העיניים הן ראי הנפש

It's not over 'til it's all been said 

‪It's not over 'til your dying breath 

‪So what do you want them to say when you're gone?‬ 

‪That you gave up or that you kept going on?‬

- Just Hold On, Steve Aoki & Louis Tomlinson

פרק 13 - עיניים בוחנות

"אז אתה רוצה להגיד לי," הכריז רון בנחרה, "שגאיה התעוררה והקרב נגד הענקים כמעט הופסד, כי לפרסי ג'קסון האדיר היה דימום מסכן באף?"

הארי דחק בו בכתפו. "זה היה בלהט הקרב. פרסי אפילו לא שם לב."

רון ניענע בראשו, מגחך. "זאת צריכה להיות הכותרת של כל המאבק הזה. 'כמעט הפסדנו כי פרסי שכח לקנח את האף'."

הארי חייך והסיט ענף סורר שעמד בדרכו. "אבל אתה מתעלם מהתעלומה המרכזית כאן."

רון הביט בו בגבות מורמות. שיערו הכתום נראה בוער בשמש הבוקר הבהירה. "שהיא?"

הארי הידק את הגלימה שעל כתפיו כשמשב רוח קר במיוחד עבר ביניהם. "איך, לכל הרוחות, ליאו תקף את הכיפה, אם הוא מת תוך כדי שהביס את גאיה?"

רון פתח את פיו לענות, קפא, ואז סגר אותו וקימט את מצחו. "איך… לא חשבתי על זה. איך באמת?"

"אין לי מושג. התעוררתי בדיוק אחרי שגאיה הובסה. אף אחד עדיין לא הספיק לדבר ולעכל יותר מידי ממה שקרה."

"אז נאלץ לחכות לחלום הבא כדי לדעת את התשובה?"

"אני מניח," הנהן הארי. שניהם יצאו מבין העצים והצמחייה אל קרחת היער שבה נמצאה הכיפה. "אם תהיה שם תשובה. אולי פרסי יואיל בטובו לענות לנו על זה."

רון פלט נחרה. "משום מה אני מפקפק בכך. לא יודע למה, סתם תחושה מוזרה כזאת."

הארי התאפק לא לצחוק. "תגיד לי, מתי נהיית כזה ציני? אני לא זוכר שתמיד היית כזה."

"זאת תגובה אוטומטית," הסביר רון בכובד ראש. "חלק ממנגנון ההגנה הטבעי שלי מחצויים מתסכלים."

"אה-הא."

"אל תסתכל עליי ככה, אני יודע שגם אותך הוא מעצבן."

"הו, כן," חייך הארי. "אני ממש רותח."

רון ניסה לתקוע בו מרפק. הארי ניפנף בשרביטו באיום מעושה. רון עשה פרצוף מלא חשש מוגזם. שניהם נכנסו אל הכיפה עם חיוכים על פניהם.

חיוכיהם קפאו ונעלמו במהירות כשצעקות קיבלו את פניהם בפנים.

"אני דורש לדבר עם מנסן," קרא בזעם מישהו שפניו נראו להארי מוכרות במעורפל.

"ואני נאלץ לבקש ממך לעזוב," אמר מקגרגור, קולו קר, פניו החתומות בדרך כלל מסגירות עוינות ברורה. 

הפולש הסתובב אל סגנה של המפקדת, פניו מעוותים בבוז וכעס. "אתה עוד תשמע ממני, סגן," ירק. אור הלפידים שתמיד הציף את הכיפה השתקף על קרקפתו חסרת השיער. "זה לא יעבור בשתיקה. לאף אחד מכם," הוא סינן, עיניו ננעצות בוורן, שישב ליד אחד השולחנות בידיים שלובות וגב זקוף והשיב לו מבט בעיניים מצומצמות, דומם לגמרי. הזר הסתובב אל עבר היציאה, גלימתו מתנפנפת מאחוריו ברוב רושם. "במיוחד לא למנסן," הכריז בעודו צועד אל עבר דלת היציאה מהכיפה, חולף על פני הארי ורון מבלי להעיף בהם מבט. צעדיו הידהדו בכיפה הדוממת. נדמה שכולם היו קפואים במקומם.

ידיו של מקגרגור היו מאוגרפות משני צידי גופו, שפתיו כה מהודקות זו לזו שהן נעלמו כליל. הארי מעולם לא ראה אותו כועס כל כך.

"היי," אמרה הרמיוני בשקט. הארי הפנה אליה את ראשו בחדות; הוא אפילו לא שם לב שהיא נעמדה לידם. "זוכרים אותו?" שאלה.

רון נענע בראשו לשלילה. הארי נעץ בה מבט נוקב. "מי זה היה?"

"המפקד מרקוס," אמרה הרמיוני, ומיד הכל התחבר במוחו של הארי - כאילו נורה נדלקה בתוך ראשו וחשפה את כל מה שהוא לא הצליח לראות בחשיכה. המפקד מרקוס; אותו מפקד שהתפרץ לחדרה של המפקדת במשרד הקסמים, לפני מה שנראה כמו נצח אבל היה למעשה שבועיים, בזמן שהמפקדת הזועמת שזימנה את הארי וחבריו למשרדה נתנה להם הזדמנות אחרונה לשכנע אותה לא לסלק אותם מהצוות שלה. אחרי שהם פגשו את פרסי לראשונה, אחרי שהארי נכנס לתאו וקיבל את השריטה בצורת הקלשון על מפרק כף ידו. אחרי שהארי חלם על החצוי לראשונה, גילה את שמו ואת מורשתו האלוהית.

המפקד מרקוס. הארי זכר אותו בבירור. הוא נכנס באמצע הישיבה להודיע למנסן שהיא צריכה להגיש דיווח לשר הקסמים, התעלם ממנה כליל כשהיא ביקשה שיעזוב וניסה לפתות את הארי לנטוש את הצוות ולהצטרף אליו, לא פחות ולא יותר. הו כן, הארי זכר את המפקד מרקוס.

"מה הוא עושה פה?" סינן רון, פניו מקדירות. נראה שגם לו לא הייתה בעיה להיזכר.

"לא ברור," אמרה הרמיוני, מביטה בשניהם בעיניים בוחנות. "הוא פשוט הגיע - אני לא יודעת איך הוא בכלל נכנס לכאן, מקגרגור אפילו לא ידע שיש לו אישור כניסה - וניסה להגיד לוורן מה לעשות. ואז למקגרגור. וכששניהם לא הקשיבו לו הוא התחיל לצעוק ולעשות בלגן ולדרוש לדבר עם המפקדת, שלא נמצאת כאן היום, ואת הסוף כבר ראיתם בעצמכם." עיניה של הרמיוני נעו הצידה, אל עבר וורן ומקגרגור שדיברו זה עם זה בפינה מרוחקת בכיפה. שניהם נראו מתוחים. "אם תשאלו אותי," אמרה הרמיוני חרישית, "זה נראה כאילו הוא מנסה להשתלט על החקירה."

"מה?" פלט הארי. "את רצינית?"

היא הנהנה, מביטה בו ברצינות תהומית. "הוא דרש שיראו לו איפה הכניסה לצינוק. הוא הסתובב כאן כאילו המקום הזה שייך לו. זאת רק השערה, כמובן, אבל אני לא רואה הסבר אחר."

"אז הוא מנסה לדחוף את האף למקומות שהוא לא שייך אליהם," סיכם רון. "אני מקווה שמישהו יחטוף לו אותו."

הרמיוני גילגל את עיניה, חיוך מופיע על שפתיה. "מאוד בוגר, רון." לא נראה שזה הפריע לרון.

"טוב, אני מניח שזאת בעיה שמנסן כבר תטפל בה," אמר הארי. הוא הניד בראשו לעבר שני הסוכנים הוותיקים יותר בצוות שעדיין שוחחו זה עם זה בקדחתנות. "אף אחד לא ייתן לזה לעבור בשתיקה, כמו שמרקוס אמר."

"אני מניחה שאתה צודק," הודתה הרמיוני וניענעה בראשה, כאילו מנערת את עצמה מהנושא. "אז מה בתוכנית של היום? מישהו מצטרף אליי בספרייה?"

"אני," קפץ רון. "נמאס לי מהאוויר הטחוב בצינוק. אתה תסתדר לבד, הארי, נכון?"

"בטח." הארי משך בכתפיו בקלילות. "אולי אצטרף אליכם מאוחר יותר."

"כשימאס לך לדבר לעצמך," הינהן רון בהבנה מעושה. הארי נאנח.

"מה שתגיד. נתראה אחר כך, חבר'ה." הוא פנה ללכת, אך העיף מבט אחרון מאחוריו. "אה, ורון, תעדכן את הרמיוני לגבי החלום, כן?"

"אין בעיה."

"בהצלחה!" קראה הרמיוני.

"גם לכם." הוא שלח אליה חיוך אחרון והסתובב, מחדש את צעדיו אל עבר הבמה.

הוא עשה את דרכו באוטומטיות. הנפת הבמה, כניסה לגרם המדרגות שמתחתיה, ירידה בו לאור הלפידים המכושפים, פתיחת דלת הצינוק חסרת החריקות - נדמה שעשיית כל הפעולות הללו כבר הפכה לעניין שבשגרה. הוא מצא את עצמו יושב מול החצוי ירוק העיניים, שרביטו מפיץ אור לידו, תוך דקות ספורות בלבד.

"היי, פרסי," בירך. המיצמוץ האיטי שפרסי השיב לו היה שקול לברכת שלום זהה, לפי מילון פרסי > שאר-בני-האדם שהארי חשב שכדאי שהוא יתחיל לכתוב בקרוב, כדי שגם שאר האנושות תוכל להבין את בן פוסידון המסתורי.

"אז חשבתי לעצמי," קפץ הארי הישר למים העמוקים, "שבטח תוכל לפחות להסביר לי מה לכל הרוחות ליאו עושה כאן. בהתחשב בעובדה שהוא, אתה יודע, מת."

קצה פיו של פרסי התעקם לשביב חיוך. הארי דמיין במקומו צחוק מתגלגל.

"מה, כלום?" שאל הארי. "זאת לא שאלה מסובכת, לא? יש לי תחושה שהיא בכלל לא קשורה לכל מה שקורה כאן. לא תענה לי אפילו על זה?"

נראה שפרסי שוקל את זה. הראש שלו נטה הצידה, כאילו מבלי משים, ועיניו בחנו את הארי לאט. הארי הרים גבות.

לאחר רגע של דממה פרסי ניענע בראשו בהחלטיות. "תראה בחלום," פסק.

הארי גנח. "זה תמיד אותו דבר איתך. תראה בחלום. אני עדיין לא מבין את ההיגיון; מה זה משנה אם אתה תגיד לי או שאני אראה בחלום? שני הדברים מובילים לאותה תוצאה - אני מגלה את האמת. מה ההבדל הגדול?"

פרסי משך בכתפיו והפנה את ראשו הצידה, קוטע את קשר העין ביניהם ומבליט את הצלקת על צווארו. היא נראתה אדומה ונפוחה מהרגיל - בטח בדיוק הסתיים אחד מההתקפים שלה לפני שהארי נכנס. לפחות פרסי לא נראה מזועזע או מותש לגמרי כמו שנראה אחרי התקפים קודמים. ידיו שחיבקו את ברכיו היו רפויות, לא דרוכות כמו שתמיד החזיק אותן בעבר. קערות האוכל שעמדו ליד דלת הסורגים של תאו היו ריקות.

נראה שגם פרסי התחיל להתרגל למצבו הנוכחי.

הארי נשען לאחור במקומו והפנה את מבטו אל עבר התאים האחרים. אל הייזל, שישבה בקצה המרוחק של תאה והחזירה לו מבט נוקב, ואל ליאו, שישב הישר מול דלת הסורגים של תאו ותופף באצבעותיו על המתכת, יוצר מנגינה עמומה וחסרת מטרה. ואז - לפני שהארי נזכר לעצור בעצמו - הוא הביט אל עבר הצד השני, אל תאה של פייפר, שישבה עם הגב לקיר הימני של תאה, על ברכיה, בתנוחה שלא נראתה נוחה כלל, ראשה שמוט ועיניה בוהות מטה. פיה נותר חסום בחבל הקטיפה האדום של ג'יני. היא הייתה קפואה, דוממת לגמרי, אפילו לא ממצמצת. הארי הסיט את עיניו ממנה בניסיון להתנער מהמראה המטריד, ושמח לגלות שהוא מסוגל לחזור להתעלם ממנה ללא בעיה. נראה שהשפעתה עליו פגה.

"מי הבא שיבוא?" שאל, מביט בפרסי שוב. החצוי הזיז את ראשו בכיוון הארי באופן שהבהיר שהוא שמע את השאלה אך לא הגיב מעבר לכך. הארי בחן אותו בעניין. פרסי כבר אמר בעבר שהוא יודע מי החצויים הבאים שיבואו, אבל לא הרחיב בנושא מעבר לכך. "אתה בכלל יודע את הסדר?"

רגע נוסף של דממה עבר, ואז פרסי הרים את ראשו. "יש לי… השערה," הודה.

"באמת?" הארי רכן קדימה בסקרנות. 

פרסי הנהן, נראה מהוסס. "לפי… כ-כוח, אולי. מהח-חלש לחזק."

הארי קימט את מצחו. "אתה קורא למתקפות שהיו עד עכשיו חלשות?"

"ל-לא," פרסי נענע בראשו. "כל המתקפות… חזקות. פשוט… הולכות ונהיות… ק-קשות יותר. לעצירה. לא." הוא נענע בראשו שוב, מנער אותו בחוזקה הפעם, מבט של תסכול על פניו. נראה שהוא לא הצליח לבטא את עצמו כפי שרצה; אירוע די שכיח.

הארי שקל את דבריו. הוא לא הצליח להבין את כוונתו המדויקת, שכן פרסי לא הצליח להסביר את עצמו במדויק, אבל הרוח הכללית של דבריו נראתה להארי הגיונית. הוא הרי ידע אילו חצויים מרכיבים את השבעה. הוא ידע שחלקם… לא, לא חזקים יותר מאחרים, כי כל סיטואציה היא כשלעצמה ודורשת יכולות שונות, אבל לחלקם יש יותר פוטנציאל, אם אפשר לקרוא לזה ככה. ג'ייסון, לדוגמא, נחשב חזק יותר ממי שתקף עד עכשיו. יכול להיות שבדיוק בגלל זה הוא "נשמר לסוף"?

"אז בעצם…" אמר הארי לאיטו, מחשבותיו מסתחררות. "למה אתה היית הראשון?"

"שונה," מילמל פרסי. שביב החיוך שלו הופיע שוב על שפתיו כשהארי עשה לו פרצוף. "באמת. החומה הראשונה - מ-מקורית. חזקה."

"אז בא חצוי חזק להוריד אותה?" המשיך אותן הארי, חש מוטרד. פרסי הינהן. "איך… איך ידעתם שהחומה הראשונה חזקה יותר מהאחרות? איך בכלל ידעתם שיהיו חומות אחרות?" משרד הקסמים הקים אותן רק אחרי שהראשונה נפלה - אחרי שפרסי תקף. לא יכול להיות שהחצויים התכוננו לכך מראש… לא?

פרסי השעין את ראשו לאחור, על קיר תאו. עיניו נותרו ממוקדות בהארי. "לא," אמר ברכות. "לא היינו… מוכנים. פ-פשוט תקפנו. תוקפים. עד שייגמר."

הארי הביט בו במצח מקומט. "עד שתגיעו לאבן הבראשיתית?"

פרסי הנהן, חסר היסוס. "זה יקרה… בכל מקרה. אתם יכולים… ל-לוו -"

"לוותר, כן, כן, אני יודע," הארי קטע אותו בזעף. הוא כבר שמע את הדברים האלה יותר מידי פעמים. "כבר אמרתי לך שזה לא הולך לקרות - אנחנו לא נכנעים. למה אתה ממשיך להגיד את זה?"

החיוך שהופיע על שפתיו של פרסי היה רחב יותר מאלה שהופיעו לפניו, ומריר מהם בהרבה. "ל-למה אתה חושב שאני יכול ל-לדבר?" שאל בעוקצנות.

הגבות של הארי נורו במעלה מצחו. "סליחה?"

אלא שפניו של פרסי הפכו אטומות פתאום. הוא קפא במקומו, גופו נדרך - כל שיתוף הפעולה שהראה עד עכשיו נעלם כלא היה. 

"פרסי," אמר הארי בהדגשה, מצמצם את עיניו. "מה בדיוק אמרת הרגע?"

העיניים הירוקות-זוהרות נותרו נעוצות בהארי, המבט בהן בלתי ניתן לפענוח. "ש-שום דבר," הייתה התשובה הממולמלת. 

"לא שום ולא דבר! אל תקשקש," הארי הזדעף. עיניו היו ממוקדות בחצוי הכלוא כמו עיני נץ, סורקות כל פרט. "מה אמרת? מה הקשר לדיבור שלך?"

לסתו של פרסי התהדקה. כתפיו היו מתוחות. הוא נראה מוכן לזנק בכל רגע. הוא הביט בהארי כאילו הוא מצפה למתקפה. 

הארי קימט את מצחו. 

אור צהוב הציף את החלל כשדלת הצינוק נפתחה בתנופה. "הארי?"

הארי לא הסיט את עיניו מפרסי, שנותר ממוקד בו גם הוא. "כן, רון?"

"מצאנו משהו… מעניין," הודיע חברו הג'ינג'י. "אני חושב שאתה צריך לראות את זה."

הארי נאנח לעצמו. עוד שאלה שתישאר חסרת מענה, כך נראה.

הוא נעמד על רגליו. "נתראה אחר כך, פרסי," מילמל. 

פרסי השיב בנשיפה עוינת, עדיין בוחן אותו בחשד ברור.

הארי הסתובב - מנענע בראשו בחוסר הבנה ומייחל, בפעם המי-יודע-כמה, לדעת מה קורה בראשו של האסיר המסתורי - והלך משם.

~~~~~~~~~~~

"אחד הלבלרים - איזה ג'ון אחד - הצליח לעלות על הצופן של ארון ספרים נוסף," הסביר רון, מחווה בידו לאחד מהשולחנות המפוזרים בכיפה, סביבו התרוצצו כמות נכבדת של לבלרים, מחליפים ביניהם ספרים וצועקים הוראות זה על זה. "מפה לשם, אני והרמיוני הצלחנו להשיג את אחד מהספרים המתורגמים החדשים. תוך כדי דיפדוף ראינו… טוב, אתה תראה בעצמך."

"אוקיי," אמר הארי, מביט סביבו בסקרנות מחודשת. הוא לא ראה כזאת מהומה בכיפה מאז שליאו השמיד חצי מהיער, והפעם ההמולה לא הייתה מלווה בבהלה אלא בהתרגשות. זאת הייתה הסחת דעת טובה מהשיחה המוזרה שבדיוק הייתה לו בצינוק.

הוא ורון נעמדו ליד הרמיוני, שהייתה כל כך שקועה בספר שנח מולה על השולחן הריק שהיא תפסה לעצמה שהיא כלל לא שמה לב אליהם. רון גיחך אל הארי חרישית וללא אזהרה חטף את הספר ממקומו מולה.

התגובה הייתה מיידית. הרמיוני התמתחה, ידיה מתרוממות כאילו כדי להכות את הגנב. "היי - ! אה," היא פלטה כשראתה מי הפושע, ידיה נשמטות וסומק מתפשט על לחייה, ואז התעשתה ונעצה בחבר המשועשע שלה מבט צורב. "רון. תן לי את זה בחזרה, עכשיו."

אפילו רון וויזלי, שהיה בעל המעמד המכובד בן הזוג של הרמיוני, לא היה מסוגל לעמוד בפני הטון הזה. הארי צפה בו ממהר להחזיר את הספר בעל הכריכה האפורה למקומו והתאפק לא לחייך. אי אפשר היה לומר שזה לא הגיע לו.

"אז, אה, הבאתי את הארי," הכריז הג'ינג'י בחיפזון. הוא דחף את הארי קדימה, מציג אותו לראווה בפני הרמיוני, ופחות או יותר התחבא מאחוריו. "אולי תראי לו מה מצאנו?"

"אל תגיד לי מה לעשות," נשפה הרמיוני בזעף, ככל הנראה גורמת לרון לשקשק, ושלחה קריצה סודית אל הארי. חיוכו התרחב. "בוא, הארי, שב - יש כאן כיסא. תראה את זה."

היא הניחה את הספר ביניהם על השולחן והארי רכן קדימה בכיסאו. הוא התחיל לקרוא את הפסקה עליה הרמיוני הצביעה, עיניו רצות על האותיות עשויות העשן הכסוף שריחפו מעל דפי הספר - אפקט של לחש התרגום שהארי כבר הכיר.

"אהיה כנה - זה המעט שאני יכול לעשות כעת - ואודה בפני הקלף והדיו כי לא הייתי הוגן כלפי חברתי לבנת-העין. נהגתי בפניה בהתנשאות, באומרי לה שעליה לחפש נחמה ולא נקמה אחרי מות טורנוס האהוב שלה, ואילו כשאני עצמי חוויתי אובדן - לא היססתי לשקוע בסערת רגשותיי ולצאת אחרי הרוצח האיום בכוונה מלאה לשים לו קץ. הייתי עיוור לכאבה מפני חיבתי העזה אל זה אשר גרם לו, וסירבתי לפקוח את עיניי אל האמת עד אשר טעמתי את נחת זרועו בעצמי. אילו רק הייתי מבין את טבעו האמיתי מוקדם יותר, הוי כמה סבל היה נחסך מן העולם. על כך אני חב את התנצלותי העמוקה ביותר לך, הבסטונה, על שחשבתי שיגונך עיוור אותך לאמת בעוד אני הייתי הסומא האמיתי. מקווה אני שתראי את המסר הזה ביום מן הימים ותדעי על התנצלותי, גם אם לא תקבלי אותה."

"הבסטונה," אמר הארי, אזעקה מהדהדת בראשו. "כבר שמעתי את השם הזה - בחלום, החלום ההוא שחלמתי כשהתעלפתי פה אחרי שקראתי את אחד מהספרים האלה -"

"כשראית את הזיכרון המאוחר ההוא," המשיכה אותו הרמיוני. "את פרסי ואנבת' מנסים לפענח את אותה התעלומה שאנחנו חוקרים עכשיו. אנחנו זוכרים, הארי, זה למה קראנו לך."

הארי הביט בספר, הלום רעם. "זאת - זאת בטח לא אותה הבסטונה," הוא גימגם. זאת לא יכולה להיות אותה הבסטונה; מאז שהיומנים האלה נכתבו עברו בערך אלפיים שנה - אין שום סיכוי שמי שזאת לא תהיה עדיין בחיים ופרסי ואנבת' פגשו אותה לפני פחות משנה. 

ובכל זאת, הוא קירב אליו את הספר והתחיל לקרוא שוב, הפעם מהעמוד הקודם.

"...קברתי את מתיי בעמק הזולא. גדלים שם עצי ברוש וכמדומני שגוונדולין אמרה פעם שהם חיוניים לקבורה בטוחה. אין אני יודע על מה היא דיברה, אך קטן אני מלפקפק במילתה, במיוחד לאור מצבי המר.

בעת חפירתי את הקברים ידעתי כי לא אוכל להישאר. ביתי, שהפך לשדה הרס ומוות בעת המלחמה, אינו ביתי עוד. המקום בו יקיריי מתו הוא אינו מקום בו אוכל לבלות את ימי הנותרים עוד, ואינו ראוי למגורים של אף אחד לעולם. הטלתי לחש שיבטיח זאת.

כתבתי מברק לנכדותיי שברחו לקראת המלחמה ובו הבהרתי להן את תוצאותיה המרות, וביקשתי אותן להישאר בביתן הזמני בג'רמניה, ולהופכו לבית קבע. ידעתי שאיני יכול לראותן שוב בחיי - בושתי הגדולה תמנע ממני מלעשות כך. את המברק שלחתי בעזרת אוח תועה שעבר בדרכי, בידיעה מלאה שהוא לא ידע להחזיר אליי בחזרה מכתב תשובה. 

שלושה ימים ולילות עברו עליי לפני שגמרתי לקבור את קרוביי. עשיתי זאת בכפי, מבלי להשתמש בשרביטי אפילו פעם אחת. הזמן הרב שעבר עליי בזמן חפירת וכיסוי הקברים הרבים נתן לי את השקט הנצרך לעכל את מותם. ימים אלו היו הנוראיים והבודדים בחיי, בהם חישבתי מספר פעמים לוותר ולשכב ולהצטרף לאהוביי שבאדמה. שרדתי רק בקושי, רק משום שאחזה בי הידיעה שגאבו הפצוע לא יצליח לדאוג לעצמו במצבו הנוכחי והדרקון הזקן זקוק לי. הוא יוצא ביתי האחרון שנותר לי.

ובכל זאת, על אף ייסורי הנפש שלא נתנו לי מרפה, אין אני יכול להתלונן או לזעום על מר גורלי. יודע אני שהבאתי אותו על עצמי במו ידיי. המלחמה עם הרוצח הלבן הייתה מיותרת, שכן יכולתי לעצור אותו לפני שהתחיל במסע זריעת ההרס שלו, אך נשארתי נוח ושקט-לב בבטחוני העיוור שאין הוא יגיע לידי כך.

אני עצמי הבאתי למפלתי. עכשיו אין לי אלא לקבל עליי את הדין, ולצאת לגלות. גאבו יהיה שותפי היחיד."

"וואו," מילמל הארי. הוא הרים את עיניו אל חבריו, שהחזירו לו מבטים רציניים. "כל זה - זה קורה אחרי המלחמה. הספר שקראנו אז, שגרם לי להתעלף, דיבר על ההכנות למלחמה." הארי קימט את מצחו במחשבה. "אני חושב שאנחנו צריכים את הספר שמתאר את המלחמה עצמה."

"כנראה שאתה צודק," הינהנה הרמיוני. "יש כמה חורים בעלילה שאנחנו צריכים למלא. אבל בינתיים, אני בטוחה שיש עוד הרבה שאפשר ללמוד מהספר הזה."

"מה לגבי שאר הספרים החדשים שתורגמו?" שאל הארי, מעיף מבט אל עבר הארון שוקק הלבלרים. "אולי נמצא בהם מידע מועיל נוסף. אולי אחד מהם מדבר על המלחמה."

"יכול להיות, אבל כרגע אין טעם - הלבלרים בקושי ויתרו על ספר אחד, הם לא ייתנו לנו עוד," אמר רון בגילגול עיניים. 

"ובכל מקרה," הוסיפה הרמיוני, "הם כרגע עסוקים בכתיבת תקציר לכל ספר, במטרה לייעל את החיפוש אחר מידע. נוכל לעבור אחר כך על התקצירים ולראות אם אחד מהספרים יכול להיות חשוב למחקר שלנו. הרבה מהספרים כאן עוסקים בנושאים אחרים, אתה יודע."

"באמת?" הארי הרים גבות. "כמו מה?"

"אה, הרבה דברים. ראיתי אחד שעוסק באסטרולוגיה. ספר אחר דיבר על הכנת שרביטים ושימוש בטוח בהם. כמה ספרים עסקו בהיסטוריה, בראשית העולם, בביולוגיה ואנטומיה… אה, וכמה עסקו באלים, כל מיני אלים, יוונים וגם מצרים ונורדים וקלטים… זה נראה מרתק, למען האמת. הכל כאן נראה מרתק, גם הספרים שנראים פחות רבי משמעות - לדוגמא, ספר אחד היה מוקדש כולו רק לאילו שיקויים אפשר להכין בעזרת עלי ורד."

"בשינוי חד מנושאים כמו איך נוצר העולם," מילמל רון. 

הרמיוני הינהנה. "זה משתנה. הייתי אומרת שזה אפילו רנדומלי."

"מה זאת אומרת רנדומלי?" שאל הארי בתמיהה.

"אין סדר מסוים," הסבירה הרמיוני. "אין תקופת זמן מסוימת. אין נושא מסוים. בארון הראשון שתורגם, שהספקתי לעבור על חלק נכבד מהספרים שלו, ראיתי בעיקר בלגן. שום מכנה משותף בין הספרים השונים. חלק מדברים על נושאים עצומים כמו הזמן והחלל, חלק מתעסקים בפרטים קטנים כמו מה גורם לפרחי הצבעונים לגדול בצבע שלהם. חלק מדברים על קסם וחלק עוסקים במדע. המכנה המשותף היחיד, הוא שלפי צורת הכתיבה, נראה שכולם נכתבו על ידי אותו מחבר." הרמיוני נשענה לאחור בכסאה וחייכה חיוך קטן, לחלוטין נהנית מהמסתורין. "ואני מוכנה להתערב איתכם שהספרים בארונות האחרים לא שונים."

הארי ניענע בראשו. "לא, לא יכול להיות." הוא הביט בחבריו בתוכחה. "אתם באמת חושבים שזה אקראי? שאין שום סיבה שהספרים נמצאים בסדר שהם נמצאים בו? שאין שום סיבה שהם יהיו כאן בכלל, בעצם, כי הם לא ממש קשורים לנושא האבן הבראשיתית שהמקום הזה נועד להחביא?"

"לא, זה לא מה שאמרתי," מיהרה הרמיוני לתקן, מזדקפת במושבה. "התכוונתי שעדיין לא מצאנו שום מכנה משותף או סיבה לספרים האלה. לא שאין כאלה." היא הביטה בספר הפתוח ביניהם על השולחן, מקמטת את מצחה בדאגה. "אני מקווה שנמצא תשובות בקרוב. אין לנו הרבה זמן לבזבז."

רון הינהן. "צודקת לגמרי. אז כדאי שנתחיל לעבוד על מה שיש לנו, לא? תמשיכו לקרוא, אני הולך להביא לי כיסא."

"רגע," קטע אותו הארי, מזדקף בכיסאו. "לפני שאנחנו ממשיכים בנושא הזה. רציתי לדבר איתכם על משהו. על פרסי."

הרמיוני הטתה את ראשה. "מה לגביו?"

"הוא… טוב…" שני חבריו של הארי הביטו בו בשאלה. הוא שיפשף את מצחו באנחה וחיפש אחר המילים. "הוא הפכפך. שמתם לב לזה? הוא כל הזמן נראה כאילו הוא שוקל אם לדבר או לא, מנסה להחליט אם לגלות לנו מידע או לא."

"כן," אמר רון, ציניות נוטפת מקולו. "זה חלק מהקסם האישי שלו."

הארי התאמץ לא להזעיף את פניו. "ברצינות עכשיו, רון. גם אתם ראיתם את זה או שאני מדמיין?"

רון בטח שמע את הנימה הדקה של ייאוש בקולו, שהארי התאמץ אך נכשל להחביא, כי הוא הרצין. "כן. כן, שמנו לב לזה. הוא כל הזמן עושה את זה; עוצר וחושב אחרי כל שאלה, לוקח את הזמן לפני שהוא עונה."

"כאילו הוא מתלבט, נכון?" לחץ הארי. "כאילו הוא מגיע להחלטה אם להגיד משהו או לא."

"יכול להיות," אמרה הרמיוני, מביטה בהארי בחוסר הבנה. "אי אפשר באמת לדעת, לא? בכל מקרה, מה זה משנה?"

הארי היסס. 

הרי מה הטעם לדבר על זה? אין באמת דרך לדעת, כמו שהרמיוני אמרה, וגם אם הייתה דרך לדעת והיה מתברר שהארי באמת צודק - גם אם ההשערה שלו הייתה נכונה, ופרסי באמת לא החליט באיזה צד הוא תומך בכל המאבק הזה…

זה לא ישנה שום דבר. פרסי עדיין עשה את מה שהוא עשה, הוא עדיין צריך לשלם על פשעיו, והוא המשיך לסרב לדבר - לא משנה באיזה צד הוא תומך, הוא בכל זאת טרוריסט, ואי אפשר היה למחוק את הצונאמי שהוא יצר שהפיל את החומה המקורית והתחיל את כל הבלגן הזה.

גם אם ההפכפכות שלו יכולה לפעול לטובתם. גם אם נראה שחוסר ההחלטה שלו קשור איכשהו לסיבה שהוא בכלל תקף - לשורש כל המאבק הזה.

"מה העניין, הארי?" שאל רון. הוא והרמיוני הביטו בהארי בדאגה ברורה עכשיו.

אבל… שוב, זה לא באמת משנה. פרסי הוא עדיין האויב. הארי לא יכל להרשות לעצמו להישאב לכל מיני הנחות והשערות לא מבוססות לטובת האויב שלו, אפילו אם אותו אויב כבר הראה סימני היסוס גלויים, החליט להימנע מלענות על שאלות רק אחרי דקות ארוכות של התלבטות או לחילופין פלט פיסות מידע והתחרט, פעם אחר פעם.

"לא משנה," אמר הארי לבסוף. "אני בטח מדמיין." כי לא יכול להיות שהוא צודק, נכון?

לא יכול להיות ש…

הרמיוני החזיקה בידו בעדינות. "אתה בטוח, הארי?" עיניה סקרו אותו, מחפשות אחר פשר העניין. "הכל בסדר?"

הארי חייך. "הכל בסדר גמור, הרמיוני." הוא פנה בחזרה אל הספר, מנסה להתנער סופית מהשאלות שצצו בו.

כי זה לא יכול להיות. זאת לא יכולה להיות הסיבה.

"אז אנחנו קוראים או מה?" שאל בקול עליז, מושך אליו את הספר. הוא יכל כמעט להרגיש את המבט שהרמיוני ורון החליפו מאחוריו.

"בסדר," אמרה הרמיוני, באיחור קל אבל בטון קליל. "בואו נמשיך."

"יופי, אז אני יכול בבקשה ללכת להביא כיסא עכשיו?" התלונן רון.

"לך כבר, נודניק."

תוך דקות ספורות נראה שכולם שכחו מהעניין והמשיכו הלאה.

אבל בפנים, הארי המשיך לגעוש.

~~~~~~~~~~~

היי לכם :) עבר... יותר זמן משהייתי רוצה שיעבור. מצטערת :/ ולצערי אני נאלצת להודיע שזאת לא תהיה הפעם האחרונה שזה קורה. לוקח לי הרבה זמן לכתוב, אני עורכת את הפרקים בעצמי ואני מתעכבת הרבה כי אני מנסה להשקיע כמה שאני יכולה ולתת את כל מה שאני יכולה. לכן אני הרבה פעמים לא יכולה לפנות את הזמן ואת הראש ולהתעסק בכתיבה, אפילו שאני מאוד מאוד רוצה, כי מה לעשות, בית הספר והמבחנים לא יחכו לי. אני צריכה להתמודד עם עומסים כמו כולנו ובדרך כלל כשאני מנסה לשלב כתיבה תוך כדי כך אני פשוט לא מצליחה בשני הדברים. אני כן מתחייבת לגמור את הסיפור הזה בסופו של דבר, אבל אין לי שליטה על כמה זמן יעבור עד שזה יקרה. 

מקווה שאהבתם את הפרק! ספרו לי מה אתם חושבים :) ותחזיקו לי אצבעות שאצליח לכתוב את הפרק הבא מהר יותר...

הפרק הקודם		הפרק הבא