צלקת ברק

בס"ד

אם אתם שואלים את עצמכם איך ייגמר הסיפור, הרשו לי להשתתף איתכן בסקרנות.

אני לא יודעת.

אני באמת לא יודעת.

וזה כל הכיף בךכתוב את זה:

חוסר הידיעה המוחלט.

גם בפאנפיק הקודם לא ידעתי מה יהיה הסוף (עד לרמה שהחלטתי בפרק האחרון, בשורה שאמידרוט אומר מה השם המלא שלו, שהוא יהיה בעצם סלאזר), וגם בפאנפיק הזה לא.

אז בלי יותר מידי קישקושים,

תהנו⁦❤️⁩

_______________

"רוצי, מינירווה!"

מינירווה מתעשתת, ומתחילה לרוץ.
פסיעותיה החפוזות מהדהדות ברחוב בשוק, תואמות את קצב דפיקות הלב המהיר שלי.
כנראה שנסענו בזמן לא לקחנו בחשבון את העובדה שפשוט נופיע ככה באמצע הרחוב.
אני נאנח.
בעצם, לא חשבנו שנגיע לתקופה של אות'ר פנדרגון, המלך הרודן שאסר קסם.
"תסתירי את הפנים שלך!"
אני אומר לה במהירות, לחוץ.
היא מהנהנת במהירות, מכסה אותך בפיסת בד.
אני מכסה גם את שלי, ואנחנו חולפים על פני האנשים הצורחים.
"תסגירו את עצמכם, מכשפים!"
צועק קול נמוך מאחורינו, מלווה בשיקשוק חרבות.
אני ומינירווה לא מנסים אפילו להבין מה השתבש.
שאון השומרים הרודפים אחרינו נשמע יותר מכל דבר אחר, ואנחנו מפחדים.
פשוט מפחדים.
אסור לנו להיכנע עכשיו, ופשוט נמות עם ננסה לחזור קדימה בזמן, כי לא יהיה לנו מספיק זמן בשביל לסובב את המחולל.
אם נסגיר את עצמנו, הם כנראה יחרימו את כל מה שעל גופינו, כולל השרביטים והמחולל.
נהיה תקועים פה לנצח, ובתקופה שלנו וולדמורט יעבור גופים וישליט טרור על הארץ.
הלב שלי דופק מהר, מזרים דם לכל הגוף.
"אני- לא-, יכולה-, סוורוס," מתנשפת מינירווה לצידי, שערה פרוע ועיניה מבוהלות.
"את חייבת," אני מתנשף בחזרה, "קדימה."
הא נושכת את שפתיה וממשיכה.
האנשים ברחוב לא מתקרבים אלינו, רק מצביעים עלינו בתערובת של פחד, בהלה ושנאה.
"סוורוס," מתנשמת מינירווה בכבדות, "אני לא יכולה להמשיך."
אני מישיר אליה מבט חד.
"את יודעת מי היתה מינירווה?" אני אומר לה, "אלת המלחמה והחוכמה הרומית. היא לא היתה זקוקה לאף אחד. את לוחמת, מינירווה. קדימה."
אני תופס את ידה, מעביר לה כוחות.
עיניי השחורות בוהקות בשמש הרותחת, וקולות השומרים והחרבות מאחורינו מעצימים את הרגע.
"קדימה, מינירווה. השער של העיר עוד מעט."
היא מסתכלת אל האופק, ומבטה מתקשח.
"אסור לנו לוותר," היא אומרת לבסוף, "חייבים... חייבים להמשיך."
אני מהנהן.
פיה מזדקף בנחישות, ורגליה נטענות בכוח מחודש.
"לוחמת," היא אומרת אליי בקול נחוש כשאנחנו רצים בקצב מהיר ברחוב השוק, "לא זקוקה לאף אחד."
אני מחייך בכל הטירוף.
"כן."
שנינו רואים מרחוק את שער העיר, כתם חום מטושטש בתוך חומה.
"קדימה, מינירווה," אני משדל אותה, מצביע על חומות העיר.
רגליי מתחילות לבעור בכאב, וראשי הולם.
אני לא צעיר במיוחד.
הקושי מתחיל להשפיע גם עליי.
אני ומינירווה מסתכלים אחד על השני, והקשר בינינו חזק מכדי להביע במילים.
היא משלבת את ידה בידי, וביחד אנחנו מספיקים לצאת רגע לפני שסוגרים את השער.
אני נעצר, נושף אוויר, מתנשם וקורס.
מינירווה תופסת בחוזקה את החזה שלה.
"סוורוס," היא נושמת בכבדות, "סוורוס..."
העולם מסתחרר סביבי.
זה לא אמור להיות ככה.
היינו אמורים להיות עכשיו בתקופה של המלך ארתור, בתקופה של מרלין הבוגר, בתקופה שמותר בה קסם!
"ז- זה כנראה קרה בעקבות ההיסטוריה הלא ממש מדויקת," אני מצליח בקושי ללחוש, "לא ידוע מתי בדיוק היתה כאן ממלכתו של המלך ארתור... כנר- כנראה טעינו בחישוב..."
"אל תדבר!" פניה של מינירווה מביעות בהלה ואימה טהורה, "תנשום, סוורוס!"
אני קולט באיחור שהתעלמתי לחלוטין מהמגבלות של הגוף שלי.
אני תשוש.
אבל- אבל אני חייב להגיד משהו-
"מינירווה..."
אני לוחש לפני שהכל מסביבי מתערפל ונעלם.

"סוורוס!"
אני קם, והעולם מצטלל.
"לאט לאט," אומר הקול המוכר, ואני קולט את מינירווה רוכנת בזהירות מעליי, בד מטפטף מים קרירים בידיה.
אנחנו ביער הקדום, מקביל ליער האפל רק באור יום ובתקופה אחרת.
אני שוכב מתחת לעץ גדול.
אני מתרומם באיטיות, מרגיש את גופי מוחה.
"מה קרה?"
אני שואל, מטושטש.
"התעלפת," מינירווה אומרת באחריות שהיא רגילה אליה ובאסרטיביות, "כנראה התשת את עצמך. אתה מתעלם מהמצב של עצמך, סוורוס."
אני גונח.
כמה שהתיאור מדויק.
אתה מתעלם מהמצב של עצמך.
כשמינירווה היתה חלשה, לא הרגשתי את ברכיי פקות ואת נשימתי הכבדה.
המשימה היתה למולי, והגוף שלי חסר חשיבות מולה.
הייתי חסר חשיבות מול לילי.
מול דמלבדור.
מול המטרה.
אבל לא עוד.
"אני בסדר עכשיו," אני אומר, באמת מרגיש כך.
"טוב," נשמע קול זר, "כי אתם באמת צריכים להפסיק לעשות שטויות."
אני ומינירווה מסתובבים בבהלה.
עומד שם נער, עיניו כחולות צלולות ושערו שחור חלק.
"מי אתה?"
מינירווה שואלת בחשדנות.
"מרלין," עונה הנער בחיוך קצת ציני, "רק מרלין."
אני מזהה באיחור את הנער שהתגלגל לגללי הסוסים.
אני ומינירווה מחליפים מבטים רבי משמעות.
"מה אתה עושה כאן?''
אני שואל לבסוף.
"מציל אותכם, כמובן," מגחך הנער, מרלין.
"ומה אתה עושה בעיר?"
שואלת מינירווה בכיווץ גבות.
"כמה שאלות," אומר מרלין בקלילות, "לשני אנשים שכרגע הצלתי את חייהם."
"מה?"
אני ומינירווה צועקים ביחד.
מרלין מגחך.
"לא באמת הייתם שורדים כאן לבד," הוא אומר, עיניי החדות מבזיקות, "אני לא יודע מאיפה באתם, אבל אם אתם לא יודעים שלהופיע משום מקום באמצע הרחוב יוביל לשרפה שלכם, אין לכם טיפת שכל בראש."
אני פוער את פי בתדהמה.
"ההחלטה החכמה היחידה שעשיתם היתה לכסות את הפנים," הוא מושך בכתפיו, "לפחות לא יזהו אתכם."
"ולמה אתה עוזר לנו?"
אני שואל.
"טוב, כי אתם- אתם יודעים," הוא אומר בחוסר נוחות קל.
הוא משתלב ביער הסבוך בצורה מושלמת, כאילו בילה כאן הרבה זמן.
"מה?''
מינירווה מקשה.
"קוסמים," הוא אומר ומתעסק בציפורניו, לא מישיר אלינו מבט.
"ולמה אתה עוזר לקוסמים?"
שואלת מינירווה.
"כי..." אומר מרלין בקושי רב, "טוב... כי אני מוזר."
אני ומינירווה מחליפים מבטים שוב.
"ומה אתה עושה בעיר?"
היא שואלת.
"אני המשרת של הנסיך ארתור," מרלין מחייך.
"הוא נחמד?"
אני מתעניין באמת.
"לפעמים ככה," מהמהם מרלין, "ולפעמים ככה."
מרלין נשען על גזע העץ.
"אז מי אתם?"
"אני סוורוס סנייפ," אני מציג את עצמי.
מינירווה משגרת אליי מבט זועם.
"ואני מינירווה מקונ- כלומר, מינירווה סנייפ," היא נזכרת, נצמדת לסיפור הכיסוי.
"טוב, אתם בהחלט נראים כמו סוג יונים," הוא מחייך חיוך ממזרי.
אני משגר למינירווה מבט כועס.
יופי.
אנחנו מביטים בו בציפיה.
"אה, אתם מצפים שאני אציג את עצמי," הוא קולט, "אני מרלין, רק מרלין, כי אין לי מושג מה שם המשפחה. יתום והכל. אני המשרת של הנסיך ארתור, כמו שכבר אמרתי. אה, כן, הצלתי את חייו בקסם שלי יותר מפעם אחת בלי שהוא ידע. הוא כנראה פשוט לא יודע להעריך. אה, כן, ואני מוזר."
הוא מתנשם בסוף שטף הדיבור המהיר, כאילו היה צריך לפרוק.
אוקיי, אז הקוסם הגדול בעולם הוא נער עם בעיות התבגרות, הומור ציני ואולי גם קצת בדיחות קרש.
מרגיע.
"אז מה אתה רוצה?''
אני עדיין לא מבין עד הסוף.
"תראו," הוא אומר ומטלטל את ראשו, "אתם קוסמים, נכון? אז אתם יכולים ללמד אותי איך לשלוט במוזרות המתפרצת שלי."
אנחנו מנהנים.
"ואני מכיר את המקום טוב, נכון?" הוא מחייך, "אז אני יעזור לכם, אתם יודעים, לא למות בשריפה וכאלה."
אנחנו מהנהנים שוב.
אני מוסיף בראשי: ואנחנו צריכים למצוא את מקור הקסם ולחש שימנע מוולדמורט לעבור גופים.
אבל איך מרלין יוכל לעזור לנו עם הוא לא יודע בעצמו שהוא בעצם הקוסם הכי גדול אי פעם?
אן הוא עדיין בתחילת דרכו, נער אבוד שלא יכול לשלוט על הקסם האדיר שלו?
אבל אני מהנהן שוב.
"עשינו עסק," אני מחייך.
הוא מחייך גם.
"תחליפו בגדים, ותתארגנו," הוא אומר בהחלטיות, "ואל תראו מבוהלים כל כך. אני אספר למי שיחשוד שאתם הסבא והסבתא שלי שפתאום גיליתי, טוב? סוף סוף יהיה לי תירוץ איחור לארתור. נולדה לי סבתא וכל זה."
הוא מצפה כנראה לצחוק שלא מגיע, ואז מושך בכתפיו.
"אני יחכה לכם ליד שער העיר."
הוא נעלם, ואני ומינירווה פשוט מסתכלים אחד על השנייה.
"מה?"
היא אומרת לבסוף, פולטת את כל התדהמה במילה אחת.
"אני יודע," אני אומר לה במהירות, "אבל תחשבי טוב: נכון, מרלין עדיין, אממ, צעיר, אבל הוא יהיה איתנו."
היא נושכת את שפתיה ונועצת בי מבט נוקב.
אני נאנח.
"מעולה," אני אומר לאחר שהחלפנו בגדים וארזנו תיקים, "אנחנו מוכנים. מחולל הזמן עלייך? הוא יספיק רק לעוד נסיעה אחת."
מינירווה מחווירה באחת.
"חשבתי שהוא אצלך."
"הוא נשאר בידייך אחרי שנסענו בזמן."
פתאום הגרון שלי יבש.
"אני שמעתי משהו נופל מתי שברחנו משומרים," היא לוחשת בחולשה מבוהלת.
אני מצרף את הכל, ופניי נהיות לבנות כמעט מבהלה.

"מינירווה," אני אומר בגרון יבש וקול מבוהל עד אימה, "איך נחזור אם המחולל אצל השומרים?"

הפרק הקודם		הפרק הבא