Rabbit Heart

תודה רבה לכל מי שהגיב D:

דניאל- כן, מדובר במחזור.

אורפז- תודה על התגובה המעמיקה והבונה ^^ אין אדם שמקווה יותר ממני שאני אמצא זמן למה שאני אוהבת בזמן הלימודים.

פרק זה מדורג R בשל תכנים אלימים מסוימים.

פרק 15

הישמר מן הג'ברווק

"'הישמר מן הג'ברווק, בני!

המלתעות הנושכות, הטפרים האוחזים!'..." 

(לואיס קרול, "מבעד למראה").

באולם הכניסה התלמידים פינו להם דרך. ג'יני חשה את כל המבטים עליה כשנעה לכיוון דלת האולם על זרועו של סנייפ, והקפידה לא להביט באיש בחזרה. היא חשה שהמבטים האלה רוחשים רע דווקא כלפיה, ולא כלפי אוכלי המוות שסביבה.  

דממה מוזרה עמדה באולם הגדול בעוד התלמידים והמורים נכנסים בשקט כמעט על טבעי. קור התנפל על זרועותיה וצווארה החשופים של ג'יני בשיניים חדות, ורעד חלף בגופה.

באולם לא דלקה אש, ושום אור לא האיר אותו מלבד אור הירח המלא, שהיה קבוע בשמיים ונעץ מבט לא- מרפה דרך תקרת האולם השקופה, מבעד לקרעי עננים דקיקים שליטפו אותו במסתוריות.

שולחנות הבתים והדגלים פונו, החלונות הגבוהים כוסו ווילונות שחורים, ונותר רק שולחן הסגל בקצה האולם, שכעת נראה גדול וריק במיוחד. הקישוט היחיד היה מעגל מגי ענק שצויר במרכז רצפת האולם, עמוס סלסולים וסימנים בלתי ברורים, ובמרכזו קערת כסף שאת שימושה העתידי ג'יני ידעה היטב.

המורים הקיפו את המעגל אל צידו המרוחק, והתלמידים קיבלו פקודה להקיף אותו. ג'יני בחנה את הצללים שהקיפו אותה באור הירח, אך לא הצליחה למצוא במבטה את נוויל או את שיימוס, או כל אחד אחר מצ"ד. נראה כאילו אור הירח מאיר אך ורק אל תוך המעגל, וכל מה שהיה סביבו היה נתון בחשכה נצחית.

לסטריינג' צעד אל תוך המעגל. אור הירח נפל עליו כזרקור, מטיל את צילו לארבע כיוונים שונים. פתאום ניתן היה להבחין בסימני אזקבן שהסתיר טוב כל כך במהלך היום- הכאב שבעניו הרעות והחולשה שבגופו, שלעולם לא תרפה ממנו לחלוטין. ובכל זאת, הוא מעולם לא נראה מרשים ובעל עוצמה יותר מאשר באותו הרגע.

לונה נותרה מאחור, והתקרבה אל ג'יני כמה שיכולה הייתה. ג'יני אחזה בידה מייד, בקושי מעיזה להביט בה בנוכחותו של סנייפ, אך חשה את חברתה מחזקת את אחיזתה ומחייכת אליה את חיוכה העדין והמרוחק. היא חששה שבקרוב תיקרע ממנה, והמחשבה עוררה בה פחד מבחיל.

"יום הכפור צוין במשך עשרות אלפי שנים על ידי אבותינו," פתח לסטריינג', קולו מהדהד בדממה הריקה. "המסורת עתיקה יותר מזיכרונו של כל אדם. אך ידוע שמראשית הימים הייתה מטרתו של החג לציין ולהזכיר את כוחו של הטבע, ואת עוצמתו של החורף בפרט- העונה המחשלת, אשר מפרידה את החלשים מהחזקים. מי ששורד את החורף, כך אמרו, יחיה לראות עולם חדש וטוב יותר עם בוא האביב.

"חברת הקוסמים זה עתה הגיעה לסיומו של עידן חשוך תחת מרותם הבורה של חסרי הקסם. אלה אשר שרדו את העונה הזו בתולדות העולם הם ללא ספק החזקים והטובים שבבני האנוש, וכעת הם- אנחנו- חיים על מנת ליהנות מהשפע והמתיקות של העידן החדש אשר אנו עומדים בפתחו.

"היום הוא יום הכפור, וגם היום בו אנו חוגגים את סופו של החורף המדומה שהקפיא את החברה שלנו במשך מאות שנים. האם אינכם מריחים את הניחוח המתוק של לבלוב פרחי הקדמה והשפע? את השרף הניגר מעצי הביטחון והעוצמה? את הסדר החדש הנולד אל תוך העולם?"

דממה רועמת הדהדה באולם כשקולו גווע. ג'יני לא ידעה האם זו דממה של הערצה או של פחד.

"לכם ניתנת ההזדמנות לחיות באביב הזה," הוא המשיך לאחר שספג את התגובה, שללא ספק עוררה בו סיפוק. "ניתנת לכם הרשות לסרב לה, אך אז האביב לא יגיע אליכם, ותמשיכו לחיות בחורף נצחי.

"אני יודע שלעיתים קרובות אתם, תלמידי בבית הספר הזה, סובלים בשל בורותם של נגעים רעים אשר חיים בקרבתכם. מוטלת עליכם שמירה מתמדת שלעיתים עשויה להיות בלתי נעימה, אני יודע, ואמצעים נוספים כגון עוצר ונעלית דלתות הטירה מקשים על חייכם.  אך עליכם לדעת שצוות המורים עושה כל שביכולתו על מנת למגר אותם, ולהמשיך לשמור על סביבה מעשירה ומוגנת למענכם. אתם יכולים לראות זאת בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל של הפרופסור קראו, אשר עושה מאמצים ללמד אתכם להתגונן מפני אלה שמבקשים לפגוע בכם, על ידי הדגמת האמצעים על אנשים אלה בדיוק. ותוכלו לראות זאת גם עכשיו, כשאדגים בפניכם את גורלם של אלה המנסים לפגוע בתלמידינו. בבקשה."

הוא סימן בידו, ודלתות האולם נפתחו על ידי תריסר אוכלי מוות, אשר הובילו פנימה קבוצה של שבעה תלמידים. חלקם היו לבושים בפיג'מה, ואחרים בבגדים פשוטים. בטי הייתה ביניהם. במקביל, עוד שני אוכלי מוות פרצו לתוך המעגל מהקהל, אחד אוחז בנוויל הנאבק והאחר בשיימוס ובחנה אבוט, שהיו חסרי אונים תחת אחיזתו.

כל אותם תלמידים הוכנסו אל המעגל, וזרקור אור הירח נפל עליהם.

"התלמידים האלה-" לסטריינג' החווה אל התלמידים המבולבלים והמפוחדים שהוכנסו לאולם. "התעלמו מהזמנתו הנדיבה של מנהל בית הספר אל הנשף הזה, והעדיפו ערב של בטלה על פני ציון יום חשוב זה. והשלושה האלה-" הוא החווה אל נוויל, שיימוס וחנה. "אלה הם נערים אכזריים ומשועממים, שתכננו להרוס את החגיגות שלנו על ידי הפרעה לטקסי החג, למען הנאתם בלבד. למזלנו, תלמידים אחרים, בעלי חוש אחריות וצדק, שמעו על תוכניותיהם ודיווחו על כך מייד לצוות המורים. תלמידים אלה יקבלו תגמול הגון על היוזמה הבוגרת שלהם, ועל השירות שעשו למען חבריהם לספסל הלימודים."

"אנחנו לא- " קרא נוויל, אך קולו נבלע על ידי רעם הנאום של לסטריינג'.

"עשרת הנערים האלה יענשו כעת, לנגד עיניכם, על מנת שתדעו מה עולה בגורלו של האדם אשר מנסה להפריע את שלוותכם או מזלזל במנהגיכם. הם יענשו על ידי כוחו של החורף- הכוח האדיר שאת עוצמתו אנו חוגגים היום."

הוא סימן שוב, והפעם אוכל מוות אחר אחז בלונה וקרע אותה מאחיזתה של ג'יני, מכניס אותה אל תוך המעגל. ג'יני כבר פתחה בזינוק אחריה, אך סנייפ אחז בזרועה ביד קרה וחזקה. היא ניסתה להיאבק, אך הוא משך אותה לאחור, אל תוך הצללים.

"את נערה טיפשה, העלמה וויזלי," הוא אמר באוזנה בעוד לונה מובלת, חסרת הבעה, אל מול קערת הכסף. "אם את חושבת שבזרועות הקטנות שלך יש מספיק כוח על מנת לעצור אותו."

אוכל המוות שלף סכין מסוגננת ופיזר את שיערה של לונה בגסות, חותך ממנו חופן לבן ומשליך אותו לקערה. אז הגיש ללסטריינג' את הסכין וחזר לצללים.

"עלמת הקרח הוא תואר של כבוד, אשר מוענק לנערה אשר נבחרת לעמוד בראש הטקס החשוב ביותר של יום הכפור," הוא סיפר לקהל המרותק. "עליה להיות צחה כשלג, קלילה כרוח, ודוממת כליל החורף הארוך. לונה לאבגוד שלנו-" הוא נגע בפניה החלקות בקלילות בקצות אצבעותיו. היא לא הגיבה. ג'יני חשה חלחלה עצומה- "מושלמת לתפקיד. הושיטי את ידייך- בדיוק כך. שימו לב, תלמידים- זהו טקס עתיק ונדיר. אלה אשר זוכים לראות אותו פעם אחת בלבד בחייהם נחשבים לברי מזל." הוא קירב את הסכין אל כפות ידיה הלבנות של לונה וחתך אותן בתנועה מהירה. דם כהה ניגר מהפצעים במהירות וטפטף לתוך הקערה. לונה הביטה בו ללא הבעה.

לסטריינג' שלף מבחנה מכיס גלימת הטקס שלו והציג אותה בפני כל הנוכחים בתנועה חיננית. נוזל שקוף נצץ בתוכה באור הירח.

"שלג מומס," הוא הצהיר, "שנפל על האדמה בשלג הראשון של החורף."

הוא שפך את התכולה לתוך הקערה, עד הטיפה האחרונה, ופתח בסדרת מלמולים של מילות קסם. הכיתובים שעל הרצפה החלו לזהור באור קפוא, מיסטי- כולם מלבד המעגל הקטן יותר בו עמדו לונה ולסטריינג', שזהר באור צהוב, בהיר כאור השמש.

אור חיוור זרח מתוך הקערה, ולפתע, כאילו נלכדו בקרן אור ירח שפגעה בה באופן ישיר, פתיתי שלג צחים החלו מסתחררים מעליה ברכות.

המחזה היה מהפנט, יפיפה. אך בעוד כולם מרותקים לשלג, רוח החלה לבדר את שיערם של התלמידים העומדים במעגל החיצוני. ג'יני לא הרגישה דבר, וכך גם לונה, כך נראה. אך התלמידים שבמעגל, נוויל, בטי ושיימוס ביניהם, החלו לרעוד.

הרוח הלכה והתחזקה. הרצפה, בין הסימנים, החלה להתכסות בכפור, ופתיתי שלג דבקו בשיערם ובגדיהם של התלמידים. הפתיתים התרבו, ואז החלו להסתחרר בעוצמה. סופת שלגים סערה בתוך המעגל.

התלמידים ניסו נואשות להתחמם. כמה מהם ניסו לברוח מהמעגל, אך חומה של רוח חצצה בינם לבין העולם החיצון. שיימוס הכה בה בזעם במרחק מה מג'יני, אך ללא הועיל. בגדיו התקשו מכפור ושיערו וזיפי זקנו הלבינו.

לפתע נוויל הופיע מול ג'יני. הוא דיבר אליה, אך היא לא שמעה את המילים שנפלטו מבין שפתיו הכחולות. היא רק ידעה שהוא מתחנן לעזרה.

היא חמקה מסנייפ והטילה את עצמה על חומת הרוח, אך נרתעה לאחר רגע בזעקת כאב. הקור צרב את עור ידיה בעוצמה כזו שהוא האדים והתקשה מייד, ואדים של כפור עלו ממנו.

עד מהרה נוויל הפסיק לבקש עזרה. הוא הפסיק לזוז לחלוטין, עומד קפוא בתנוחתו האחרונה, עניו הקרועות מכוסות כרום כפור דקיק, שיערו ובגדיו לבנים, ועורו כחול ומכוסה שכבה נוצצת.

הסערה פסקה. כל מי שנכלא לתוכה הפך לפסל של כפור. שיימוס קפא בתנוחה אלימה במיוחד, אך כל השאר קפאו בתנוחות מעוררות רחמים. בטי קפאה כשהיא מחבקת את עצמה בכוח ומבטה מושפל אל הרצפה, שיערה הזהוב נטיפים של קרח מעל פניה.

לסטריינג' בחן את הפסלים בסיפוק. "זה," הוא אמר, "מה שיעלה בגורלו של האדם אשר ינסה לפגוע בכם."

דממה מלאת אימה עמדה באוויר הקר. כולם הביטו בפסלי התלמידים ללא תגובה מלבד פנים אטומות או המומות. ג'יני רצתה לקרוא, לצעוק משהו- לא משנה מה- אך סנייפ כאילו קרא את מחשבותיה ומשך אותה אליו. הוא הקל על הצריבה בידיה בנפנוף שרביט ואז זימן רצועות פשתן נקיות שעטפו את עצמן סביב העור הפגוע. 

"כעת הגיע הזמן לחגוג," קרא לסטריינג' בקול רציני הרבה פחות, אשר שבר את השתיקה כשורש טרי אשר פורץ את שכבת השלג של סוף החורף. "תשמחו ותתחממו. הערב, דבר לא יפגע בכם."

לאולם נכנסו גמדוני בית נושאים מגשים עם משקאות מתוקים וחמים. הווילונות השחורים הוסטו מהחלונות ושפכו לתוכו אור רפאים אפור, מאירים את רחבת הריקודים, אשר במרכזה הוצבה תזמורת של אנשים רציניים ואפורי פנים. בתחילה התלמידים עמדו מסביב במבוכה, אך עד מהרה זוגות החלו למלא את הרחבה, וקילוח דקיק של קולות פטפוט דגדג את האוזן תחת המוזיקה הקודרת.

בסוף הטקס לונה נלקחה לחדר האחורי של האולם. ג'יני ניסתה ללכת אחריה, אך סנייפ אחז בה פעם נוספת ולא אפשר לה. היא לא התנגדה באופן ממושך; האולם היה מלא אוכלי מוות. לא היה לה טעם לנסות להתנגד לרצון שלהם.

בן הזוג הסורר שלה תפס את מקומו בכיסא הזהוב שבראש שולחן הסגל, ביחד עם המורים האחרים, שקוע בהגיגיו ולא מדבר עם איש. לסטריינג', לעומתו, הסתובב באולם עם כוס משקה, משוחח עם אוכלי מוות ותלמידים בהנאה ובקלילות, עובר בין פסלי הקרח כאילו היו לא יותר מקישוטים.

ג'יני, לה לא סופק כיסא, נותרה לעמוד לצד סנייפ, חשה מושפלת כמו בת לוויה זולה, בשמלתה האדומה החשופה ושיערה הפזור והפרוע. היא הייתה חלק מנשף אפל ומעוות, בו הזוגות רקדו כמו בובות על חוט והקישוטים היו עשויים מאנשים חיים. היא לא יכולה הייתה להתיק מהפסלים את מבטה, וחשה אימה לנוכח המחשבה שזהו גורלם.

"הם יחזרו לעצמם, בשלב מסוים," אמר סנייפ, שוב גורם לג'יני לחוש את התחושה המצמררת שהוא יכול לקרוא את מחשבותיה. "זה אומנם כישוף עתיק, אך לא חזק במיוחד. במיוחד כאשר מקור הכוח שלו לוקח חלק בטקס נגד רצונו..."

"מה הם יעשו בלונה עכשיו?" היא הרהיבה עוז לשאול בעוד סנייפ לוגם מגביעו.

"תפקידה בטקס הסתיים," הוא אמר בעצלתיים, מביט אל תוך הנוזל שבגביע כאילו היה דבר מה מגעיל.

ג'יני ציפתה שיגיד דבר מה נוסף, אך הוא שתק. היא צפתה בקלסתר פניו הקודרות- האף הנשרי, השפתיים הדקות, העניים השקועות בתוך העור הצהבהב והקמט הבודד שחצה את מצחו. פניו היו כפני פסל של מנהיג זקן ומכוער שסותתו באבן זולה והונחו בקן של משי שחור, ולראשונה ג'יני הבחינה שבשיערו השחור, אשר נמשך לאחור בשומניות, הבריקו מספק שיערות כסופות. אור הירח גרם לעניו להיראות כברכות חורף קפואות, ריקות, בעודו צופה במופע הבובות שהתגולל לפניו.

"האדון לא יכול היה להגיע," הוא אמר פתאום.

"מה?" פלטה ג'יני, אך לאחר רגע הבינה שלא דיבר אליה, אלא אל אלקטו קראו, שישבה משמאלו.

"מצער ביותר," היא השיבה בקולה החורקני, חושפת את שנייה השבורות. "אני יודעת שהוא היה נהנה מההצגה. והנאום של רבסטאן!"

"ידידנו הוא בהחלט נואם מחונן," אמר סנייפ. "נראה שהפרחחים האלה מתחילים להבין את משמעות הסדר החדש שלנו. שמעת במה האדון עוסק לאחרונה?"

"לא שמעתי. ספר לי."

"הוא נוקט אמצעים קיצוניים על מנת ללכוד את חברי המסדר. לסיירות שלו יש אפשרות מיידית להתביית על כל אדם אשר משתמש בשמו האמיתי ולא מכנה אותו אדון האופל."

"באמת?"

"בהחלט. כך הוא מתכנן להביא למפלת המסדר, ולמפלתו של פוטר בפרט..."

ג'יני חשה צמרמורת במעלה זרועותיה. היא לא יכולה הייתה להאמין שהמסדר עומד להפסיד. סנייפ בוודאי משקר- הוא מנסה לערער אותה...

"טיפשים," צחקה קראו. לפתע הבחינה בג'יני, והחוותה לכיוונה בראשה, חיוכה נעלם ללא זכר.

סנייפ הרים אליה את מבטו. "כמובן," הוא אמר באיטיות. "כמעט שכחתי מנוכחותה של בת זוגתי הצעירה... חוסר אחריות מצידי, את לא חושבת, אלקטו? כן, אסור שפרט המידע הזה יחמוק מבין שפתיה היפות, במיוחד כשבקרוב היא תחזור הביתה לחופשת החג. איך את מציעה שנטפל בך, העלמה, וויזלי? הלקאה? איומים? שנמחק את זיכרונך?"

"חופשה?" היא פלטה, מתעלמת מהחלק האחרון של המשפט. לא ייתכן שמאפשרים להם ללכת הביתה?

"אני מציעה שתיפטר ממנה ותסיים עם כל העניין," אמרה קראו. "הפרוצה של פוטר עושה לנו רק צרות."

"המ, אולי את צודקת," הרהר סנייפ בעצלתיים. "אולי היא תביא יותר תועלת כגופה."

גרונה של ג'יני נסגר באימה חדה, למרות שחלק בתוכה עדיין ניסה לשכנע אותה שהכל יהיה בסדר- בסוף הכל תמיד בסדר. הם לא יחסלו אותה... ואז היא עשתה את הדבר היחיד שיכולה הייתה לעשות בייאוש המכריע שהציף את תודעתה. היא ניסתה לברוח.

אך היא לא התקדמה יותר מכמה צעדים כשקללת שיתוק פגעה בה, והיא קפאה במקומה, שיערה ושמלתה המתבדרות קפואות בזווית חדה. בזווית עינה הדומעת, היא הבחינה בפרופסור מקגונגל ובסלגהורן מביטים בה ברחמים וחוסר אונים.

"מצער מאד שיש לעסוק בבעיות המשמעת שלך בערב שכזה, העלמה וויזלי," היא שמעה את קולו החלקלק של סנייפ מאחוריה, והיא נמשכה בעוצמה אחורה.

היא נחתה על שטיח מחוספס וגילתה שהיא הועפה אל תוך החדר שמאחורי שולחן הסגל. פנייה בערו בכאב, והיא חשה דם מדגדג את שפתה העליונה. היא כבר לא הייתה משותקת, וקמה על רגליה, מועדת על שמלתה, זועמת כמו חיה פגועה.

סנייפ סגר אחריו את הדלת. ג'יני אחזה באגרטל פרחים קרוב, מתכוונת לזנק עליו, אך בדקירת שרביט משועממת היא הועפה לאחור פעם נוספת, האגרטל נשבר בידה החבושה ופוצע אותה עוד יותר.

"שמרי על הכוחות שלך, נערה," הוא אמר, משחרר את חפתי גלימתו. "לא תוכלי לנצח אותי."

שרביטה של ג'יני נח במקום המסתור שלו בתוך הברייה השמאלית שתחת חצאיתה. לרגע, שרועה על השטיח, שמלתה פרושה סביבה ככתם דם, שקלה ברצינות להוציא אותו ולעשות ניסיון נואש להיאבק בו ולהגן את פיסת המידע החיונית שספגה. אך תוכניתה נשכחה ממנה למשמע קול מוכר.

"ג'יני?..."

היא התפתלה והביטה אל תוך הצללים שלצד האח. לונה קמה מהכורסא עליה ישבה. השמלה השחורה ומחרוזת היהלומים נלקחו ממנה; במקום היא לבשה את בגדיה שלה, שיערה החתוך מפוזר וידיה חבושות. היא פשוט הייתה לונה- לא נערת הקרח המפחידה וחסרת האונים בשמלה השחורה- ונוכחותה העלתה דמעות בענייה של ג'יני.

לונה רצה אליה וכרעה, מחבקת אותה בחוזקה.

"אני מצטערת שלא סיפרתי לך קודם," היא אמרה בעצבות, דמה של ג'יני נספג בחולצתה. "לא רציתי שתעשי משהו שיפגע בך... שתנסי להילחם בו..."

ג'יני פתחה את פיה לענות, אך במקום מילים יצאו רק דמעות. דמעות של געגוע אל לונה הישנה והטובה, וכעס אדיר על עצמה, זלגו על לחייה.

"מה יעשו בי עכשיו?" היא שאלה את סנייפ, שעוד עמד שם, בקור רוח מעורר הערצה.

"מעכשיו את שבויה של אדון האופל," אמר המנהל המזויף. "הוא מאד לא מרוצה מדברי התמיכה בפוטר ובמסדר שאביך מפרסם בעיתון שלו."

"אוי, אבא," נאנחה לונה והנדה בראשה.

ג'יני הידקה את זרועותיה סביב חברתה ואמרה בעקשנות, בקול חנוק, "אתם לא תיקחו אותה..."

"אולי תחסכי מאיתנו את ההתנגדות התפלה הזו, העלמה וויזלי?" אמר סנייפ בעוקצנות. "אין דבר שאת יכולה לעשות. גורלה נתון בידי אביה עכשיו."

"אל תדאגי, ג'יני. אבא ישחרר אותי," עודדה אותה לונה במתיקות. ג'יני הבינה, עם כאב עצום בליבה, באיזה סכנה נמצאת חברתה, וכמה תחסר לה. ודמעות נוספות עלו בענייה.

"יש לך את הערב להיפרד מחברתך, העלמה לאבגוד. מחר עם שחר תשלחי לכלאך," אמר סנייפ, מסיים לגלגל את שרווליו ופונה אל הדלת. "ובאשר לך, וויזלי- מה ששמעת לא ייצא מבין השפתיים הקטנות שלך כל עוד את בשטחי בית הספר שלי. המידע החיוני הזה נמחק מזיכרונך באופן אלים. זה ברור?"

ומבלי להוסיף דבר, הוא יצא.

לונה ספגה את הדם שזלג מאפה של ג'יני במטפחת שלה בדאגה ועדינות.

"מאד נחמד מצידו, את לא חושבת?" היא אמרה בעודה מטפלת בחברתה. "אולי לפרופסור סנייפ יש לב אחרי הכל."

"קשה לי להאמין," אמרה ג'יני, אבל בתוכה חשה שיש צדק בדבריה של לונה. היא הרימה אליה את מבטה. "אני אתגעגע אליך."

"גם אני אליך," אמרה לונה וליטפה את שיערה. "אבל אל תתייאשי, טוב? אני אשלח את הנרגולים ללחוש לך חלומות טובים כל לילה." היא הוציאה את מחורזת פקקי הברצפת שלה מכיסה ונתנה אותה לג'יני. "הינה. למזל."

"למזל," חזרה ג'יני, ובחוסר האונים המר שמילא אותה, אימצה את השרשרת לחזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא