נבואת הקסם היהודי

בס"ד
הסיבה ששאלתי אם מישהו טוב בציור היא כי יש לי רעיון קטן. יש לי חלום שמישהו יצייר את הדמויות שאני ממציא, ובפאנפיק הזה יש הרבה כאלה, ואני ממש אשמח אם יעזרו לי להגשים את החלום הזה.

ביום הראשון קרן עמדה לבדה בצומת שליד מחנה פונון. רק היא, קצת אוכל ושתיה, ואוהל.

ביום השני כמה אנשים שעברו שם נעצו בה מבטים.

ביום השלישי אנשים כבר הצביעו עליה, ואמרו, "היי, זאת ההיא מהשלטים האלה!"

ביום הרביעי כבר עברו לידה יותר אנשים משלושת הימים הקודמים. נראה כאילו באו במיוחד לראות אותה.

ביום החמישי ניגשו ושוחחו עימה. קרן ענתה בשמחה שהיא מחפשת את מוחמד שלמד איתה בעפלי"ם. רוב מוחלט של האנשים תמכו בה, אבל אף אחד לא ידע איפה מוחמד.

ביום השישי אנשים כבר התחילו לגור איתה בצומת ההוא. הם אמרו לה שהמאבק שלה מרגש אותם. קרן לא הייתה בטוחה שזה נקרא מאבק, אבל היא הודתה על התמיכה.

ביום השביעי כבר הייתה להם עיר אוהלים קטנה.

ועדיין לא היה סימן ממוחמד.



"היי מאיה!" קארין ואחינועם הפתיעו את חברתם בסיום יום הלימודים.

"ממ?" היא שאלה.

אחינועם הביטה לצדדים כדי לבדוק שאיש אינו מצותת, ולחשה, "עכשיו אנחנו הולכות לחור הגידגד. את באה?"

"ברור!" מאיה ענתה, "אני באה לכל מקום שאת מזמינה אותי אליו!"

קארין הביטה בבלבול באחינועם, שהביטה במבוכה במאיה.

"אוקיי, את באה. יופי." אחינועם מיהרה לומר.

למזלן, הן ידעו איך להגיע לחור הגידגד בגלל מה שקרה אז, כשאסנת הובילה אותן לשם. הן גם ידעו שהן יכולות להיכנס. ואם הן ציפו שאמצעי הזהירות והאבטחה השתנו בעקבות פלישתן, הן התבדו במהירות כשנכנסו בלי בעיה.

"טוב, מה התוכנית?" שאלה מאיה.

"למצוא את המקום הזה איפה שכל הילדים היו, והפעם בלי שהמצחיק ההוא עם השרביט יביא אותנו לשם בכוח," אחינועם ענתה, "אני מניחה."

"ואיך נעשה את זה?" שאלה מאיה, "פשוט נסתובב פה? אנחנו אפילו לא יודעות איך המקום הזה נראה או איך קוראים לו."

"האמת שגם לתת למצחיק עם השרביט למצוא אותנו זה רעיון לא רע, כל עוד נצליח להתנגד," קארין העירה.

מאיה הביטה באחינועם בשאלה.

"זה מסוכן," פסקה אחינועם.

"זה מסוכן," הסכימה מיד מאיה.

"למה?" שאלה קארין.

"כי-" החלה אחינועם לענות, אבל קארין מיהרה להשתיק אותה.

"לא, אני רוצה שמאיה תענה," קארין אמרה.

מאיה פתחה את פיה וסגרה אותו כמה פעמים, ואז אמרה, "כי... אממ.. כי... בגלל ה..."

"בפעם הבאה תפתחי שיקול דעת," קארין ענתה, "או שתהפכי את ההערצה שלך לאחינועם לפחות שקופה."

"הערצה?" שאלה מאיה בהבעת בלבול שהיא ניסתה לעטות על פניה, "על מה את... מה?"

"טוב, טוב, תדוני על זה אחר כך עם אחינועם," קארין אמרה, "אחינועם, את רוצה לחפש את המקום לבד? אין בעיה, אני מציעה שנתפצל כי אני חולקת עלייך."

אחינועם נראתה די משועממת מהשיחה המשונה של קארין ומאיה, אז היא אמרה, "טוב, מה שבא לך."

"וקחי איתך את הספיחה, אני לא רוצה שהיא תרייר עליי," קארין הוסיפה והלכה משם.

"אני לא רוצה שהיא תרייר עליי," מאיה חיקתה את קארין אחרי שזו הלכה.

"באמת מה הקטע?" שאלה אחינועם, ומיד הוסיפה, "טוב, לאן אנחנו הולכות?"

"אני..." מאיה החלה לענות, "...לא יודעת..."

אחינועם פזלה לעבר מאיה שנהייתה מאוד אדומה פתאום.

"טוב, חם לי," מאיה אמרה פתאום.

"כן..." אחינועם ציינה בהרהור. ניכר היה שעובר משהו על מאיה, אבל אחינועם החליטה שזה לא חשוב מספיק בשבילה. "אנחנו נלך לשם," היא פסקה, "בואי."

אחינועם אכן צדקה. לא בהכרח בכיוון אליו היא פנתה, הרי חור הגידגד הוא מקום מסובך להתמצאות לכל מי שאינו בן המקום, כך שאפילו מי שכותב את הסיפור לא בטוח שהן צעדו לכיוון הנכון - בעיקר כי אחינועם שינתה את הכיוון כמה פעמים כשהחליטה שהן מתרחקות. לא, הדבר שאחינועם צדקה לגביו הוא שאכן על מאיה עובר משהו שהתחיל לעבור עליה ברגע שקארין ציינה שמאיה מעריצה את אחינועם. הרי מאיה לא עד כדי כך שקופה, נכון? טוב, לפחות זה מתפרש כהערצה ולא כמה שהיא באמת מרגישה, אבל זה עדיין לא מנע ממנה להרגיש כאילו פילה בהריון התיישבה לה על בית החזה וכאילו היא עומדת להקיא קיפוד – הרגשה שעדיין לא חלפה – ולאט לאט היא חשה מעט מסוחררת. והיא לא הבינה למה היא לוקחת את זה כל כך קשה, הרי לכאורה היא יצאה מזה בשלום.



"אם אנחנו לא נשרוד, תדעי שזה היה רעיון שלך," עידו מלמל בחשש, "למה הסכמנו לזה?"

כשעידו אמר "הסכמנו", הוא התכוון לכך שדקה קודם לכן, ניר, ליטל והחדשה – שרית גורביץ' – הציעו להם להיכנס לאחת הנקרות בראש הנקרה, שם ייווכחו שהקסם אמיתי.

"מה הכי גרוע שיכול לקרות?" עירית לחשה בתשובה.

"הם ישדדו אותנו," עידו ענה, "את הטבעות שלנו."

"אנחנו לא רוצים את הטבעות שלכם," שרית ענתה בעוד היא, ליטל וניר הובילו את עירית ועידו.

"הגענו," היא אמרה.

הם מצאו את עצמם במערת אבן עם מנורות פלורוסנטיות מיושנות מותקנות בתקרתה. במרכז המערה היה שולחן עם מלא גיגיות צבעוניות שהכילו חומר מוזר. הוא היה משהו בין נוזלי לגז, היה כסוף ומעורבל בחלק מהגיגיות, ובשאר הוא היה שקוף. טוב, אל בדיוק שקוף, נראה היה כאילו בחלק מהגיגיות האלה היו חדרים קטנים. ממש כמו...

"אלה זכרונות," עירית אמרה, "הגיגיות האלה לא סתם גיגיות, נכון? אלה הגיגיות!"

"כן, אני רואה שאלה גיגיות, מה כל כך מיוחד?" עידו שאל.

"לא גיגיות, הגיגיות!" עירית ענתה.

"למה ה"א הידיעה כל כך קריטית?" שאל עידו.

"הגיגית, זה הלחם בסיסים של הגיג וגיגית," הסבירה עירית, "לא קראת הארי פוטר אף פעם?"

עידו אימץ את מוחו. "נכון, מוכר לי משהו כזה," הוא אמר.

"לא זה מה שאמור היה לגרום לכם להאמין," שרית אמרה, "אם כי זה עושה את העבודה."

פתאום עידו נראה הרבה פחות ממורמר. "מה עוד את יכולה להראות?" הוא שאל בהתלהבות.

שרית הוציאה מקל דקיק מדש הגלימה שלה. "פה אני יכולה לבצע קסמים בחופשיות, מבלי שמוגלגים יראו," היא אמרה, ומשרביטה יצא סיקסק חיוור כפנינה.

"אה, זה הדבר הזה שמגרש סוהרסנים!" התלהב עידו.

"פטרונוס," הוסיפה עירית.

"כן, זה!" עידו המשיך להתלהב.

"טוב," החלה שרית לומר, "עכשיו כשסגרנו את החלק של האמון–"

"אוי אלוהים," עידו אמר פתאום, "יש קסם. יש דבר כזה. ובדיוק כשהפתולוג והעובדת הסוציאלית הלכו..."

"עידו, הכל טוב?" שאלה עירית.

"לא," אמר עידו, ואז התעלף על שולחן ההגיגיות והעיף אותן לכל עבר. עירית זכתה לראות משהו שמעטים האנשים שראו - מאות זיכרונות שנשפכים בערבוביה על הרצפה.

שרית ניגשה לטפל בעידו בעזרת קסם, בזמן שליטל פנתה אל עירית. "את מקבלת את זה יותר ברוגע," היא אמרה.

"אה, אני סוערת מבפנים," עירית ענתה, "אבל יכול להיות שעידו הוא יותר קטן אמונה ולי יותר קל לקבל את זה. את מבינה, אני באיזשהו מקום כן רציתי להאמין שאתם צודקים, כי זה העולם שתמיד חלמתי עליו בתור ילדה... וגם זה נותן לנו קצה חוט למצוא את הבת שלנו."



הבת שלנו – כלומר, הבת שלהם – הייתה עסוקה בלשוטט בחור הגידגד, שהוא כזכור מקום תת קרקעי המלא בכבישים, שבילים ובתים בכל גובה אפשרי. היו שם בתים שריחפו באוויר, גרמי מדרגות שעו בשלמותם, מעליות שנעות לצדדים, כבישים מתהפכים וסתם שבילים שזזו יחד עם מי שצעד עליהם. אילו אחינועם ומאיה היו מכירות את הוגוורטס, הן היו חושבות שחור הגידגד הרבה יותר מיוחדת מהוגוורטס. אילו הוגוורטס הייתה עיר, היא הייתה חור הגידגד.

חור הגידגד היה כל כך גדול, שתקרתו המוארת והמסנוורת – זו שניתן לחשוב שאפשר לראות אותה מכל מקום בחור הגידגד – לא נראתה מהמקום שאליו אחינועם ומאיה הגיעו איכשהו. סבך השבילים והבתים מעליהן הסתיר כמעט לחלוטין את האור, והאנשים שאחינועם ומאיה ראו שם לא נראו סימפטיים במיוחד. כי כמו כל עיר, גם לחור הגידגד יש אזורים פחות ידידותיים.

"בטוח טעינו איפשהו," מאיה ציינה כשהן עברו במה שנראה כחצר שכוחת אל של בניין נטוש.

"אה, באמת?" שאלה אחינועם בסרקזם כשקול חריקה פתאומי הקפיץ אותה, ולאחריו קול ריסוק. מטרים ספורים מהן התרסקה זגוגית חלון מגג הבניין, ואישה מפוייחת אחת יצאה מתוך ארגז הפוך ששכן לצידן ונשפה על הזגוגית המנופצת בכעס. למרבה הפתעתן של מאיה ואחינועם, הזגוגית עפה בחזרה למעלה.

"מה בנות קטנות כמוכן עושות פה?" שאלה האישה, שהבגדים הקרועים שלה לא היו גרועים כמו הריח שעלה ממנה, או התולעים שזחלו לה בשיער.

"בחיי, אפילו במחנה שאחרי מקהלות אין טיפוסים כאלה," חשבה מאיה.

"טוב, כי מי שמפעיל את מחנה תחת לא רוצה לג'ילימנסית שהיא גם מתנגדת טבעות וטכנית מורדת בפיהרר, נכון?" חייכה האישה חיוך חסר שיניים.

אחינועם מצאה את האישה הזאת משעשעת. או פטתית. היא עוד לא גיבשה דעה. מאיה, לעומתה, הייתה מפוחדת.

"אתן נראות מבוהלות כל כך... אולי תאכלו משהו, תירגעו?" שאלה האישה, "הכנתי מרק מאחי התאום..."

"תתרחקי ממני, משוגעת!" מאיה צעקה פתאום והתחבאה מאחורי אחינועם, שכבר לא הצליחה להחניק את הגיחוך מהסיטואציה ההזויה.

"הנה אחת שמבינה עניין," האישה אמרה, "את באמת חושבת שאני אוכל את אחי התאום?"

מאיה הרגישה ממש טיפשה פתאום.

"הרי אמגושיות כמוני לא אוכלות קרובי משפחה, אלא רק ילדות שהן פגשו במקרה..." המשיכה האישה וזזה קצת מתחת לארגז שלה, חושפת מה שנראה במבט ראשון כמו גולגולת אנושית.

"רוצי," לחשה אחינועם והחלה לרוץ משם. מאיה החלה לרוץ אחריה.



"אז זה כל מה שאתם צריכים לדעת," סיכמה שרית את ההסבר הקצר שלה לעירית ועידו שהתעורר בינתיים, "אנחנו מנהלים פה קהילה קטנה של קוסמים שלא גרים בישראל השנייה של חיליק. חיליק חושב שהוא העביר את כל הקוסמים למדינה שלו והפך לזמזומים – כלומר, מוגלגים, המילה שאני מעדיפה יותר – את כל מי שהוא רצה להשאיר פה, אבל אני וחבריי הצלחנו להסתתר. אף אחד לא מצא אותנו עד לפני שעה קלה, כשניר וליטל באו הנה והחלטתי לחשוף אותנו. והנה, זה לטובה. לולא אנחנו, לא הייתם מאמינים בקסם. לא הייתם יודעים היכן לחפש את הבת שלכם. ולא היה לכם איך להגיע לשם."

"להגיע לשם? עכשיו סיקרנת," אמר ניר, "ת יודעת איך להגיע לשם?"

"ניר, לא," ליטל אמרה.

עידו ועירית הביטו בניר וליטל בבלבול.

"אני יודע שאין מה לחפש שם, אבל הייתי רוצה לשים את הידיים שלי על חיליק פעם אחת אחרונה..." ניר המשיך.

שרית הביטה בו בבוז. "מפתיע איך אנשים יכולים להשתנות מהקצה אל הקצה בכמעט חמש עשרה שנה," היא העירה, "ניר של פעם לא היה אומר דבר כזה בחיים."

"ניר של פעם לא היה אבא לתומים חטופים," ענה ניר.

"אני חושבת שכדאי שתישאר פה וששני המוגלגים ילכו לשם לבדם, אחרי שאראה להם איך מגיעים לשם, כמובן," שרית אמרה.

"אני חושב שהם צריכים ליווי שם כדי להסתוות בין כל הקוסמים בהצלחה," ענה ניר.

"ליווי ממי בדיוק? ממישהו שלא היה שם מעולם?" שרית אמרה, "יוטב להם לבדם."

"למה שלא תשאלו אותנו? אתם לא חושבים שלדעה שלנו יש איזושהי משמעות?" שאלה עירית בעדינות. שרית, ניר וליטל הביטו בה בהלם לכמה שניות, ואז שבו לריב.

"הם לא רציניים," עידו לחש לעירית בעלבון.

"מה אתה כבר מציע לעשות?" היא שאלה אותו, "הם הסיכוי היחיד שלנו."

"אז נעשה הכל כדי להשיג אותו," עידו ענה ומיד ניגש לשלושתם וצעק, "אכפת לכם פשוט להראות לנו איך מגיעים לשם?!"

שלושתם שוב השתתקו והביטו בו, ולאחר שנייה שבו לריב.

"לא, לא, לא! אתם לא תתעלמו מאיתנו עוד פעם!" עידו צעק בשנית.

"אנחנו צריכים להחליט אם אצטרף אליכם או לא, בתור אנשים שמכירים את הנושא ולא מתעלפים בכל פעם שהם רואים קסם," עקץ ניר בקול שקט.

"אל תבוא, לא רוצים אותך," עידו המשיך לצעוק, "אנחנו רוצים את הבת שלנו ולא אנשים מגעילים כמוך."

עירית הניחה בעדינות יד על כתפו של עידו, שמיהר להסיט את ידה משם. "אתם תראו לנו את זה עכשיו, או ש..."

ניר הרים מהרצפה את שרביטה של שרית. "או שמה?" הוא שאל באיום ועידו נרתע מעט, אבל עירית הרימה את ראשה. "כמה נמוך אתה יורד? כמה שפל?" היא שאלה את ניר, "כמה טיפשים אתה חושב שאנחנו? אתה סיפרת לנו לפני כמה שעות שאין לך כוחות קסם, אז אתה מאיים עלינו בשרביט?"

ניר הנמיך את השרביט במבוכה.

"אם זה עולם הקוסמים שגדלתי עליו, זאת התרבות שחלמתי עליה, אז הייתי צריכה להתעורר מהחלום הזה לפני עשרים שנה," עירית אמרה, "אולי יש משהו במה שחיליק הזה עושה אם הוא משנה את התרבות שלכם."

"חיליק הזה גנב את הילדים שלנו. שלכם." ליטל התערבה.

"אולי זה לטובה, אתם לא נראים לי הורים טובים במיוחד," עידו ענה לה.

"אז מה זה אומר עליכם? היא נלקחה גם מכם," ליטל ענתה אף היא, ועידו הסתער לעברה.

שרית חטפה את שרביטה מידו של ניר וצעקה "פרוטגו!", ומעין חומה בלתי נראית הפרידה בין עידו ועירית לבין ניר וליטל.

"אתם השתגעתם," היא אמרה, "השתגעתם. מוגלגים, אחריי."

היא פנתה למה שנראה כמסדרון אבן היוצא מתוך המערה. שריקות אפלות ומאיימות נשמעו משם.

"אלה משחקי רוח, זרמי אוויר," היא ניסתה להרגיע את עירית ועידו שנותרו נטועים במקומם.

"את לא... תהרגי אותנו או משהו, נכון?" שאל עידו בחשש.

"אם הייתי רוצה להרוג אתכם הייתי עושה את זה," שרית טפחה על מצחה בייאוש, "אני רק רוצה להפריד אתכם מניר וליטל, כי ברור שיחד אתם לא תסתדרו. אתם תלכו לשם לבד ותנסו להציל את הבת שלכם לבד, כי אם תלכו איתם אתם רק תריבו כל הזמן."

עירית חשה ממש נבוכה פתאום. היא רבה כמו ילדה קטנה עם אנשים שמבוגרים ממנה בעשור לפחות. עידו, לעומת זאת, נראה מרוצה מכך שהוא ועירית יישארו לבדם.

"עכשיו בואו, נראה לכם את מה שהיה פעם שער מעבר לעפלי"ם," שרית אמרה והמשיכה להתקדם לעומק המערה. עירית ועידו המשיכו אחריה, משאירים את ניר וליטל מאחור היות שלא היו יכולים להתקדם.

אחינועם ומאיה נעצרו סופסוף. הן עדיין היו באזור אפל יחסית, אבל לא היה סימן לאמגושית.

"איפה אנחנו?" התנשמה מאיה.

אחינועם הביטה סביבה. "בחיי, זה נראה כמו האזורים האפלים האלה של תל אביב או רמת גן," היא אמרה, "כמו החניונים המוזרים האלה, שמסתובבים שם כל האנסים והרוצחים."

"יש אותך ביותר מרגיע?" מאיה התנשפה, וזכתה לגיחוך קל מאחינועם.

האזור בו היו באמת נראה היה רע. מלבד הריח החזק של הביוב, נראה כאילו הם עמדו בפתחו של חניון רכבים מקורה ונטוש, אשר מלבד כמה כרכרות שבורות לא היה בו דבר. קירות החניון היו מעוטרים בציורי קיר קריפיים, וביניהם בלט דיוקן של דמות אחת עוטה ברדס ירוק כהה על ערפה ומסכת צורן שכיסתה את כל פניה פרט לעין ימין. מתחת לדיוקן היה רשום השם "עדידוש". מאיה בהתה בציור הזה מאז שהבחינה בו. היה משהו שהפריע לה בו. לא, לא העובדה שהוא זז – היא התרגלה לעובדה שהציורים והתמונות מסוגלים לזוז ולדבר – אלא העובדה שהציור לא דיבר. הוא פשוט זז, כאילו נשם, אבל שמר על דממה.

"אם רק היו אנשים שמסתובבים פה הייתי מרגישה יותר בטוחה," מאיה הודתה. כאילו כתגובה למשאלתה, ממעמקי החניון הופיעו פתאום דמויות של כמה נערות ונערים בגילן.

"הנה האנשים שלך," אחינועם אמרה. האנשים האלה היו לבושים בבגדים קרועים, כמו האמגושית, ועורם היה לבן לחלוטין.

"היי," מאיה אמרה להם בחיוך שכנראה נבע מלחץ.

"היי," הם השיבו לה באותה אינטונציה. הם דיברו בדיוק באותו הזמן, מה שהשמיע אקורד די צורם.

"איפה... איפה אנחנו?" שאלה מאיה.

"איפה... איפה אנחנו?" הם שאלו אותה בחזרה והמשיכו להתקדם. עכשיו היה אפשר לראות את הבעת הפנים שלהם, או יותר נכון, חוסר ההבעה. הם פשוט בהו באוויר והתקדמו בתיאום מושלם. כמו חיילים ממש.

"אחינועם, זה לא מוצא חן בעיניי," מלמלה מאיה, והם – אותו דבר. למעשה, הם התחילו לדבר עוד לפני שמאיה סיימה.

אחינועם הביטה בנערים (האם הם אנושיים בכלל?) במין סלידה וצעדה לאחור, בעוד הם צעדו לפנים.

"לא, אחינועם, אל תחזרי לשם! האמגושית הזאת תמצא אותנו!" מאיה המשיכה בדאגה, והנערים אמרו את אותו הדבר. הפעם הם עשו זאת בו בזמן עם מאיה.

אחינועם רצתה לשאול את מאיה איזו עוד אפשרות היא מציעה, אבל היא פחדה לדבר. משום מה היא לא רצתה לשמוע את היצורים הלבנים האלה חוזרים על דבריה.

"איזו אפשרות את מציעה, מאיה?" שאלו היצורים הלבנים במקומה, ואחינועם הרגישה שזה חזק ממנה - היא חזרה על דבריהם.

"מה זה? איך הם ידעו מה את הולכת לומר?" שאלו היצורים הלבנים שבריר שנייה לפני שמאיה שאלה זאת בעצמה, ומיד הניחה את ידיה על פיה בתדהמה. היצורים הלבנים עשו את אותו הדבר והם כבר היו ממש קרובים אליהן. העור שלהם היה חלק בצורה מטרידה והם היו כל כך צמודים אלה לאלה שנראה היה כאילו הם גוף אחד.

ואז הם באמת היו גוף אחד. אחינועם הבחינה שכל אחד מהם חלק את כפות ידיו עם היצורים שעמדו מצדדיו, כאילו זרועותיהם התאחדו.

"רוצי!" הם צעקו פתאום ורצו לעבר מאיה.

"רוצי!" צעקה אחינועם גם היא, ומאיה רצה.

"לא לשם!" צעקו היצורים בעודם רצים לעבר מאיה.

"לא לשם!" צעקה אחינועם בעוד מאיה רצה לעברם.

היצורים הלבנים לפתע שינו את צורתם. הם כבר לא נראו כמו נערים אלא כמו חלב. הם היו חלקים, לבנים, נוזליים וחסרי צורה, והם ריחפו באוויר ועטפו את מאיה שהחלה לצרוח. המראה היה כל כך מבלבל עבור אחינועם, שהיא פשוט התלילה לצחוק.

ובאותה המהירות שזה קרה, זה הסתיים. היצורים הלבנים עזבו את גופה של מאיה והתגבשו מחדש, לצידה. הפעם הם התגבשו רק לגוף אחד – גופה של מאיה.

מאיה בהתה בכפילה שלה בפליאה. הכפילה, כמובן, בהתה בה בחזרה. אחר כך מאיה בהתה באחינועם שהתגלגלה מצחוק. והכפילה – אותו דבר.

"אכפת לך לא לצחוק עליי? זה ממש כאב!" התלוננו שתי המאיות.

אחינועם נרגעה. "לא יודעת, זה היה ממש מגוחך. טוב, בואי נתקדם."

"לאן?" שאלו שתי המאיות.

"לתוך החניון, אלא מה? אני חושבת שזה המקום הכי בטוח."

נורות הפלורוסנט לא עזבו את עירית ועידו, שהלכו אחרי שרית במסדרון האבן. המסדרון נראה פחות כמערה טבעית ויותר כמעשה ידי אדם, בעיקר כי נוסף על הירוקת, הטחב ואיוושת הגלים המרוחקת הייתה לו תקרה קמורה. והיו גם לפידים על הקירות, נוסף למנורות משום מה.

בקצה המסדרון היה וילון.

"הנה, מאחורי הווילון הזה היה אפשר להגיע לעפלי"ם," שרית אמרה, "אבל אין עפלי"ם יותר."

שרית הסיטה את הווילון בפתאומיות. איכשהו, נראה שכל האור מהלפידים והמנורות נבלע בתוך מה שיש מצידו השני של הווילון, כי מאחורי הווילון הייתה תהום. לא ניתן הי הלראות מה יש מצידה השני או בתוכה.

"אנחנו עלולים ליפול," עירית אמרה בחשש ולקחה צעד אחד לאחור. עידו, לעומתה, הזיז את ידו אנה ואנה באוויר שמעבר לווילון.

"זה כאילו האור נבלע," הוא אמר כשידו עברה את מפתן הווילון ושבה למסדרון שוב ושוב, "אני לא רואה את היד שלי כשהיא עוברת את הסוף של הרצפה. שה לא באמת תהום, נכון?"

"כשחיליק לקח את כל עולם הקסם הישראלי איתו," הסבירה שרית, "הוא השאיר מעין חורים שחורים איפה שהיה פעם קסם. החורים האלה יעבירו אתכם לישראל של חיליק, איפה שהבת שלכם נמצאת. הבעיה היא שאני לא בטוחה איך תחזרו."

עירית ועידו החליפו מבטים מודאגים.

"אם תעברו אתם כנראה תשאירו הכל פה. את הבית, העבודה, החיים הקודמים שלכם," שרית המשיכה.

"אבל בלי הבת שלנו," עירית אמרה.

"זה ממש מסוכן," עידו אמר, "אולי נזעיק משטרה?"

"המשטרה המוגלגית לא תוכל להתמודד עם מה שחיליק מכין להם," שרית אמרה.

"וזהו? זה המעבר היחיד?" שאלה עירית.

"לא," שרית ענתה, "כל נקודה במדינה בה היה קסם בעבר יכול להוביל לישראל הקסומה. בטח את הבת שלכם הבריחו דרך נקודה הסמוכה לעיר מגוריכם. צריך רק לדעת למצוא את הנקודה."

עירית הניפה את ידה מבעד לתהום כה וכה.

"אולי כדאי שננוח על זה איזה לילה, נחשוב על זה," היא אמרה, "לא אכלנו הרבה זמן. לא ישנו. עבר עלינו יום ארוך."

"אני מסכים," עידו אמר.

"אתם יכולים להישאר כאן ללילה," שרית אמרה, "אנחנו נדאג לכם לארוחה ולמקום לישון בו."

עירית ועידו החליפו מבטים מחוייכים מעט. מחר הם יכולים למצוא את אחינועם...

אחינועם התקדמה לעומק החניון כששתי המאיות מאחוריה. החניון נשאר נטוש, ללא נפש חיה, עד שהגיעו לסופו. שם חיכתה להם דלת, ואחינועם מיד ניגשה לפתוח אותה.

"לא," שתי המאיות אמרו.

אחינועם צחקה.

"אכפת לך?" שתי המאיות התרגזו.

"סליחה," אחינועם גיחכה, "אבל המחשבה שיש שתיים ממך... זה כל כך מוזר. בכל מקרה, אני הולכת לפתוח את הדלת הזאת ולעבור בה, כי זה הסיכוי היחיד שלנו לא לחזור דרך איפה שהאמגושית הזאת נמצאת."

אחינועם פתחה את הדלת שחשפה מאחוריה חדר מדרגות שעלה אל הלא נודע. מלבד תאורת החניון שהאירה לתוכו, לא היה בו מקור אור נוסף.

אחינועם החלה לעלות במדרגות בצעד בוטח. מאיה המקורית נאנחה ועלתה אחריה, אך כשמאיה הלבנה ניסתה לעבור בדלת היא התפוגגה לשלולית חלב.

מאיה נעמדה לצד אחינועם על המדרגה השלישית, שהייתה המדרגה הגבוהה ביותר שלא הייתה רחוקה מדי כדי להחזיק את הדלת, ושתיהן הסתכלו על שלולית החלב ברחמים.

"את יודעת, דווקא התחלתי להיקשר לכפילה שלך," אחינועם אמרה ומאיה צחקה בהקלה. "אותי זה דווקא ממש הפחיד," היא אמרה.

"כי אין לך חוש הומור," אחינועם ענתה.

מאיה המשיכה להביט בשלולית החלב על מפתן הדלת. "מה זה היה בכלל?" היא שאלה.

"לא יודעת," אחינועם ענתה, ולפני שהניחה לדלת להיסגר היא שאלה, "איך את עם לעלות במדרגות בחושך?"

"אתה יודע," אמרה קארין, "אתם הרבה יותר נחמדים כשאין את קרן בסביבה."

היא ישבה במה שנראה כמו הסלון של בית המחסה - חדר עם ספות, שולחנות, כיסאות וקלפי טאקי מתפוצץ המפוזרים בכל עבר. גל, שישב על ספה כלשהי, אמר לקארין שבטח יוני ושאול השאירו את הקלפים מפוזרים.

"ועמנואל?" שאלה קארין שישבה על ספה אחרת.

"עמנואל? מה הוא קשור?" גיחך גל.

"הוא היה איתכם," היא אמרה, "באותו היום בבית הספר הקהילתי של מוסרות."

"עמנואל לא גר פה," גל ענה, "יש לו... נו..."

"משפחה?"

"כן, זה," הוא אמר בבוז, "בכל מקרה, למה אנחנו נחמדים יותר?"

"אה, כי הילד ההוא, צואנוב, לקח אותי הנה בנימוס ובלי לשתק אותי," קארין ענתה.

"כן... אנשים מתחילים לחפף עם כל התקנות מאז שאין באמת מי שישגיח עלינו," גל ענה, "כלומר, יש את שת וכוכבית שבאים לפה מדי פעם, אבל רוב הזמן אנחנו לבד."

"כמה אתם פה בכלל?" היא שאלה.

"משהו כמו עשרים," הוא ענה, "יש אותי, את יוני ושאול, את שי צואנוב, את סנדרה השתקנית–"

"–השתקנית זה שם משפחה?"

"מה?"

"מה?"

גל הסתכל קצת מוזר על קארין, שאמרה, "גם אתה הרבה יותר נחמד כשאחינועם לא פה."

"אחינועם? מה אחינועם קשורה?" גל אמר במהירות ונעמד.

קארין גיחכה. "תירגע, באמת. למה כולם כל כך מתלהבים מאחינועם?"

"כולם? מי עוד?" הוא שאל בחשש.

"למה אתה כל כך חושש? אתה לא רוצה תחרות?" היא שאלה בחיוך.

"תחרות? מה? למה שאני אחשוש? איזו תחרות? על מה את מדברת?" הוא שאל בלחץ.

קארין ידעה טוב מאוד מה גל מנסה להסתיר, אבל היא החליטה להתעלל בו עוד קצת.

"גם מאיה מתלהבת מאחינועם, זה מה שהתכוונתי," היא אמרה.

"אה, מאיה," הוא נרגע.

"כן, לא הייתי נרגעת במקומך," קארין אמרה, "עם כמות ההתלהבות שלה, אולי גם היא מאוהבת באחינועם."

"מה?!" הזדעק גל.

"היי, לא הכחשת כשאמרתי גם!" קארין הכריזה בניצחון.

גל נשף בייאוש וחזר להתיישב בכורסה שלו. ואז פתאום קטע מהרצפה נפתח.

"היי, יש פה דלת סתרים!" גל התלהב, ומדלת הסתרים יצאו אחינועם ומאיה. נראה כאילו הן עולות מתוך גרם מדרגות, והן אכן התנשפו במאמץ הכרוך בעליית מדרגות רבות מאוד.

"הו, הנה אתן! מה לקח לכן כל כך הרבה זמן?" קארין שאלה בחיוך. גל, לעומתה, לא חייך. הוא הביט בקארין, אחינועם ומאיה. שלוש בנות. והוא, הוא האחד...

הפרק הקודם		הפרק הבא