כתוב בדם

"אש!"

אני קופצת על הרגליים. נרדמתי רק לרגע, אבל העשן, אחיד וסמיך במידה לא טבעית, כבר הספיק להקיף את המחנה המאולתר שלנו. אני רואה במטושטש את מרוול מקים את גלימר, ואת נג'מה והג'יגולו מתרוממים. אני רוכנת לעבר קייטו.

"קום אידיוט!"

אני מתחילה לרוץ, הרחק מהעשן והאש. לרגע אני כמו חיה נמלטת, רצה הכי מהר שאני יכולה, חושבת רק על ההישרדות שלי. אולי זה בעצם מה שהייתי כל חיי, חיה שדואגת להישרדות שלה בלבד, ומה שלא הורג אותי... עדיף לו שיתחיל לברוח.

האוויר מצטלל ואני מצליחה לראות את בעלי הברית שלי, מפוזרים באופן לא שווה לפני, לידי ומאחורי. אני מעבירה מבט על הסביבה שלנו... ושם, בתוך מעיין טבעי של מי תהום, אני רואה אותה. היא כבר מוכנה ליציאה, ומתחילה לברוח כשאנחנו רואים אותה. אני מתחילה לחוש קצת התרוממות רוח. אני יודעת שהיא לא תצליח לברוח מספיק רחוק מאיתנו, וחיכיתי לקרב הזה. יופי, תברחי, אני חושבת.

אני אצוד אותך בכל מקרה.

הבעיה הייתה שהיא טיפסה על עץ. "אז מה שלומכם?" היא מחייכת, בטח חושבת שהיא שנונה משהו. "לא רע" אומר קייטו "ושלומך?". "היה קצת חם מידי לטעמי" היא משיבה "האוויר פה הרבה יותר טוב. למה שלא תעלו?". "זה מה שאני מתכוון לעשות" קייטו עונה. "הנה, קח את זה קייטו" גלימר מגישה לו את הקשת. "לא" אומר קייטו ומסיט את הקשת המוצעת "אני אסתדר יותר טוב עם החרב שלי".

הוא מתחיל לטפס, אבל היא הרבה יותר קלה וקטנה ממנו, וכוחו הפיזי פועל לרעתו. לא עובר זמן רב עד שנשמע קול הנפץ. לרגע אני חוששת שהוא שבר את המפרקת, אבל הוא רק קם ומתחיל לקלל כמו שד. רוונה בטח נאנחת. היא חשבה שאני היחידה עם אוצר מילים מרשים.

גלימר מנסה לטפס גם, אבל היא מספיק חכמה בשביל להפסיק כשהענפים חורקים מתחת לרגליה. היא מנסה לירות, אבל מחטיאה. אני כובשת רטינה. למה יש בזירה בכלל קשת אם אין אף אחד שיודע להשתמש בה?

אני מתחילה להתרגז, וקייטו וגלימר זועמים ממש. אנחנו מתאספים מתחת לעץ ומתכננים בנהמות, אבל זה מבוי סתום. "נו באמת" פיטה מצטרף "שתישאר למעלה. היא לא הולכת לשום מקום. נטפל בה מחר בבוקר".

הפרק הקודם		הפרק הבא