ג'יימס לא נראה כאילו זה מפריע לו. הוא חיבק אותה, מניח את ראשו מעל ראשה על גבי הכרית. הפחיד אותה קצת שלא הייתה לו תשובה מתוחכמת.

היא חשבה בכוח מה תוכל להגיד כדי לעודד אותו. הוא כנראה חש בחוסר הנחת שלה, כי הוא התיישב בפתאומיות והתמתח.

"המזרונים האלה הם פשוט התעללות. הייתי עושה משהו בקשר לזה אם הייתי יודע," הוא אמר בניסיון חלש להפוך את האווירה לקלילה יותר ויצא מהמיטה. לילי הרגישה בחסרונו כאילו איבר פנימי נתלש מתוך גופה. היא התיישבה וצפתה בו נועל את נעליו בתחושת החמצה.

"כדאי שאני אלך לפני שגברת צ'מברס תתעורר," הוא אמר, מיישר את חולצתו המקומטת ועושה מאמץ לסדר את שיערו מעט.

לילי הנהנה, מתאמצת להסתיר את אכזבתה. היא לא רצתה לחשוב מה גברת צ'מברס תאמר אם תדע שישנו באותה המיטה – היא דמיינה את תגובתה כמו זו של פטוניה אם הדבר היה נודע לה – ובכל זאת זה העציב אותה.

היא התקלחה והחליפה את בגדי יום אתמול, בהם ישנה, והגיעה לחדר האוכל אפילו לפני מדלין. היא עזרה לה לבשל, יודעת שאם לא תעבוד העייפות של הלילה חסר השינה תשיג אותה. היא בדיוק ערכה את השולחן כשגברת צ'מברס נכנסה. היא השיבה לברכת הבוקר שלה וברחה בחזרה אל המטבח, מפחדת שפנייה העייפות יעוררו את חשדנותה. אך לאחר כמה רגעים בודדים אזרה אומץ והחליטה שהם צריכים להפסיק להסתתר. לא היה דבר פסול ביחסים שלה עם ג'יימס, לא משנה מה פטוניה הייתה אומרת.

מרחיקה את המחשבה על אחותה מראשה, לילי חזרה לחדר האוכל בגב זקוף. בינתיים ג'יימס הצטרף בשיער רטוב בצורה חיננית להפליא, וגם מקסוול בחר באותו הבוקר לאכול איתם. ג'יימס שלח אליה חיוך, אבל היא לא הייתה מסוגלת לחייך בחזרה. היא ניגשה והתייצבה ליד כיסאה של גברת צ'מברס, שבדיוק עמדה למזוג תה ליושבי השולחן.

"מה העניין?" היא אמרה ללילי, כשזו עמדה שם כמעט בטיפשות מבלי לומר דבר.

לילי השפילה את עיניה אל האדים שהאבילו מקנקן התה. שרשראות של מילים התנגשו זו בזו בראשה במאמץ למצוא את הדרך הנכונה לומר זאת, ומרוב הפחד לומר משהו מטומטם וחסר היגיון היא מצאה את עצמה אומרת, "אני וג'יימס מאוהבים."

ג'יימס קפא באמצע מריחת חמאה על טוסט. אפילו מקסוול הרים את עניו מעיתון הבוקר כדי לצפות בהתרחשות. גברת צ'מברס נראתה מבולבלת לרגע, ואז ידיה התחילו לרעוד עד שלילי נאלצה לקחת ממנה את הקנקן. מנהלת משק הבית התיישבה בכיסאה בזהירות, לא מסתכלת בלילי, שהתחילה לפחד שעשתה טעות נוראית. ואז גברת צ'מברס התחילה לבכות.

ג'יימס קם ממקומו וניגש אליה, בעוד לילי צופה בבהלה. הוא רכן והניח יד על כתפה, והיא משכה אותו לחיבוק הדוק, אומרת משהו באוזנו שלילי לא הצליחה לשמוע מבין הדמעות.

"את לא צריכה לבכות, גברת צ'מברס, אנחנו עדיין לא מתחתנים," הוא אמר לה בחצי צחקוק.

לילי לא חשבה שפנייה יכולות להיות חמות יותר ממה שכבר היו. היא בהתה בג'יימס, זה הרגיש במבטה ונתן לה חיוך נבוך מעבר לכתפה של גברת צ'מברס.

"הזמנים איומים כל כך..." גברת צ'מברס אמרה בקול חנוק, מתנתקת מג'יימס כדי לנגב את פניה במטפחת. "אחרי מה שקרה לאדון ולגברת... המחשבה שעוד משהו יקרה מחזיקה אותי ערה בלילות... משמח אותי כל כך לדעת שהשושלת לא תיגמר בך, ג'יימס..."

ג'יימס עשה מאמץ להפיק חיוך מעודד לעבר גברת צ'מברס, למרות שלילי ראתה שהמילים שלה מכבידות על ליבו. זה גרם לה להרגיש רע, כי המילים שהפריעו לה יותר מכל היו אלה שרמזו שבקרוב יהיו להם ילדים ביחד. ההתנהגות של שניהם גרמה לה להבין שהם בעצם מעולם לא דיברו על הלילה בו הוריו של ג'יימס נרצחו.

עד מהרה גברת צ'מברס נרגעה. היא חיבקה את לילי ואמרה לה שהיא שמחה בשבילם, ולא הזכירה במילה את העבודה. גם מדלין, שהצטרפה בזמן התקף הבכי, חיבקה אותה; ואפילו מקסוול, שמעולם אפילו לא דיבר עם לילי, לחץ את ידה כששבריר של חיוך בזוית פיו.

אושר והקלה מילאו אותה כמו בלון, מחזיקים אותה ערנית ועם חיוך על פניה במשך כל היום. היא ביצעה את המטלות שלה במרץ, העייפות לא מכבידה עליה כלל, ואפילו יצאה מגדרה ועשתה דברים שגברת צ'מברס לא ביקשה ממנה. אחר הצהריים, לאחר שסיימה את כל העבודות מוקדם מהצפוי, לקחה שני בקבוקי ברצפת קרים ויצאה אל הגינה שמאחורי המטבח, שם ג'יימס התנדב להחליף את צמחי התבלין בפקעות של צמחי מרפא מכושפים שהתאימו למזג אוויר חורפי.

למרות שהקיץ כבר היה בסופו היום היה חם במיוחד, גם כשהשמש כבר התקרבה אל האופק. ג'יימס כרע על האדמה, שרווליו מופשלים וחולצתו נדבקת לגבו מרוב זיעה. לילי עמדה בפתח הדלת במשך כמה רגעים, יודעת שברגע שתזוז הוא יבחין בנוכחותה. היא רצתה רק להסתכל עליו לרגע, בלי שיחייך או יאמר משהו. לראות אותו כפי שהיה באמת. ואפילו שהוא לא צחק ולא עשה שום דבר מלבד לחפור באדמה במבט מרוכז, היא אהבה את מה שראתה.

היא חשבה שוב על מה שגברת צ'מברס אמרה בבוקר. היא ניסתה להציב אותם בזמן ובמקום אחר, מבוגרים מעט יותר, בבית שהיה של שניהם, וילדים קטנים מתרוצצים בדשא באור אחר הצהריים...

היא הדחיקה את החיזיון. הם היו צעירים מידי – הם היו רק מעט מבוגרים יותר מילדים – צעירים מידי בשביל לחשוב על עתיד כזה. היא נזפה בעצמה. היה עליה להתרכז בלימודים ובמבחני הכישופומטרי, לא לחשוב על חתונה.

היא התחילה ללכת לעברו. כפי שציפתה, הוא הבחין בה ושלח אליה חיוך. הוא התיישב על האדמה בהקלה ולקח ממנה את בקבוק הברצפת בתודה, גומע אותו בצימאון.

לילי התיישבה על האדמה המעובדת לצידו, לוגמת בשתיקה. לאחר כמה רגעים ארוכים בהם לא דיברו, ג'יימס אמר, "אני חושב שאנחנו צריכים להתייחס להיפוגריף שבחדר."

"אתה לא מתכוון פיל?"

"אני יודע למה אני מתכוון, ואל תנסי לשנות נושא." הוא נשען לאחור על ידיו והסתכל בה ישירות. "את לחוצה בגלל מה שגברת צ'מברס אמרה."

לילי משכה בכתפיה, נמנעת מליצור קשר עין. "היא דיברה כאילו אנחנו עומדים להתחתן ולהתחיל להביא ילדים כל רגע. אותך זה לא מלחיץ?"

גם ג'יימס משך בכתפיו, אבל משום מה הוא לא נראה לחוץ במיוחד. נראה שזה די משעשע אותו. "ככה זה היה כשהיא הייתה צעירה, כנראה. ההורים שלי התחתנו ברגע שסיימו את הלימודים."

"זה גיל מאד צעיר," לילי אמרה. ההורים שלה הכירו כשהיו בשלב מאוחר הרבה יותר בחייהם, ואפילו פטוניה, שמאז ילדותן חלמה על חתונה מושלמת, כבר עברה את גיל עשרים ביום החתונה שלה.

"כשיודעים אז יודעים. את יודעת?" ג'יימס השיב, ואז לקח לגימה ארוכה של ברצפת כדי להסתיר את מבוכתו.

גם את לילי ההערה הזו הביכה מאד. היא הבחינה שג'יימס ערם את פקעות צמחי התבלין הישנות בדלי, והחליטה להשתמש בו כדי לסיים את השיחה.

"איפה לשים את זה?" היא שאלה בזמן שקמה והרימה את הדלי, לא משאירה מקום לוויכוח.

כנראה שג'יימס חש כמוה, כי הוא לא ניסה לעצור אותה. "פשוט תזרקי את זה בצריף."

ללילי הלכה מייד. היא הרגישה את עניו של ג'יימס בגבה והתאמצה להתעלם. היא אמרה לעצמה להפסיק לטפח ציפיות חסרות בסיס ולהתרכז בהווה, אבל לא משנה כמה התאמצה לחשוב על הוגוורטס וכישופומטרי, היא לא הצליחה להפסיק לדמיין איך זה יהיה לבלות את חייה עם ג'יימס, לטוב ולרע.

היא עקפה את הצריף והניחה את הדלי על האדמה כדי לפתוח את הדלת הנגררת הכבדה, כשנתקפה תחושה וודאית שהיא לא לבד. היא הסתובבה בשרביט שלוף והאוויר נעתק בחזה. היא ניסתה להוציא הגה מפיה אך שום קול לא יצא. הוא הטיל עליה לחש משתיק. היא לא הייתה יכולה לצעוק ולא להטיל שום כישוף בלי קולה.

דמותו של סוורוס, באותו מעיל בלוי, שיערו הכהה נופל על פניו החיוורות, נראה כמו דמות מחלום חוזר ונשנה. הוא מצא אותה בדיוק כשלא ציפתה לכך. הבהלה הראשונה התחלפה בפחד מוצק.

"אני אסיר את הכישוף רק אם תבטיחי שלא תצעקי," הוא אמר בקול יציב וקודר, "אני רק רוצה לדבר."

לילי הנהנה במרץ, חוסר היכולת לדבר הופך אותה לחסרת אונים. הוא הסיר את הכישוף והיא אמרה מייד, "איך נכנסת לפה?"

סוורוס משך בכתפיו. זה הפחיד אותה עוד יותר. לא התאים לו להצטנע בהישיגיו.

"נדבר בפנים," הוא קבע, פותח את הדלת במשיכה. כשלילי התכווצה ונשארה בחוץ, הוא הוסיף בטון קודר, "את חייבת לי, לילי."

החשש התחלף בכעס. היא צעדה לתוך הצריף בצעד תקף, וברגע שסוורוס סגר את הדלת היא הטיחה בו, "לא ביקשתי שתישא באשמה."

בתוך הצריף היה חשוך כשהדלת הייתה סגורה. דמותו של סוורוס לטתה באפלה, והיא לא הייתה מסוגלת לראות את פניו בברור. טון דיבורו היה בלתי ניתן לזיהוי כשאמר, "ובכל זאת נתת לי לעשות את זה."

לילי לא האמינה למשמע אוזניה. "אמרתי את האמת לכל מי שהקשיב," היא טענה בתוקף, "אמרתי את זה גם לדמבלדור ולפרופסור סלגהורן. אבל לאף אחד במשרד הקסמים לא היה אכפת. הם רצו שזה יהיה אתה. הם רצו לחקור אותך." היא נשמה בפעם הראשונה מאז תחילת המשפט. פקעת התדהקה בחזה כשהיא שאלה אותו, "זה נכון שאתה אוכל מוות?"

המשפט האחרון היה היחיד שעורר בו תגובה כל שהיא. הוא התחיל לנוע, מקיף את המכונית האדומה שהבהיקה באור הקלוש כמו חיפושית משה רבנו גדולה. הוא בחן את החפץ המוגלגי בסלידה ברורה לאור קרן בודדה שחמקה מאחורי הדלת.

"אתה מתבייש בזה?" היא דרשה לדעת, כעס וגעגוע צורב מציפים אותה.

"כמובן שלא," הוא השיב מייד, בזעם.

"אז למה אתה לא מוכן לומר את זה?" היא החזירה, יודעת שהיא מעצבנת אותו, מקווה שכך תצליח לשבור את הקונכיה ולהוציא מתוכה את הנער שהכירה פעם.

"אני אוכל מוות!" הוא הרים את קולו, מבהיל אותה. "אני אוכל מוות, ואני גאה בזה." רעד קלוש מאד עבר בקולו ונעלם מייד. "את מרוצה?"

לילי הרגישה דחף לבכות אך דחקה אותו. היא אמרה לעצמה שהיא ידעה זאת כבר זמן ארוך, ושהיא הייתה צריכה להיות מוכנה לגלות זאת בדרך גרועה הרבה יותר.

"למה, סוורוס?"

שאלתה הרכה כנראה עשתה לו משהו, כי הוא הפנה לה את גבו והסתכל על תצוגה של שעונים מעוררים.

היא רצתה לומר לו שהוא יכול לספר לה. ואז קול זועם בתוכה אמר לה לומר ששום דבר שיאמר לא יוכל לגרום לה לשנוא אותו יותר. היא הדחיקה אותו בבושה.

"אז למה אתה פה?" היא אמרה במקום, משתוקקת לסיים את השיחה הכואבת.

הוא הסתובב אליה. "אני יודע שזו היית את."

"על מה אתה מדבר?"

"אתמול פוטר פרץ לבית של אנטוניו דולוחוב," הוא אמר, "אבל היה שם עוד מישהו. דולוחוב ראה אותו לפני שהוא שיתק אותו. הוא אמר שזו הייתה נערה בגילו של פוטר, והתיאור שלו היה מפורט. לוציוס מאלפוי ובלטריקס לסטריינג' חושבים שזו הייתה יכולה להיות את, אבל הם לא בטוחים. אני כן בטוח."

לילי לא אמרה כלום. היא עמדה זקוף מאד, מהדקת את אחיזתה בשרביטה. הופעתו של סוורוס הפחידה אותה גם קודם, אבל באותו הרגע עברה בראשה לראשונה המחשבה שיכול להיות שהוא שם באמת כדי לפגוע בה.

"ראיתי אתכם," הוא אמר בטון שונה מאד. "בגינה."

לילי ידעה שהוא מדבר על ג'יימס. היא המשיכה לשתוק.

"את אוהבת אותו?"

"כן," היא השיבה ללא היסוס, בשקט אך בביטחון.

היא נראה כאילו הוא עומד לומר משהו, אך לבסוף שמר על שתיקה. לילי צפתה בו במתח, מחכה שיעז לומר משהו נבזי, שיעז לקרוא לה שוב בשמות.

"תשמרי ממנו מרחק," הוא אמר לבסוף. "הם עומדים לנקום בו. לא כדאי לך להיות לידו כשזה יקרה."

לילי הזעזעה מקור הרוח בו דיבר על נקמה.

"למה אתה אומר לי את זה? אתה יודע שאני אספר לו," היא דרשה לדעת, מנסה להדחיק את הרעד שבקולה.

סוורוס נתן משיכה בכתף אחת. משום מקום הוא אמר, "אם תבואי איתי אני אדאג שהם לא יפגעו בך."

ההצעה נאמרה בקול כמעט רך, ודווקא זה היה הדבר שהתריע אותה. היא שתקה מרוב תדהמה. היא חשדה במשך זמן ארוך שסוורוס אוהב אותה, אבל מפחד מידי כדי לומר משהו. כעת ההצעה הזו אישרה את הדבר ממנו חששה – שהיא שוברת את ליבו.

לילי התמידה בשתיקתה. סירוב פשוט לא יכול היה להעביר את מה שההצעה הפתאומית הזו גרמה לה להרגיש, והיא לא הייתה יכולה לומר מה הרגישה מבלי לפגוע קשות ברגשותיו – שהיא לעולם לא תוכל לראות אותו כיותר מחבר ילדות, לא משנה מה ינסה להציע לה בתמורה לליבה.

סוורוס איבד את הסבלנות מהר מאד, כנראה מבין לבד את משמעות השתיקה שלה. הוא נטש את תצוגת השעונים בחדות, לא מביט בה לרגע, ואמר, "דמך בראשך, אוונס."

באותו הרגע הדלת הנגררת נפתחה בתנופה. ג'יימס אמר משהו, לילי לא שמעה מה, ולפני שהספיקה להגיב סוורוס קילל אותו.

ג'יימס הספיק למצוא מחסה מאחורי הדלת בזריזות יוצאת דופן. לילי ניצלה את ההזדמנות לשתק את סוורוס, מתנערת מהקיפאון בו הייתה שרויה במהלך השיחה, אבל הוא הדף את הקללה שלה במיומנות. ג'יימס יצא מהמחסה והשיב מלחמה; המכונית האדומה התעוררה לחיים בנהמה וזינקה קדימה בתנופה, מאלצת אותו לקפוץ שוב הצידה כדי לא להידרס. סוורוס ניצל את הפרצה וברח. לילי דלקה אחריו מבלי לחשוב פעמיים.

היא צעקה את שמו, קראה לו לעצור. זה לא השפיע עליו. הוא נע במהירות וקללותה פספסו אותו. במהרה הוא קפץ מעל הגדר והתעתק; הקללה של לילי חלפה במקום בו עמד שבריר שניה לפני כן. היא נותרה לבהות בעצים בהלם ופחד.

ג'יימס הדביק אותה בריצה, לופת את ידה. "את בסדר? הוא עשה לך משהו? את רועדת – "

לילי כפתה על עצמה להתעשת, לשכוח מסוורוס ולהתרכז במה שהיה חשוב באמת – ההזהרה שלו.

"הם עומדים לנקום בך," היא אמרה בחדות, מתנשפת. "אוכלי המוות. הוא סיפר לי."

ג'יימס לא נכנס לפאניקה, אך כשהוא דיבר הוא נשמע כמו אדם אחר לחלוטין; "אני צריך שתרוצי לבית ותבדקי את כל הרונות. את יודעת לעשות את זה?" לילי הנהנה במהירות. "טוב. תמצאי את מדלין וגברת צ'מברס ותגידי להן ללכת לחדר העבודה. כשתסיימי תלכי גם את לשם. אל תצאו עד שאני אגיע."

לילי בקושי הספיקה להנהן בפעם השנייה והוא כבר רץ בשיא המהירות לעבר הבקתה של מקסוול, משגר את הפטרונוס שלו לפניו, אייל כסוף עצום בגודלו.

לילי רצה אל הבית מבלי להתמהמה. עד שהגיעה לדלת האחורית בקושי נשמה, אבל משום מה זה לא הפריע לה. היא התפרצה פנימה והבהילה את מדלין. היא העבירה לה את המסר של ג'יימס ורצה אל חדר הכניסה, גמעה את המדרגות והחלה להעביר את שרביטה על הקירות, ממלמלת בהתנשפות את הלחשים שלמדה בשיעור רונות עתיקים.

הרונות שהגנו על הבית חשפו את עצמם בזוהר כחול- סגלגל שהתפשט לאורך הקירות, התקרה והרצפה כמו רשת עצומה, אחריה לילי עקבה בנחישות בחיפוש אחר שברים ופגיעות. היא רצתה לאורך המסדרונות, עברה בין החדרים, עלתה לעליית הגג וירדה למרתף, בדקה את המטבח וחדר האוכל וחדרי העובדים. עד שסיימה שכבה של זיעה כיסתה את גופה ושיערות נדבקו למצחה. רק כשהייתה בטוחה שלא שכחה שום פינה היא נתנה לרונות לגווע ופנתה אל חדר העבודה בריצה קלה.

מדלין וגברת צ'מברס ישבו קרובות מאד על הספה שמול האח הריקה. לילי ניסתה לבדוק את הרונות גם שם, אבל זרם חשמלי דקר את ידה דרך שרביטה. אז היא התחילה להתהלך בחדר בחוסר נחת, לא מסוגלת לשבת ולהירגע, ולא לענות על שאלותיהן של הנשים האחרות.

הקלה שטפה אותה כשג'יימס נכנס, מקסוול צולע כשידו על כתפו. גברת צ'מברס תקפה אותם בשאלות.

"מצאנו פירצה גדולה ברונות שמסביב לגדר, אבל הצלחנו לתקן אותה," ג'יימס השיב בקור רוח מרשים לנוכח המצב. ללילי הוא אמר, "אין לי מושג איך הוא הצליח לעשות את זה. הם אמורים להיות בלתי חדירים."

"מי? מי זה?" גברת צ'מברס חקרה.

"קדימה, שב," ג'יימס אמר למקסוול, שמשום מה התנגד לשבת בכורסא שמול האח, וזימן עבורו את אחד הכיסאות שעמדו מול השולחן. הגנן התיישב, מנסה להסתיר את תשישותו, וג'יימס זימן עבורו כוס מים.

"מי פרץ את הרונות?" גברת צ'מברס לא הרפתה.

"אף אחד," הייתה תשובתו הנוקשה של ג'יימס. הוא העביר את שרביטו על הקיר ולפקודתו רשת מורכבת של רונות הבליחה בכל צבעי הקשת. לילי אף פעם לא ראתה רונות כאלה, כל כך מורכבים ועתיקים, שנראו כאילו יד מיומנת ציירה אותם במכחול. החדר הזה היה המקום הכי מוגן בבית, לכן ג'יימס אסף אותם שם.

הוא נעצר ליד הכס עם ראש האייל שמאחורי השולחן וסקר את הרונות. רק כשהיה בטוח שההגנות לא נפגעו הוא המשיך בקול רך הרבה יותר, "הבית לא מוגן כמו שחשבנו שהוא. אוכלי המוות יחזרו. אני רוצה שכולכם תלכו למקום אחר. גם את, לילי," הוא הדגיש כשלילי פתחה את פיה להתנגד.

"ומה איתך? אל תעז להגיד שאתה מתכוון להישאר כאן!" גברת צ'מברס התפלצה, פניה מחווירות כסיד.

"אני נשאר," הוא הודיע ללא היסוס, מניח את ידו על אחת מקרניו של האייל. "אני לא אתן להם את הסיפוק לראות אותי בורח."

המולה נוראית התעוררה בחדר כשכל הארבעה התחילו לדבר באותו הזמן, אומרים לו שזה מסוכן, מטופש, שהם לא יפקירו אותו, אבל ג'יימס לא היה מוכן לשמוע.

"לכו תארזו את התיקים שלכם. עכשיו," הוא ציווה בטון בו לילי עוד לא שמעה אותו משתמש.

אף אחד לא זז.

"אנחנו צריכים לבקש עזרה מדמבלדור," לילי שברה את השתיקה המתוחה.

"לא," ג'יימס אמר נחרצות. "ואין שום 'אנחנו'. אתם עוזבים תוך שעה."

לילי נעלבה מההצהרה הזו. "הם מחפשים גם אותי." היא בחרה ברגע הזה לחשוף את המידע שקודם החליטה שתחסוך ממנו כי ידעה שיגרום לו סבל. "דולוחוב ראה אותי."

ג'יימס פנה הצידה, כאילו כדי להסתיר את פניו מהסובבים. לא היה ניתן לקרוא את תגובתו, וזה היה מבהיל, אך לילי לא נתנה לזה לשתק אותה. מבלי לומר דבר היא ניגשה לאח ולקחה חופן אבקת פולו מהכלי שעל הכרכוב לפני שהדליקה את האש בעזרת לחש.

ג'יימס הבחין במעשיה. "אל – "

לילי לא שמעה את המשך המשפט.

"משרד המנהל, הוגוורטס!"

היא זרקה את האבקה לאח וצעדה לתוך הלהבות הירוקות.

הפרק הקודם		הפרק הבא