אף פעם לא באמת שנאתי אותך

כמו שהבטחתי, פרק היום!

------------------------------------

"איפה דאדלי?" שאלה הרמיוני את חברה אחרי שהיא נחתה אחריהם בקלחת הרותחת.

הארי הצביע אל עבר פח הזבל הקרוב, אשר דאדלי רכן מעליו והקיא את נשמתו.

"אוי..."

"אני חושב שאני אקנה לו כוסית של וויסקי אש שיתאושש אבל אני לא בטוח אם כדאי לעשות את הסיור שלו טראומטי במיוחד," הארי אמר בחיוך ממזרי.

"שטויות. הוא יסתדר,"

דאדלי סיים את שלו והתקרב אליהם שוב.

"זה... היה..." הוא גמגם.

"שונה מכל דבר אחר שאתה מכיר." השלים אותו הארי. "רוצה להתאושש מזה בשנייה אחת?" הוא שאל. דאדלי הנהן.

"היי ארני, אפשר בבקשה כוסית אחת של וויסקי אש?" הארי התקרב אל הבר. ארני מקמילן פתח בקבוק חדש של אוגדן ומזג את הנוזל הכתמתם- אדמדם אל תוך כוסית קטנה.

הארי לקח את הכוסית והניח אוניה על הבר. "תודה, חבר."

הוא הושיט את הכוסית לבן דודו אשר הסתכל עליה בחשד. "אל תדאג ביג די, זה קצת שורף בגרון אבל לגמרי שווה את זה!" הוא טפח על כתפו של דאדלי, ודאדלי לקח ממנו את הכוסית.

הוא הסתכל על הרמיוני בחשש, מקווה שהיא תאשש את הפחדים שלו. היא הנהנה לעברו הנהון קטן וחייכה. הוא חייך בהיסוס ובלע את תוכן הכוסית ברגע אחד.

ניתן היה לראות בבירור שדאדלי מנסה בכל כוחו לא לצרוח צווחה גבוהה שלא תבייש אפילו את פורטרט האישה השמנה. הרמיוני התאפקה לא לצחקק כשעשן יצא לדאדלי מהאוזניים.

"נו?" שאל הארי. הרמיוני השתדלה שלא לחשוב שהארי שם את דאדלי בעינויים כעונש על כל השנים שבהן המצב היה הפוך.

"לגמרי שווה את זה!" קרא דאדלי למרבה ההפתעה. "בואו נמשיך בסיור הזה, אני כבר לא מפחד שיצמיחו לי עוד זנב של חזיר!"

"מה גרם לך להתגבר על זה?" שאלה הרמיוני והובילה אותו ואת הארי אל החצר האחורית אשר ממנה ממשיכים אל סמטת דיאגון.

"אני מניח שהמשקה הזה עשה את שלו," דאדלי אמר בסיפוק.

הרמיוני נקשה בשרביטה על קיר הלבנים ותכף ומייד הוא יצר פתח שהוביל אל סמטת דיאגון.

בדרך כלל הסמטה מלאה באנשים ויש בה הרבה רעש, במיוחד סביב החנות של הוויזלים, אבל הפעם הסמטה הייתה קצת יותר מרוקנת מאנשים, והרמיוני מצאה את זה לא הגיוני בהתחשב בשמש הנעימה שעמדה באמצע השמיים.

"ממה נתחיל?" שאל הארי את הרמיוני.

"גרינגוטס?" היא הציעה. היא הסתכלה על דאדלי בחשש, אולי הבטן שלו לא מספיק חזקה בשביל זה, אחרי הוויסקי אש וההתעתקות הראשונה בחייו.

הארי הבין את המבט שלה. "שטויות, ביג די הוא אלוף המחוז באגרוף. הוא יסתדר מעולה." הוא אמר. "מוכן לרכבת הרים, דאדלי?"

דאדלי חייך לחיוב והם התקדמו אל עבר הבניין הענק והלבן. דאדלי קרא את הכיתוב על הדלת ותמה בשקט.

הם עברו את דלתות הזהב ועיניו של דאדלי התרחבו בבהלה. "מה- אלה?!" הוא לחש.

"גובלינים. הם אחראים על המקום."

הארי, שזכה לכספת חדשה בבטן הבנק לאחר הבסתו של וולדמורט בתור אות כבוד (וגם כי הכספת הקודמת שלו לא יכלה להכיל את כל כספי הפרסים והמסדרים בהם הוא זכה), הסביר לדאדלי את כל העניין של הקרוניות. הוא נתן את שרביטו לבדיקה אצל הגובלין האחראי ואחרי כמה שניות לקח אותו בחזרה והתקדם אל עבר דלתות זהב קטנות יותר שמהן נסעו הקרוניות.

"עכשיו, דאדלי, זהו בנק הקוסמים. המקום הזה הוא הסיבה שלא רוששתי את ורנון ופטוניה לגמרי בגלל שכר הלימוד בהוגוורטס."

שלושתם נכנסו אל תוך קרונית.

"פוטר, כספת מספר 35!" הארי קרא אל הקרונית והיא מייד החלה בנסיעה שלה.

דאדלי נראה מעט מפוחד, הארי אדיש, והרמיוני מרוגשת. מאז שהייתה ילדה קטנה היא אהבה רכבות הרים מוגלגיות והיא לא סיפרה זאת לאף אחד, אבל הנסיעה בקרוניות של גרינגוטס תמיד גרמה לה הנאה רבה, חוץ מהפעם בה הייתה מחופשת לבלטריקס לסטריינג'.

"הגענו," קרא הארי בשמחה וקפץ בזריזות מהקרונית. דאדלי מיהר אחריו והרמיוני דילגה אחריהם עם חיוך טיפשי מרוח על פניה.

הארי נקש בשרביטו על הדלת הכבדה והיא נפתחה. הרמיוני העדיפה לתת קצת פרטיות לחברה הטוב, ונשארה בחוץ. דאדלי, לעומת זאת, מיהר אחרי הארי והבעה של שוק טוטאלי עיטרה את פניו.

"זה כסף של קוסמים?" הוא לחש. "כשאני חושב על זה, ראיתי כמה מטבעות כאלה בחדר שלך אבל חששתי שאני הוזה..."

הרמיוני הסתובבה במרחב העגול בין חמשת הכספות שבאגף, ונזכרה ביום שבו הם פרצו לכספת של בלטריקס לסטריינג' ואחר כך יצאו בבטחה מהבנק על גבי הדרקון העיוור.

היא הניעה את אצבעותיה על העמוד אשר אליו היו מחוברות השרשראות שקשרו את הדרקון לכלאו. העמוד זכר את קללת הקונפרינגו שלה. היא חייכה לעצמה בסיפוק והביטה אל עבר הכספת שהייתה שייכת לבלטריקס לסטריינג'.

טוב, לסטריינג' כבר ממזמן לא היה כתוב שם. מכיוון שגם בלטריקס וגם רודולפוס מתו בקרב על הוגוורטס (הערת הכותבת: אני יודעת שלפי הילד המקולל רודולפוס לא מת, אבל אני מעדיפה לשכוח שבכלל קראתי את הספר הזה) ולא העמידו יורשים, אז כל נכסיהם עברו לידי ההנהלה החדשה של גרינגוטס. הכסף שלהם נתרם עבור משפחות קוסמים נזקקות והאוצרות המשפחתיים שלהם חזרו אל הגובלינים וחלקם אף נמכרו במכירות פומביות. על דלת הכספת היה כתוב כעת 'וויזלי', והכספת שימשה כעת את בני המשפחה הג'ינג'ית ביותר בבריטניה והוענקה להם כאות כבוד על מעשיהם בעת המלחמה.

"חזרנו, הרמיוני!" קרא הארי בשמחה. הוא החזיק בידו שק מצלצל של אוניות.

"אז אני רואה שבחרת לקחת כסף מעבר למה שנדרש בשביל חליפות החתן שלך," היא חייכה.

"רציתי להעניק לדאדלי את חווית הקוסמים הטובה ביותר, אפשר להאשים אותי?" הוא טפח על גבו הגדול של דאדלי.

הם יצאו מהבנק, והתקדמו אל עבר הבוטיק של מדאם מלקין.

הפעמון הקטן צלצל כשהם נכנסו. אחת העוזרות הציעה להם משקאות.

"שום דבר, הכל טוב..." התחילה הרמיוני להגיד.

"הרמיוני, את לא רוצה שדאדלי ינסה קצת יין דבש?" הארי קטע אותה וחייך אל בן דודו.

"מה זה יין דבש?" שאל דאדלי עם הבעה קצת תאוותנית על פניו. אכן, השם של המשקה נשמע מבטיח.

"שאלה מצוינת. שלוש כוסיות של יין דבש, בבקשה," הוא פנה אל העוזרת וחייך אליה חיוך רחב. היא כמעט הפכה לשלולית מולם. אחרי הכל, זה היה הארי פוטר המפורסם.

"דאדלי, הייתה לך ההזדמנות לטעום יין דבש, כשהיינו בני שש עשרה ודמבלדור בא לדרך פריווט והטיף לוורנון ופטוניה מוסר. הכוסות התעופפו באוויר, זוכר?" הארי שאל בתוכחה והתיישב על אחד הספסלים. הרמיוני ודאדלי חיקו את מעשיו.

"לא זוכר." אמר דאדלי.

"נו טוב, לא נורא." הארי אמר באכזבה קלה. "שלום, מדאם מלקין! מזמן לא התראינו!"

מדאם מלקין התקרבה אל השלישייה וחייכה אליהם חיוכים רחבים.

"היי, הארי מתוק!" היא קראה לעברו וחיבקה אותו חיבוק גדול. "שלום גם לך, הרמיוני," היא חיבקה גם את הרמיוני. "וברוכים הבאים, אדון...?" היא פנתה אל דאדלי.

"דאדלי דרסלי," הוא לחץ את ידה המושטת. "בן דוד של הארי."

"נעים מאוד להכיר אותך, דאדלי. אני מדאם מלקין. אף פעם לא ראיתי אותך באזור, דאדלי. למדת בהוגוורטס?"

"לא, אני לא קוסם." הוא אמר בחיוך קטן. הוא עדיין לא התחבר במאה אחוזים לעולם המוזר הזה.

"או, לא נורא, הכל בסדר. בכל מקרה, מה מביא אתכם אליי היום?"

הארי הציץ בשעונו, אותו שעון שהוא קיבל מהוויזלים ליום הולדתו ה17.

"חליפת חתן, שתי חליפות שושבינים וחליפה לדאדלי." הוא אמר בדעת מוסחת. הוא עדיין בהה בשעונו.

"ובכן, למה שלא נתחיל עם...?" היא התחילה.

"רון אמור להגיע עכשיו..." הארי מלמל לעצמו. באותו רגע פעמון הכניסה צלצל ונכנס לחנות לא אחר מאשר רונלד ביליוס וויזלי.

"רון!" הארי קרא באושר ורץ לחבק את חברו הטוב. דאדלי בהה ברון בעוגמה, כנראה נזכר ביום ההוא שבגלל אחד הג'ינג'ים האלו התנפחה לו הלשון.

"מדאם מלקין," פנה אליה הארי. "השושבין השני שלי לא יכול להגיע, אבל יש לי את המידות שלו. עדיין תוכלי לסדר עבורו את גלימת הטקס?"

"הארי, מה המידות של נוויל?" שאלה הרמיוני לפתע. בצבץ בראשה רעיון.

הארי אמר לה את המידות. אורך הידיים, היקף חזה, היקף מותניים ואגן וכל השאר.

"מז'ורמנס מנקווין!" קראה הרמיוני ומול כולם עמדה בובת מדידה בעלת מידות הגוף של נוויל לונגבוטום.

"גאוני!" קראו מדאם מלקין והארי בו זמנית. כולם עצרו לרגע להביט בקסם של הרמיוני.

"מדאם מלקין, נשתמש בבד אשר ממנו נוצרו שמלות השושבינות. זוכרת?"

מדאם מלקין הלכה לחדר האחורי והלבישה את בובת הנוויל בגלימת טקס פשוטה מבד אפור. עם נקישה אחת מהשרביט שלה, הבד השתנה לבד הרצוי ובנקישה נוספת הבד נצמד והשתחרר במקומות הנכונים.

"מוכן!" היא קראה בשמחה, הניפה את שרביטה והלבישה את גלימת הטקס על קולב מרחף. "מי הבא בתור?"

עכשיו היה תורו של רון. גם עליו היא הלבישה גלימת טקס בסיסי ושינתה את צורתה ואת הבד שלה.

אחריו בא דאדלי, אשר העדיף ללבוש חליפה מוגלגית וכהה יותר. מדאם מלקין הלבישה אותו בחליפה מוגלגית, שינתה את צורתה ואחר כך הפכה אותה לבד של שאר החליפות.

"אבל-" התחיל דאדלי להגיד.

"אל תדאג יקירי," היא אמרה באושר, נופפה בשרביטה והחליפה של דאדלי הפכה לצבע אפור כהה.

"נחמד!" אמרה הרמיוני. "בעל אותם מוטיבים, אך שונה,"

הם סיימו עם החליפות, שילמו למדאם מלקין (הארי התעקש לשלם על כולם), ויצאו.

הם הלכו לאכול קצת גלידה בגלידרייה של כריסטיאן פורטסקיו.

"טוב, דאדלי ואני חייבים ללכת. הזמן ממש רץ!" קרא הארי.

דאדלי קם מכסאו ואחריו גם הארי. הם סחבו את השקיות.

רון הביט בהרמיוני.

"אז נשארנו פה רק אנחנו..." הוא אמר בחולמנות. "רוצה משקה בקלחת הרותחת?"

הרמיוני התחבטה עם עצמה לרגע. נו טוב, מה כבר יכול לקרות?

"אוקיי..."

רון קם ואחריו הרמיוני והם פנו אל הקלחת הרותחת.

הפרק הקודם		הפרק הבא