קסם של אלים

להיי, התגעגעתי אליכם, סוף סוף עוזבים קצת את הוגוורטס...

פרק 13

(הלן לנורצ'וב)

"נְקָמָה הִיא מָנָה מְצֻיֶנֶתּ כְּשֶׁהִיא מוּגֶשֶׁתּ קַר" (פייר שודרלו דה לאקלו)

כאב, כאב טהור, חי, בוהק, שורף כמו עלה סרפד הנעוץ בחתך פתוח ועמוק, לולא המחשבה על נקמה, מזמן הייתי שמה קץ לחיי, עם שרביט ביד זה ממש קל... וככל שאני הורגת יותר קוסמים, והרגתי הרבה קוסמים, זה רק מעצים את כאבי, ובנוסף לפני שאני הורגת קוסם, תחושת הקריעה שלי מתעוררת... אני יכולה לחוש באיברי הפנימיים נקרעים במתיחה אין סופית...

העבודה המוטלת עלי מכבידה על כתפי, עד שגווי שוחח מעט לנוכח משקלה, הלורד מטיל עלי משימות בדרגות סיבוך הולכות וגוברות, זה קשה, מאוד, אבל הכול שווה בשביל הנקמה הגדולה...

בחלק מהמשימות המורכבות יותר, בדרך כלל שולחים צוותי עילית, וכמה וכמה פעמים הצטרפתי ליחידה עילית כזאת, בדרך כלל בפיקודו של בן פדריק, מפקד הלגיון החמישי, שהוא הלוחם שלנו, המוצלח ביותר, חוץ מהלורד כמובן, והוא חבר הצוות שלי, או יותר נכון לומר שאני חברת הצוות שלו, האתגרים שעברנו יחד...

לפני כל אתגר אני מביטה בעיניו, האפורות, העזות, שהיו גורמות גם לאמיץ שבהילאים להחסיר פעימה, אני נועצת בעיניו את עיני הכאובות, ונהנית לראות אותו נרתע קלות, אם יש משהו ביקום כולו שמרתיע אותו, הרי זה כאבי.

הוא מצידו ממהר להבטיח לי שיהיה בסדר, פה, ברור שבסדר, אין יותר בסדר מהמשימות שלנו, בכל משימה אנחנו מתים, ואיכשהו בסוף לא, במהלך המשימות אני יכולה לשמוע את משק כנפי מלאך המוות, מרפרפות באוזניי, כאומרות "הכול נגמר...".

לא שאנחנו זוג או משהו, אבל המשימות המשותפות יצרו בינינו משהו, חיבור כל שהוא, שגורם לו לרצות יותר מהכול שאני לא אהיה עצובה או כאובה, ורצוי שניהם יחד.

המשימה האחרונה היתה אולי הקשה מכולן, אפילו בסטנדרטים של בן, והסטנדרטים שלו גבוהים מאוד, לפרוץ תחת אש תופת, לבית מוגן מאוד, וכשאני אומרת מאוד, הכוונה מאוד, כשאנחנו סך הכול עשרה לוחמים, זה מה שנקרא בלתי אפשרי.

כמה דקות אחרי תחילת המבצע נפצעתי, ספגתי קללה שוברת כל שהיא, ששברה לי את עצם הירך, ולא יכולתי לעזור כמעט, חוץ מלאבטח לו את הגב, לא שזה היה קל, אבל חזרתי בתחושת החמצה, כמעט ואיבדתי את בן, ואני לא הייתי שם לעזור לו.

כשחזרנו היה לו זמן לטפל בפציעה שלי, היא לא היתה פשוטה אבל לא משהו שאי אפשר לעמוד בו, הלורד היה מרוצה, הבית הזה היה מקור התנגדות נוקשה כאן בדרום אמריקה ורבים מחיילינו נפלו על הבית הזה, לא ברור לי למה דווקא אני נשלחתי, אבל נראה לי שגם הלורד מבין שכשאני בשטח בן נהיה יעיל בהרבה, אין לו הרבה לאיפה להשתפר, אבל בכל זאת.

ההתנגדות פה בארגנטינה בכללי לא חזקה כמו באוסטרליה, שם היו לוחמים קשוחים אבל באמת, איבדנו שם מאות רבות של לוחמים, וכל הלוחמים שלנו הם טובים מאוד, אני לדוגמא לא מהליגה הגבוהה, ואני יותר טובה מקוסם או מכשפה קלאסיים.

כל הכוח כולו מונה כמה אלפי לוחמים, אנחנו מחולקים לשמונה מחנות קרביים, כשבכל אחד מאות לוחמים, ולמחנה הרביעי זה המחנה שלי מצטרף גם הלורד, שני מחנות נוספים משמשים כעתודה וגיבוי במקרה הצורך, כל מחנה אחראי על חלק אחר במדינה בה אנו נלחמים, וכשמדובר במדינות קטנות יחסית אנחנו מתפצלים לשתי מדינות צמודות בו זמנית.

החלק הכי קשה במדינה הוא אצלינו, לאחרונה פשטה שמועה במחנה, שאנחנו פונים צפונה, ואילו שאר המחנות ימשיכו לטהר כאן בארגנטינה, לא נראה לי, ההתנגדות הכי חזקה עוד לפנינו, אפילו הלורד מסופק אם נצליח לכבוש את המבצר עם מחנה אחד, כך הוא אמר למקורבים, ואני, בהחלט מקורבת, הוא שלח צו כוננות למחנות 3-ו-6 והכניס אותנו למסלול אימונים קשוח, שני לוחמים כבר הוצאו להורג בגלל חוסר ציות למאמנים...

זה לא שאין ללורד עוד תומכים, יש ללורד עוד אלפי תומכים ברחבי עולם הקסמים, וגם הם רק במקומות שעברנו בהם, הכוח שלנו הוא רק חוד החנית של נאמניו, כמעט כל קוסם הוא לוחם בעצם, אבל רק הטובים ביותר נבחרו לצבא, וגם זה רק אחרי אימונים קשים ביותר.

כל עולם הקוסמים מונה מאות אלפי אנשים לא כולל ילדים, מתוכם תומכים בלורד כמה עשרות אלפי קוסמים כולל ילדים, אפילו שבכל מקום יש הרבה יותר קוסמים מאיתנו, הפחד משתק אותם, וכשאנחנו מגיעים והם לא מצליחים להתאגד בצורה נורמלית.

כמות הקוסמים שהרגתי... לרוב לוחמים בקרב שומרים ממני מרחק, הם יודעים שידי די קלה על ההדק... וזה מקל עלי להתרכז בקרב, ובאסטרטגיה המתבקשת.

וזו באמת מעלה רצינית שיש לי, שמקנה לי נקודות זכות רבות, אני אסטרטגית טובה, מאוד טובה, אני האסטרטגית של הצבא, אני כל כך טובה שקונגרס הקסמים האמריקאי הוציא עלי מודעת מבוקשת, ופרס כספי של חמשת אלפים אוניות זהב! למי שיביא מידע שיוביל לתפיסתי.

ההתעסקות בנקמה מקהה את הכאב, אבל לא מרפא אותו, היתה לי על כך שיחה עם לורד מאלפוי, הוא קרא לי יום אחד ממש אחרי שהצטרפתי לצבא, ואמר צוננות "כואב לך משהו, מה הוא?" ידיו תופפו על כנף גלימתו.

גמגמתי קלות ועניתי, רעד חולף בגווי "שני הורי נרצחו בידי הילאים, על לא עוול בכפם, ואני רוצה לנקום!" ידיי נעו לקצב הדיבור.

הוא רק הביט בי במבט עז יותר, ושאל "ומה תרוויחי כשלא יהיו קוסמים שאינם תומכים בלורד שלנו, הלן?" קולו מקפיא, עד כדי שנדמה היה שהטמפרטורות צנחו בעשרות מעלות, ידיו פסקו מתיפופם, משולבות ברישול על חזהו.

התעשתי ועניתי בנחרצות "כשרק אנחנו נהיה פה, אני לא אצטרך לדאוג שהילד שלי יישאר לבד ללא אבא וללא אמא", בשנייה האחרונה מנעתי מידי מלקפוץ אל פי, כשהכתה בי ההבנה לאיזה בור נכנסתי.

"יש לך ילד?" הוא שאל בטון מסוכן, שאלה מיותרת, ברור שאין לי, בצבא יש רק רווקים, כדי שלא יוכלו להפעיל עלינו לחץ באיום על שלום יקירינו.

השפלתי את ראשי "לא, כמובן שלא"- השבתי -"אבל הילד שיהיה לי בעתיד, אני רוצה בשבילו עתיד טוב יותר משהיה לי" היסוס נשמע בקולי.

הוא צעד צעד קדימה, וזקף באצבעו את סנטרי, "את בהריון?" שאל כשעיניו נעוצות עמוק בתוככי עיניי, מבלי משים החלקתי בידי על בטני, לוודא שאני רזה כתמיד.

טיק קיפץ בעיני הימנית "לא" השבתי, בטון כזה של 'לאן אתה חותר?' הוא המשיך "יש לך ידיד, או שמא עלי לומר, ידידה, קרובה מאוד, נכון?" קולו צופן סוד, אצבעו לוחצת מעט על סנטרי.

"לא, ממש לא" עניתי מהר, אולי מהר מידי, הוא כיווץ את מצחו ונעץ בי את עיניו, אילו רק היו יודעים... "אני מבין" הוא אמר כעבור דקה ארוכה של שתיקה מעיקה "את משוחררת, תמשיכי להתאמן, הלן" סיים, ופסע משם, הילוכו מרשים כתמיד.

תבינו אם אין תגובות אין לי חשק להמשיך לכתוב, אז אם בא לכם/ן עוד פרקים תעלו תגובות...

הפרק הקודם		הפרק הבא