עוטי השיריון- הסיכוי האחרון של הוגוורטס

הנחיתה של ליאו סחטה ממנו את כל האוויר.
הוא אחז ברגלו החבושה היטב.
לפחות הוא לא נחת על הרגל.
ראף ומייקי רכנו לעברו.
"הי אחי, הכל טוב?" שאל מייקי.
ליאו הינהן.
"אני לא מאמין שחזרנו לפה!" קרא ראף בהקלה מהולה בכעס.
ליאו הביט סביבו.
הם עמדו מול שערי הוגוורטס.
הם היו בהוגוורטס.
"המצב בטח החמיר מאז שעזבנו," אמר ליאו. "אנחנו חייבים לבדוק!"
הצבים התחבאו מאחורי חליפת שריון חבוטה למראה.
קבוצה של חיילי רגל הובילו את פני דג וראזאר במסדרון הרחב.
ראף הזעיף את פניו למראה גופו החלקלק והסגלגל של פני דג.
"זבר, תגיד לשרדר שאין סימן לצבים בשום מקום," אמר ראזאר. "לויד אמר שהוא כבר הספיק להעביר את כולם. כולל הילדים שאיתם."
"בסדר," גנח פני דג.
הוא התרחק מהחבורה שפנתה למסדרון אחר כדי להמשיך לחפש.
הצבים המתינו, שפני דג יתרחק, ואז יצאו מהמחבוא ופנו לצד השני בשקט מוחלט.
"אני לא מאמין!" לחש ראף. "לויד בטח זה שהעביר אותנו לפה ודאג שרק אנחנו נוכל לעבור!"
"והוא העביר גם את האחרים," הוסיף מייקי. "זה אומר שדוני וכל החבר'ה כבר אמורים להיות פה!"
"ששש... אין לנו זמן לזה," אמר ליאו. "כדאי שנמצא אותם בהקדם ונזהיר אותם שראזאר מחפש אותם!"
"אז כדאי שנתפצל כדי למצוא את כולם יותר מהר!" אמר ראף.
"אני לא חושב שזה רעיון- " אבל מייקי וראף כבר רצו לכיוונים שונים ונעלמו מן העין. "-טוב", הוא השלים באנחה ופנה לכיוון אחר.

***

דוני נחת על הפרצוף, ומישש אותו בכאב.
הראייה שלו היטשטשה, והוא ראה רק צלליות שמבשרות שאפריל וג'יימס נמצאים לידו.
אחת הצלליות קראה משהו, ודוני הרגיש לפתע שפניו רטובים.
הוא ניגב את עיניו והביט סביבו.
ג'יימס עמד מולו בשרביט מונף.
"זה בסדר," אמר ג'יימס. "רק הרטבתי לך קצת את הפנים, כדי להקל על הכאב..."
"תודה רבה," רטן דוני.
לפתע הוא קלט שהם נמצאים במקום אחר.
הם עמדו באמצע כיתה שוממת.
אח מבוערת ניצבה בצלע אחת של הכיתה, והאירה אותה בצורה משונה.
דוני ראה כמה פופים זרוקים בצדי הכיתה, ומדפים עמוסים בכדורי בדולח, כוסות קפה, וספרים עבי כרס ומאובקים.
"אני חושב," אמר ג'יימס. "אני חושב שאנחנו נמצאים בכיתה של גילוי עתידות. מה שאומר, שאנחנו בהוגוורטס!"
"איפה דני פאנטום והחברים שלו?" שאלה אפריל.
"הם לא נעלמו איתנו," אמר דוני. "יכולנו להיעזר בהם דווקא. חבל..."
"אבל למה? איך הגענו לפה?" שאל ג'יימס.
"אני לא יודע," הודה דוני. "אבל אני בטוח שלויד איכשהו קשור לזה... הוא בטח גם זה שחיבל בשער..."
"איפה כל האחרים?" תהתה אפריל.
"אני חושב שהם גם היו בממדים שונים," אמר דוני. "לויד בטח רצה להפריד אותנו. אם הוא החזיר אותנו, אז השאר בטח גם חזרו..."
קול של צעדים מהירים קטע את שיחתם.
"חייבים להתחבא!" קרא ג'יימס.
דוני קפץ מאחורי ערימה של פופים.
הוא סימן לאפריל שתצטרף.
ג'יימס הצטרף אליהם והם הצטופפו מאחורי הערימה.
מישהו עלה לחדר.
הצעדים האטו.
"הי, חבר'ה זה אני!"
דוני שמע את קולו של מייקי.
הוא קפץ מהמחבוא בשמחה, ואחריו אפריל וג'יימס.
אבל מי שעמד מולם לא היה מייקי.
הקוסם הערמומי הצמיד את שרביטו לגרונו.
"טריק פשוט שכל אחד יכול לעשות," אמר הקוסם, עדיין בקולו של מייקי.
"חתיכת צייד מגעיל ומנוול!" קרא ג'יימס. "שתק!"
לויד הסיט את הקללה בהינף שרביט.
 הקללה פגעה בכדור בדולח שהתנפץ לרסיסים.
"אני לא מאמין שעבדת עליי ככה!" קרא דוני.
הוא התכונן לפגוע בלויד עם המקל, אבל בהינף שרביט של לויד, המקל עף לקצה השני של החדר, הרחק מהישג ידו.
אפריל זרקה את המניפה של לעבר לויד.
"דיפינדו!" קרא לויד.
המניפה נחתכה לשתיים, רגע לפני שפגעה בפניו של לויד, וכל חתיכה עפה לקצה אחר של החדר.
"לא!" קראה אפריל.
החתיכות של המניפה התרוממו באוויר, ותקפו את לויד שנית.
ג'יימס ניצל את ההלם של לויד, ושלח לעברו קללה.
"אימפדימנטה!"
גופו של לויד עף , ופגע באחד מהמדפים.
הוא איבד את ההכרה ונפל על הרצפה.
דוני, אפריל וג'יימס חצו את החדר בריצה, וירדו בסולם.

***

פיטר פקח את עיניו.
הוא הרגיש את הרוח נושבת על עורפו.
קייסי ישב מולו, המום לא פחות.
"לאן הגענו?" קרא קייסי.
פיטר הביט סביבו.
הוא ראה את הצריחים של הוגוורטס.
הם היו שוב בהוגוורטס!
"אנחנו בהוגוורטס!" קרא פיטר. "ואנחנו במקום די גבוה..."
הם ישבו במה שנראה כמו מרפסת עגולה ורחבה.
פיטר קם והתקרב לקצה המרפסת, כשקייסי עוקב אחריו בסקרנות.
המדשאות התפרסו למטרים רבים מתחתיו, והאגם נצץ באור השמש.
הוא אפילו הצליח לראות מרחוק את הבקתה של שומר הקרקעות, האגריד.
"אני חושב שאנחנו נמצאים במגדל האסטרונומיה," אמר פיטר. "זה ללא ספק המקום..."
"מגניב!" קרא קייסי בהתלהבות. "אולי כדאי שנמצא את האחרים!"
"אני לא יודע אם הם פה," הודה פיטר. "אבל שווה לנסות..."
פיטר וקייסי מצאו פתח במרפסת.
הם נכנסו דרך הפתח, והחלו לרדת בגרם מדרגות לולייני.
אחרי כמה דקות של ירידה במדרגות, הם עצרו בהתנשפות.
"המקום הזה גדול!" קרא קייסי." אתם לא הולכים לאיבוד?"
"למעשה, זה כמעט קרה לי כמה פעמים," התנשף פיטר. "אני חייב להסכים איתך שהוגוורטס זה מקום עצום."
הם המשיכו לרדת במדרגות, ותוך זמן קצר הם כבר התחילו לרוץ במסדרונות.
מרוב תשישות, פיטר לא שם לב לדמויות שרצו ממש לכיוון שלא.
לפני שהספיק לעצור, הם התנגשו.
פיטר שיפשף את מצחו, וקם מהרצפה.
"פיטר?"
פיטר הרים את ראשו.
נער עם שיער שחור פרוע ועיניים חומות הביט בו.
"ג'יימס!" קרא פיטר.
"זה אתה!" צחק ג'יימס. "כמה אני שמח לראות אותך!"
"פיטר!"
פיטר הביט בבני לווייתו של ג'יימס.
דוני הביט בו בחיוך רחב, ואחז בידה של אפריל.
"היי, ג'ינג'ית," אמר קייסי. "מה המצב, די?"
פיטר השיב להם חיוך.
"יש חדש?" שאל ג'יימס.
פיטר סיפר להם על ההופעה שלהם בעולם של האווטאר, עם קצת עזרה מקייסי.
הוא תיאר את הקרב שהתחולל בינו לבין לויד, והחזרה המסתורית להוגוורטס.
"גם אנחנו פשוט הופענו פה," אמר דוני. "ואני בטוח בתשעים ותשעה אחוזים שלויד קשור לזה."
"ואם כבר מדברים על לויד," אמר ג'יימס. "גם אנחנו נתקלנו במנוול הזה."
"התחמקנו ברגע האחרון," הוסיפה אפריל. "בזכות ג'יימס."
פניו של ג'יימס הסמיקו קלות.
פיטר כבר הבחין שהוא קצת דלוק עליה.
"גם את מאוד עזרת," מילמל ג'יימס במבוכה.
"אנחנו חייבים למצוא את כולם," אמר פיטר. "כדי לחשוב על תוכנית."
ג'יימס זקף את ראשו, כאילו התעורר הרגע מחלום.
"כן, צודק," הוא אמר ושלח לעברו מבט לא ממוקד.
"אז בואו נלך על זה!" קרא קייסי.

***

לויד התעורר והביט סביבו.
הוא שכב על הרצפה, רסיסים של כדורי בדולח סביבו.
ערימה של ספרים מאובקים שכבה לצידו.
הוא גישש בכיס גלימתו והוציא מראה.
לויד שלח מבט קצר לעבר המראה.
דם רב כיסה את חצי מראשו ופניו.
חתכים עיטרו את גב ידו, ככל הנראה מרסיסי הבדולח.
לויד קם מהרצפה ושלף את שרביטו בגסות.
הוא לא רצה שיישאר סימן לקרב שהיה פה.
זה מזכיר לו את העלבון שחש כעת מהתבוסה.
"רפארו," הוא לחש.
רסיסי הזכוכית התגבשו מחדש לכדורי בדולח, והונחו על המדף שקיבע את עצמו חזרה, ביחד עם הספרים המאובקים.
"פרולה," מילמל לויד, לבסוף וכיוון את השרביט לראשו.
תחבושת לבנבנה עטפה את ראשו.
הוא העביר את השרביט על פני גב ידו, והחתכים התאחו ונעלמו.
"עכשיו, הגיע הזמן להתקרר קצת," אמר לויד.
הוא הוציא מכיסו את השלט ולחץ על הכפתור האמצעי.
שער ממדי נפער באמצע החדר, והוא עבר דרכו בקלילות.
הרים מושלגים, סופה חסרת רחמים וארמון מרהיב מקרח.
לויד הופיע שם, ועלה במדרגות החלקלקות.
בכניסה, עמדה מפלצת הקרח.
עיניה חלולות, שיניה קטלניות וחדות.
לא יצור שכדאי להתעסק איתו.
בדיוק מה שלויד צריך לתוכנית שלו.
המפלצת שאגה בעוצמה.
"מרשים," אמר לויד, בלי להניד עפעף.
הוא הניף את שרביטו באוויר.
"אימפריו!"
לרגע המפלצת המשיכה לשאוג.
ואז היא קפאה במקום.
לויד ירד במורד המדרגות, והמפלצת בעקבותיו.
שום דבר לא יעצור אותו יותר.

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא