את מ-כ-ש-פ-ה!

כן כן, זה פרק נוסף!!!

וכמובן, הוא מוקדש ל: חתולת בר; george weasley; אלכסנדרה; rose weasley gringer ו- רוני גריינגר המדהימים שהגיבו בפרק הקודם!!! תודה לכם!! D:
זה ממש ממש ממממש כיף לקרוא תגובות! 

זה פאנפיק ראשון שלי, ולמרות שזה כבר פרק 16 (אשכרה!) אני ממש ממש אשמח לתגובות בונות (אם יש), כדי לדעת מה כדאי וצריך לשנות ולשפר ;) אז אם יש משהו שמפריע לכם ואתם רוצים לשנות, רק תגידו! (כלומר תכתבו... עזבו, אתם מבינים למה אני מתכוונת...) בקיצור- תגובות בונות בבקשה...?

אה ועוד דבר אחד לפני שאני שוכחת, מתי אתם רוצים שאני יגמור את הפאנפיק? כלומר עד מתי לספר את "הרפתקאותיה" של לילי? כי בראש שלי זה ממשיך וממשיך עד שהיא מתה... :,(  אבל זה אומר שהפאנפיק יספר גם על כל שבע שנותיה בהוגוורטס... או שאני ידלג על כמה שנים... בקיצור, באיזה גיל אתם רוצים להיפרד מלילי?? (זה בעיקר הצעות, אז אני לא מבטיחה שאתחשב באופן מיוחד... בעיקרון זה בשביל לדעת מה אתם חושבים ומעדיפים כדי לא לחפור יותר מדי...)

ועכשיו... למרבה הפלא, נגמרות החפירות והפרק סוף-סוף מתחיל!! אשכרה!! 

"אמא! אני מבטיחה לך! היא באמת כישפה את הפרחים האלה!" קולה המתבכיין של פטוניה הוא זה שלבסוף העיר אותי.

העיר אותי? אבל לא הלכתי לישון! ר-רק... רק שיחקתי בגן השעשועים עם סוורוס... ו... והתעלפתי. אבל איפה אני?!

פקחתי את עיניי והזדקפתי מהר לישיבה. מהר מדי, כי רגע לאחר מכן חלף בראשי כאב חד.

"א-אמא" אמרתי חלושות אחרי שנרגעתי והסדרתי את נשימותיי, והופתעתי מהקול הצרוד שבקע מגרוני.

"אני כאן! אוי מתוקה שלי, את בסדר? איך את מרגישה?" אמא שאלה אותי בדאגה, ועיניה הכחולות הכהות הביטו בי בעייפות וחרדה.

"אממ... אני בסדר. נראה לי. אבל אמא, איפה אני? מה קרה לי?" שאלתי בסקרנות, ובכל זאת פחדתי מהתשובות.

אמא הביטה בי בהקלה מעטה. "אוי, זה כל כך נהדר שאת מרגישה בסדר!" היא אמרה בקול שהייתה משתמשת בו אם הייתה זוכה במיליון דולר. "כולנו כל כך דאגנו לך!" 

פטוניה צקצקה בחוסר נוחות מקצה החדר-הלא-מוכר.

"פטוניה!" אמא גערה בה במורת רוח, אבל לא ייחסה לה יותר חשיבות ופנתה שוב אליי. "את... את בבית החולים המקומי, לילי מותק. פטוניה סיפרה לי שהתעלפת פתאום בגן השעשועים כששיחקת עם סוורוס וכישפת פרחים או משהו כזה. היא קצת מבולבלת בגלל מה שקרה לך..." היא צקצקה בחוסר שביעות רצון מובהק אבל המשיכה. "מובן שלא יכול להיות שכישפת אותם... אין דבר כזה קסם. היא סתם מבולבלת" היא רטנה קצת ואז המשיכה. "בכל אופן, פטוניה וסוורוס הביאו אותך, מעולפת, הביתה. ובגלל שלא התעוררת הרבה זמן... פונית לבית החולים." היא נשפה בהקלה על שסיימה להסביר. "אבל זה לא נורא, מתוקה!" היא אמרה במהירות אחרי שראתה את המבט שעל פניי. "הרופאים והאחיות כאן מאוד נחמדים, והם מטפלים בך בצורה נהדרת... והאוכל כאן בסדר גמור-"

"אמא!" קטעתי אותה בפאניקה "כמה זמן אני כאן? מה זאת אומרת 'לא התעוררתי הרבה זמן'? אמא!" נשמתי בלחץ. אחרי שנרגעתי קצת הוספתי לקולי טון שקול ורגוע."אמא, כמה זמן כבר אני מעולפת?"

היא הביטה בי במעט חשש, ואז התעשתה ואמרה בקול הכי שקול שהצליחה לגייס. "לילי, יקרה שלי, היית מעולפת בסך הכל במשך ארבעה ימים"

"'בסך הכל במשך ארבעה ימים'?!"" צרחתי בהיסטריה "ארבעה ימים שכבתי כאן, בלי לעשות כלום חוץ מלחלום חלומות מוזרים ומפחידים על אנשים מתים!! ארבעה ימים!!"

לא הצלחתי להתאפק יותר, והדמעות שמקודם רק צצו בעיניי, שצפו עכשיו בקצב מהיר.

בכיתי.

הזיכרון של כל החלומות- חזיונות שחזרו על עצמם במשך ארבעת הימים האלה שטף אותי עכשיו בעוצמה מלאה, אכזרית וחסרת רחמים.

הקוסם האכזרי, עם האצבעות הלבנות, הגרומות והארוכות שאוחזות בשרביט שמביא את הקץ לחייו של ג'יימס פוטר הבוגר בהבזק ירוק מסנוור.

הקוסם עומד מול דלת הבית שלי, פותח אותה בלי תנועה ונכנס לסלון. שוב ההבזק הירוק המסנוור ואבא, זקן יותר, מוטל על הרצפה, חסר רוח חיים. 

אמא בוכה. גם היא זקנה יותר. היא והקוסם מחליפים מילים שלא נשמעות, ובהבזק נוסף של ירוק מסנוור היא מצטרפת לאבא על הרצפה, חסרת רוח חיים.

הקוסם מתעצבן. הוא מחריב כל דבר בדרכו, בלי לשים לב למעשיו.

עוד אנשים מתים. פרצופיהם הלא מוכרים חולפים על פניי במהירות, כולם מתים בגללו.

בגלל הקוסם עם העיניים האדומות.

מכל עבר חשוך, אנשים מסתתרים, ורק מעטים נלחמים על חייהם, חיי משפחותיהם וחיי חבריהם.

אני ביניהם.

אמא מחבקת אותי. אני עדיין בוכה כשהיא מדברת אחרי זמן ממושך. "לילי, זה רק חלום. בבקשה תזכרי, חלומות הם לא אמיתיים, הם לא יכולים לפגוע בך. הם בסך הכל תת-מודע, הכל דמיון. הכל. זה לא אמיתי. וסוורוס אמור להיות כאן עוד עשר דקות, אז כדאי לך להתאפס מתוקה" היא נשקה למצחי.

ניגבתי את דמעותיי. "בסדר אמא. מה השעה?" שאלתי בקול קצת רועד, שלשווא ניסיתי לייצב.

"השעה עשרה לארבע, מתוקה" היא אמרה בחיוך, מעודדת מזה שהפסקתי לבכות בלי שליטה.

מביך. ממש איבדתי שליטה. וכמו שאמא אמרה, זה בסך הכל חלום. זה לא אמיתי. כולם יחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. אני מקווה.

"את יודעת, לילי," אמא שלי הוציאה אותי מהרהוריי "סוורוס בא לכאן כל יום בארבע לבקר אותך. אני ממש לא מבינה איך הוא מגיע לכאן. אולי עם אוטובוס, מי יודע. כל הכבוד לו על המסירות שלו, נכון מתוקה?" היא שאלה בחיוך.

"כל יום? וואו. בהחלט כל הכבוד" אמרתי, והכרחתי את עצמי ללבוש חיוך, שלמרבה הפלא הפך לאמיתי.

"כן. אני יוצאת רגע מתוקה, תדברי בינתיים עם פטוניה" אמא שלי אמרה אחרי שהעיפה עוד מבט קצרצר בשעון, ויצאה במהירות מהחדר לפני שהספקתי למחות.

פטוניה התקרבה למיטה שלי. "אני יכולה שוקולד אחד?" היא אמרה והחוותה בידה אל השידה שעד אותו רגע לא הבחנתי בה, העמוסה בממתקים.

"כל זה שלי?" שאלתי בהפתעה, ובהיתי בערימה.

"כן" אמרה בפשטות.

"אז קחי, את יכולה יותר מאחד" אמרתי במשיכת כתפיים, אחרי שהתעוררתי מקפאוני.

"תודה" היא אמרה בחיוך ולקחה ערימה קטנה של שוקולדים מהשידה. לקחתי גם כמה, ואז פטוניה התיישבה לידי על המיטה. "לילי... אממ... איך את מרגישה?" היא חילצה את השאלה משיניה החשוקות.

"יותר טוב" אמרתי בחשדנות.

"יופי" היא אמרה בהקלה, וחיוך כן ואמיתי כיסה את פניה. "ולילי, אני יודעת שאני לא מבולבלת. אני באמת... באמת דאגתי לך. אבל אני יודעת מה ראיתי. איך כישפת את כל הפרחים האלה סביבך?" היא שאלה בחשדנות.

"אה... האמ-" פתחתי, לא יודעת מה להגיד. אבל בדיוק אז סוורוס נכנס לחדר, וחסך ממני את הצורך לחפש תשובה מספקת.

"לילי! התעוררת! כבר חשבתי שתעדיפי לישון לנצח!" הוא אמר בחיוך, ומייד רץ לחבק אותי.

לחבק אותי, אשכרה. כמה אנשים עוד יחבקו אותי היום?! ועוד סוורוס? זה ממש פאדיחות! ופטוניה מסתכלת! רציתי שהאדמה תבלע אותי, או שלפחות אתעלף שוב. לא זה ולא זה קרה, כמובן.

"היי היי סוורוס, אל תחנוק אותי!" אמרתי בצרידות, מנסה להיחלץ מחיבוק הדוב שלו "אתה רוצה שאני אתעלף שוב?"

המילים רק יצאו מפי, והוא התנתק ממני במהירות מסחררת, מבוהל.

"לא לא! לילי, אסור לך להתעלף יותר! אל תעשי לי את זה! את לא מבינה איך דאגתי לך!" פניו החיוורות בדרך-כלל החווירו יותר, והוא נראה על סף פאניקה.

"בסדר, בסדר, רק תירגע" אמרתי בבהלה, בטוחה שעוד רגע הוא זה שיתעלף.

פטוניה רק הסתכלה מהצד וניסתה להעמיד פני קיר.

"א-אני מצטער לילי, פשוט ממש ממש דאגתי לך" הוא אמר בהתנצלות. חייכתי קצת, סוורוס יכול להיות ממש חמוד לפעמים. "הבאתי לך סוכריות!" הוא אמר במהירות וחייך, נואש לשנות נושא, וניפנף מול פניי בשקית מלאה בסוכריות צבעוניות.

 הוא רכן לעברי ולחש "ואלה לא סתם סוכריות" הוא חייך בניצחון "אלה סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים. הן סוכריות קסומות, והן בהחלט בכל הטעמים. יש תות, סרדינים עם מנטה, בננה, לימון עם שוקולד, קרמל מלוח ועוד מלא טעמים מגניבים. אבל חלק מסוכנים, אז אני לא ממליץ על סוכריה ירוקה. פעם טעמתי אחת והיא הייתה בטעם קיא" הוא אמר, מתחלחל מעט מן החוויה הלא-נעימה-בעליל.

"תודה סוורוס!" חייכתי חיוך מרוגש, ושלפתי מהשקית סוכריה אדומה עגולה ומושלמת. הכנסתי אותה לפי.

"אממ לילי... אני לא חושב שכדאי לך אדומה... הן יכולות להיום בטעם עגבניות, או דם..." הוא אמר בחשש.

"לזאת יש טעם של... דובדבן עם... קצפת נראה לי" אמרתי, מתענגת על המתוק שמילא לי את הפה.

"הדובדבן שבקצפת" סוורוס גיחך "מגיע לך אותו, זכית" הוא חייך, ולקח סוכריה סגולה-כהה.

"היא תהיה בטעם אוכמניות?" שאלתי בחשדנות.

"אוי לא!" סוורוס כמעט נחנק "חציל חריף! חציל חריף!" הוא קרא בבהלה.

"הנה, קח מים" צחקתי בלי שליטה ונתתי לו את כוס המים היחידה שנחה בודדה על השידה, בין ערימות הממתקים הצבעוניות.

"ת-תודה" הוא גימגם, ופניו עטו גוון ירקרק. הוא שתה את כל המים בלגימה.

"לא ידעתי שאתה כל כך רגיש לחריף" אמרתי בגיחוך, מנסה לא להתגלגל מצחוק.

"אני לא!" הוא אמר בהתגוננות, ולחייו הירקרקות עטו גוון אדום של סומק. "זה החציל. שכחתי שאני אלרגי לחצילים" הוא אמר, קולו רעד כשחיפש מילים מתאימות.

"אפשר להיות אלרגי לחצילים? וגם אם כן, זה לא חציל אמיתי, זה רק טעם של חציל! ועוד חציל חריף!" אמרתי בתוכחה, עם פרצוף-מגחך-שמנסה-להכריח-את-עצמו-לעטות-פרצוף-רציני. הפרצוף לא הצליח, כמובן.

סוורוס הסתכל עליי במבט מובס. "בסדר, בסדר. אני שונא חריף, רגיש לחריף, ונשרף מחריף. מרוצה?" הוא אמר בעצב.

"אתה לא נראה לי שרוף כל כך, סוורוס סנייפ" אמרתי בעליונות שלא אופיינית לי.

סוורוס רק הסתכל עליי במבט זועם ושתק.

"אהם אהם" פטוניה השתעלה מפינת החדר, ואני וסוורוס קפצנו בבהלה.

"מה?" סוורוס אמר בזעם עצור.

"סליחה שאני צריכה להפריע לפגישת האוהבים הקטנה שלכם, אבל השעה כבר חמש בערב, ואנחנו עוד מעט הולכים מכאן, לילי. אז כדאי לכם להיפרד עכשיו"

"אנחנו. לא. מאוהבים!!" סוורוס ואני צעקנו אחריה כשעזבה את החדר בהפגנתיות.

"משתגידו" היא אמרה בבוז מעבר לדלת הסגורה.

"יש לך אחות ממש מעצבנת, לילי, ידעת את זה?" הוא אמר בכעס מדומה.

אבל אני ראיתי בעיניים שלו שהוא רוצה בכל מאודו שמה שפטוניה אמרה יהיה אמיתי.

אני לא ממש רציתי את זה, בכנות. כלומר הוא חמוד והכל, אבל גם נודניק שלא ייאמן, יהיר, קריר ומרוחק, שמתי לב גם שיש פעמים שהוא חסר רחמים ואכזרי, בוגר ושקול מדי לגילו, אדיש כזה, מוזר וחנון. האמת זה שהוא חנון לא כזה מזיז לי, אבל יש בו הרבה מה שלא מוצא חן בעיניי. ולעזוב רגע את מה שהוא, אני פשוט לא מרגישה אליו כלום. שום דבר. הכי רחוק זה מקסימום ידיד קרוב, לא יותר מזה. חבל שהוא לא מרגיש ככה. ואל תגידו לי שאני סתם מקשקשת וכל זה בכלל לא בטוח, כי אני יודעת לקרוא אנשים טוב מאוד. לפעמים טוב מדי.

"סוורוס, ממש במקרה, אנחנו חיות באותו בית. אז כן, ידעתי את זה" אמרתי בציניות.

"אוקיי. אז ביי לילי, אני חייב לזוז. כבר אחרי חמש, ושמעת את פטוניה, את עוד מעט עוברת לבית שלך. אז ביי" הוא קם מהמיטה בתנופה והלך לעבר הדלת.

"ביי סוורוס. ניפגש מתישהו. ושוב תודה על הסוכריות!" אמרתי בחיוך ונופפתי לו קצרות.

"ידעתי שתאהבי אותן!" הוא אמר בחדוות ניצחון ויצא מהדלת.

בדיוק אז להב נכנס לחדר דרך החלון הפתוח מעט, והפיל מכתב לחייקי.

על גב המעטפה היה כתוב:

לליליאן אוואנס,

מג'יימס פוטר.

הופתעתי. כמעט שנה שלמה לא שמעתי ממנו, ופתאום הוא נזכר.

הפכתי את המעטפה, ובצדה השני היה כתוב:

לילי, בבקשה אל תזרקי את זה! רק תקראי! אם לא בשבילי אז בשבילך, בבקשה.

אם את עדיין כועסת עליי אז אני מאוד מצטער. סליחה.

ג'יימס.

ידיי רעדו קצת כשהחזקתי את המעטפה, לא יודעת מה לחשוב.

לא הספקתי לפתוח אותה ואמא, אבא ופטוניה נכנסו לחדר. להב הספיק לעוף החוצה.

"לילי מתוקה שלי! שמעתי שאת מרגישה יותר טוב!" אבא אמר בשמחה ומיהר למחוץ אותי בחיבוק דוב. 

"כן אבא, אני מרגישה טוב יותר!" אמרתי אחרי שנחלצתי מזרועותיו.

"נפלא, מתוקה, כי בדיוק לפני דקה מלאו לך אחת עשרה!" אמא אמרה בהתלהבות, ואפילו פטוניה חייכה.

לפני דקה מלאו לי אחת עשרה. לפני דקה המכתב מג'יימס הגיע. לפני דקה סוורוס יצא מהחדר, ממהר.

רציתי להמשיך אבל אני לא יכולה, כי הפרק ארוךך מדי (הכי ארוך עד עכשיו! :), וגם כי נגמר תורי במחשב...:,(

 אני ממש מקווה שאהבתם, השקעתי עליו מלאאא! מכל הלב! ;)

אני ממש ממש ממש אשמח לקרוא תגובות, זה עושה נעים בלב 3> ;)

גם תגובות בונות!

אז חג פסח כשר ושמח! :)

הפרק הקודם		הפרק הבא