מכשפה מלכותית

ליל כל הקדושים כבר התקרב, והמורים החלו לקשט את הטירה, כל אחד והקישוטים היחודיים לו. אדלן אהבה בעיקר את הקישוטים שהוסיפה דורין, שהיו עטלפים אמיתיים עם ראשי דלעת, שריחפו בכל הטירה ובכל כמה דקות היה עטלף אחד מתפוצץ וממטיר גשם של סוכריות טעימות על אחד הילדים. 

היא בהתה בעטלף אחד, שעופף במעגלים מסביבה, כאילו הוא מחכה להיתפוצץ מעליה. משהו במוחה של אדלן כאילו אומר לה שהיא שכחה משהו חשוב, אבל היא לא יכלה להיזכר מהו. כנראה שזה לא משהו כל כך חשוב, חשבה.

כל הילדים מהשנה השנייה ומעלה לא הפסיקו לדבר על ארוחת הערב שתתקיים למחרת. "שמעתי שהשנה יהיה משהו מיוחד."  אמר ילד נמוך מרביינקלו, כנראה בשנתו השלישית. אדלן תהתה לעצמה וחשבה מה יכול להיות מיוחד בסעודת חג. כאצלה בארמון תמיד מכינים ארוחות מלכותיות, ובמה זה יכול להיות שונה? אולי חוץ מהעובדה שכאן אפשר לעשות קסמים.

היא עלתה אל חדר המועדון של גריפינדור, ומצאה אותו רועש כתמיד. "היי," אמרה כשמצאה את רוז לבסוף. אך היא הצטערה שאמרה את זה, הבינה שקטעה שיחה חשובה. "או, היי אדלן. אמ.. זה קלואי... אמ... אני דיברתי איתו קצת..." היא הציגה ילד גבוה בעל שער חום כמו שוקולד ועיניים כחולות, על אפו הרכיב משקפיים מרובעות. "שלום... אה.. אני חושבת שאני אעלה לנוח קצת..."

היא ברחה כמה שיותר מהר מהמקום, הולכת למיטתה השקטה. היא לא באמת ציפתה להירדם, אך איך שראשה נגע בכרית היא שקעה בשינה עמוקה, חולמת עוד אחד מהחלומות המוזרים שלה:

סוס שחור ענקי מרחף בשמיים.

הבזק אור סגול.

הסוס התחלף בהיפוגריף.

הבזק אור ירוק.

ההיפוגריף התחלף בת'סטראל.

הבזק אור לבן.

"שלום," אמר קול עמוק. "ציפיתי לתוכניותך. מה ברשותך?" גבר מקריח וצנום בעל פני עכבראש צעד אל פתח הדלת. "הינה התוכניות." הוא הושיט לו דף מאפיר, ועליו כתבים מוזרים. "הממ.." האיש בעל הקול העמוק, עטוף בברדס אפור שמכסה את כל גופו בחן את הכתבים. "אני רואה שבסופו של דבר אתה כן מועיל, כשמאיימים עליך קצת, זנב תולע. אני שמח שלבסוף הצטרפת אליי. אך, אני חש שנאמנותך לא גדולה אלי כפי שהייתה לאדונך הקודם." האיש המקריח צייץ בפחד. "א.. א... אני נאמן לך מאוד... אדוני," קולו היה מפוחד ורועד. "אני לא בטוח בכך, ואתה יודע שאני לא אוהב לקחת סיכונים." האיש בברדס האפור כיוון אל האיש העכברי את שרביטו, ובהבזק של אור ירוק האיש הצנום צנח על הקרקע ללא רוח חיים.

הבזק אור כחול.

סעודת ליל הקדושים באולם. מאות התלמידים נהנים מארוחת הפלאים. אדלן ורוז יושבות ומשוחחות ביחד. "חכי רגע, יש לי משהו בשבילך." רוז קמה ויצאה מהאולם, ואדלן המסוקרנת מחייכת וממשיכה לאכול. 

הבזק אור צהוב.

רוז מתהלכת בטירה החשוכה, פונה אל גרם המדרגות לקומה השביעית. היא מניחה את רגלה על המדרגה הראשונה ו....

מישהו תופס בצווארונה, והיא מוסטת הצידה כשראשה חובט במעקה לידה. היא מתעלפת ומובלת על ידי איש בברדס ירוק.

הבזק אור כתום.

האיש בברדס הירוק אוחז ברוז, עומד במערה בתוך ההר. הוא מכוון את שרביטו אל רוז, וממלמל, "אימפריו."

הכל מחשיך.

 "אדלן! אדלן תתעוררי!" 

אדלן פקחה את עיניה, ראשה כואב ומבטה מטושתש. "מה? מי זה?" היא ממלמלת. "זאת אני, רוז. את לא הפסקת להתנענע במיטה שלך, חשבתי שאת עומדת למות או משהו."

ראייתה של אדלן חזרה לקדמותה, והיא הבחינה לא רק ברוז, אלא גם בפרופסור לונגבוטום, ראש בית גריפינדור, הטסיה, בלו ורייצ'ל- הבנות שאיתן אדלן חולקת את החדר, ומעליה רכנה פרופסור מקגונגל, בודקת אם יש לה חום. "היא קודחת." אמרה בפנים חמורות סבר. אדלן כנראה התעלפה, כי הדבר היחיד שזכרה כשהתעוררה במרפאה זה את המילים האחרונות של המנהלת. מבחוץ נראתה השמש שוקעת, ואדלן שמעה צעדים מימינה. מדאם קלונסקי, אחות בית הספר, צעדה לעברה ובידה כוס עם משקה כחול. "אני שמחה שהתעוררת. שתי את זה." לא הייתה לאדלן ברירה, והיא לגמה במהירות את תכולת המשקה הנורא. "תודה." אמרה בכל חלוש. "ישנת כמעט יום שלם, הסעודה עוד מעט מתחילה."

הסעודה.... משהוא במוחה של אדלן אמר לה שהיא שוכחת משהו מאוד חשוב. "אני אוכל ללכת?" היא שאלה את מדאם קלונסקי. "אין סיבה שלא, אין לך כבר חום..."

כעבור חצי שעה ירדה אדלן אל האולם הגדול, מלאת אנרגיות מחדש. היא פתחה את דלתות האולם, וגילתה שכש בית הספר כבר נמצא שם. פרופסור מקגונגל הייתה כנראה באמצע דבריה, כי היא עמדה כשפיה פתוח עוד. אדלן צעדה במהירות בפנים סמוקות אל הכיסא ליד רוז. כשהתיישבה, המנהלת המשיכה בדבריה. "אז כמו שאמרתי, השנה נקיים תחרות קסמים, כל שיכבה בנפרד, למען כוחות הוגנים. התחרות נועדה לא כדי לראות מי הכי טוב, אלא כדי שתשכילו יותר במטרה לזכות בפרס, אם אתם מבינים אותי. התחרות תתקיים בעוד שלושה חודשים מעכשיו, ועד אז הינכם מוזמנים ללמוד עוד ועוד כשפים, כמובן מן המותרים, ולנסות לזכות. את רשימת הכשפים האסורים תוכלו למצוא בלוח המודעות בכל אחד מחדרי המועדון. כעט את יכולים להתחיל לאכול." מטעמים הופיעו לפתע על השולחנות, וגל של פטפוטים שטף את האולם. אדלן ורוז שוחחו בינהן בזמן שאכלו על התחרות, והחליטו שילמדו ביחד כל מה שיוכלו, וינסו לזכות בפרס. שיחתן נקתעה כשרוז אמרה, "חכי רגע, יש לי משהו בשבילך." היא קמה ופנתה אל היציאה מהאולם.

פתאום, גל של זיכרונות שטף את מוחה של אדלן. היא נזכרה בכל החלום שחלמה אתמול, וראשה כמעט התפוצץ. "רוז! לא, חכי!" היא רצה ותפסה בידה של חברתה, והיא נראתה מבולבלת. "נו באמת, יש לי הפתעה בשבילך, אני רק הולכת להביא אותה, אני אחזור אחר כך." אדלן נסתה לעצור בעדה שוב ושוב, אך רוז חמקה מידיה לבסוף ויצאה מהאולם. אדלן לא ידעה מה לעשות, כי אם תלך אחריה גם היא תתפס. היא רצה אל שולחן המורים ופנתה הישר אל המנהלת, כשכל המבטים נעוצים בה.

 מצטערת שלא כתבתי פרק כל כך ארוך, אני כותבת מהפלאפון שלי כי יש לי בעיה במחשב, וזה די קשה... זה הפרק היחיד עד לסוף החודש... אני טסה ועד אוגוסט אני לא אחזור, ולא תהיה לי אפשרות לכתוב שם... סליחה:'( אבל בכל זאת...

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא