חצויה+

הפרק הזה מוקדש ל yes. שהגיב.ה ראשון.ה.

לא אמרתם לי מה דעתכם על להקדיש כותבי תגובות, אבל אני בכל זאת עושה את זה, אז מי שכתב את התגובה שהייתה הכי יפה בעיני זה.. *תופים*   ש.א.ב123 !!

ממש התלבטתי אם זה רייצ'ל או ש.א.ב123 , ראיתם מה החלטתי בסוף.

טוב הנה הפרק, פעם הבאה ההקדשות יהיו קצרות יותר, מבטיחה.

_~_~_~_~_~_~_~_

אנבת'

"את יודעת," אמר פתאום ניקו, " אני יכול להביא אותך אליו. אל פרסי." הזדקפתי במקומי, "הוא נשאר באלסיום?" ניקו חייך חיוך מריר, "כן, הוא מחכה לך." אני מרגישה כאילו חטפתי אגרוף בבטן, הוא מחכה לך כל כך פגעתי בו, והוא.. נשאר לחכות לי, זה הדבר הכי מתוק שהוא יכל לעשות. דמעות שוב עולות בעיני, אבל הפעם לא מהעצב, אלא מהמחשבה שאפגוש אותו שוב.

"תודה ניקו!" אני קוראת ומחבקת אותו. הוא לא מתנגד, אלא רק מחייך את החיוך העקום שלו, החיוך הזה שגורם לבנות לרוץ אחריו.

"אבל כדי שנחכה לאחרי ההלוויה, שלא נאחר בטעות או משהו.." מלמל ניקו, עזבתי אותו וחזרתי לשבת כמו בן אדם, "צודק."

חזרנו להסתכל במים, אחרי כמה דקות שמענו צעדים מאחורינו, הסתובבתי וראיתי את וויל, השער הבלונדיני שלו מתבלגן ברוח הקרירה, ברגע שניקו רואה אותה חיוך קטן מתפשט על פניו, וויל בא להתיישב לידינו, הוא מדביק נשיקה מהירה על שפתיו של ניקו ומחייך אלי, "היי."

"היי," אני מחזירה. ניקו מניח על כתפו של וויל את הראש, "משהו מיוחד?" הוא שואל מתוך הרגל, "לא, חוץ מזה ש.. אין בלגנים, כי חסר מי שיעשה אותם." וויל צוחק והצבעותיו משחקות בשערו של ניקו בהיסח הדעת.

אני מחייכת כשאני מבינה את הבדיחה, כן, אין את פרסי שיעשה בעיות.. הומור שחור.

* * * *  

פרסי

כשאני חוזר מהטיול ערב האומלל שלי, אני רואה מישהו יושב על הספסל שמחוץ לכניסה לבית שלי, כשאני מתקרב אני מזהה את ניקו, מוזר, לא ציפיתי שהוא יבקר שוב. הוא בא פעם אחת, דיבר איתי קצת, אמר כמה זה ממש לא בסדר מה שעשיתי, הוא אפילו הסתכל על הציור שלי, למרות שניסיתי למנוע ממנו. הוא אמר שזה, יפה, והחורים המחוקים שיש בעיניים צריכים תיקון דחוף, ניסיתי שוב, שוב לא עבד.

"היי ניקו, מה אתה עושה כאן?" שאלתי כשהייתי מספיק קרוב, הוא חייך, "יש כאן מישהי שבאה לראות אותך."

הדבר הראשון שעולה בראשי זה אנבת'! והדבר השני שעולה בראשי זה תשכח מזה, אין סיכוי אז אני הולך אחרי ניקו בסקרנות כשהוא פותח את הדלת, בפנים, יושבת לא אחרת מאשר, אנבת'. רגע, זה טוב או רע? אני מתקשח, "היי, אנבת'." אני אומר.

היא מפתיעה אותי, ומתנפלת עלי בחיבוק מוחץ, "פרסי! למה-" היא מנשקת אותי, "-עשית את זה!" היא שוב מנשקת אותי, "אתה כל כך-" ושוב, "-דביל מוח אצה!" ואז אני מנשקת אותי נשיקה ארוכה על שפתי, כל כך התגעגעתי אליה, כל כך התגעגעתי לשפתיה, אני מנשק אותה בהתלהבות תואמת. נותן לעצמי לשכוח את הכל.

אחרי כמה זמן, אני שומע את ניקו מכחכח בגרונו בצד, אנבת' מתרחקת ממני בחיוך רחב, אני צוחק, אין לי מושג מה גרם לה לשנות את דעתה, אבל זה טוב, זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

"פרסי ג'קסון, אתה הדבר הכי מטומטם שיצא לי להכיר בחיים שלי!" היא קוראת בשמחה.

"כן.. בקשר לזה.." אני מגרד בצווארי, "את יודעת היו לי סיבות.." הוא מנידה את ראשה בפראות, "יכולת להיות קצת פחות קיצוני!"

"אנבת', אני מטורף עליך, זה בכלל לא היה קיצוני. עכשיו, את יכולה בבקשה להסביר לי, את הכל..?" היא מושכת אותי לספה ואנחנו מתיישבים, ניקו מתיישב מולנו על כורסה בצבע שמנת, מביט בנו ובעיניו צחוק.

"בעיקרון אני לא אמורה לספר את זה לאף אחד חי.. אבל אתה מת עכשיו את כנראה אני יכולה לספר לך," היא אמרה, ואז הסתכלה על ניקו, "בקשר עליך.. אתה אולי הבן של המוות ואתה נראה כמו מת – אל תעלב – אבל אני לא חושבת שמותר לי לספר לך.."

ניקו נאנח, "בבקשה..?" אנבת' מהנהנת, "בסדר, אבל אתה חייב להבטיח לי, זה תלוי בחיים שלי, שאתה לא מגלה לאף אחד, לא לוויל ולא לאף אחד, זה מאוד חשוב ניקו, אני צריכה שתשבע לי."

הוא הניח יד על לוח ליבו, "נשבע."

"אני סומכת עליך ניקו." אמרת אנבת' ברצינות.

"אנבת', ההסבר." אני אומר.

"אז ככה.." ואז היא מתחילה לספר סיפור מטורלל על קוסמים, ועל בית ספר ענקי שיש בו ארבע קבוצות, ועל משחק מוזר שיש להם בו הם על מטאטאים, אני יודע, מטורף, משהו על שיעורים, ועל חברים שלה, ועל כל מיני חוויות שקרו לה, ועל מישהו בשם סיימון, ועוד שניים בשם אנה וג'ס.

לא ממש הצלחתי להבין הכל, אבל הבנתי דבר חשוב-הייתה לה סיבה, החיים שלה באמת מסובכים.

כשאני שואל אם הם יודעים עלינו היא מנידה בראשה, "לא, ואסור שהם ידעו."

_~_~_~_~_~_~_~_

אני יודעת שזה לא סיום טוב אבל לא היה לי כוח..

ועכשיו משהו באמת חשוב, שאני חייבת שתענו עליו בתגובות, אנשים מתים יכולים לעלות מהשאול ולהסתובב על כדור הארץ?

הפרק הקודם		הפרק הבא