דם...

פרק 13: זה היה הסוף

היומיים חלפו במהירות. גבריאלה חיה על הגבעה ביומיים האלה. היא צדה ביער וישנה על הגבעה תחת הכוכבים המגוננים וידעה שהגיע הלילה הגדול, ליל הירח המלא.

טוני ולאונרדו יצאו לדרך כשהם לוקחים איתם את אדריאנו. לא ניתן היה להגיע אל הגבעה המרוחקת עם רכב ולכן הם רצו, אך היו בספק אם יגיעו בזמן.

בינתיים במקום אחר לחלוטין. במרתפו של בניין נטוש התאספו קבוצה של אנשים צעירים. "שקט! " נשמעה קריאה עזה. כל הקולות נדמו בבת אחת. "היום זה ליל הירח המלא" אמר רפאל בונביני. "היום אמור להגיע אותו חצוי, מפלצת שצריכה למשול עלינו ועל היצורים האלה, אותו חצוי שאנו צריכים להרוג" אמר רפאל. כולם הנהנו בהסכמה. "לא ניתן למפלצת להשתלט עלינו! " צעק מישהו אחר וכולם החלו לצעוק בהסכמה. "אם כך, פגיונות וקדימה, צריך להגיע אל הגבעה! " קרא רפאל. וכל האנשים לקחו פגיונות והחלו במסע של רכבים אל האזור הכי קרוב אליו יוכלו להגיע ברכב, את השאר ישלימו במסע רגלי.

באותו הזמן ערפדים החלו להיאסף גם הם אל הגבעה, הם רצו בסתר בין העצים רחוק מעין אדם. גם הם רצו להרוג את אותו חצוי. רק צאצא של מלכם יכול לשלוט עליהם והיות ולא קיים אחד כזה אף אחד לא ישלוט בהם. ביניהם הסתובב ארמנדו, בתחפושת הנער שלו, יודע שאם תיחשף זהותו ירצו להרוג אותו לא פחות מאשר את אותו חצוי.

וכך צעדו כולם אל הגבעה.

אנשי המסדר, הערפדים, ארמנדו וכמובן לאונרדו, טוני ואדריאנו הקטן.

הלילה ירד. גבריאלה עטתה על עצמה את השכמייה הלבנה ונעמדה מקשיבה לקולות ההמון המתאסף מכל כיוון. היא המתינה להם וכששמעה שהם קרבים, השתמשה בכוחותיה והסוותה את עצמה, היא הייתה נסתרת לעין אדם, ערפד או כל יצור חי אחר. הירח עוד לא עלה, כאילו המתין להמון הקרב בדיוק כמו גבריאלה. היא לא תיתן למלחמה לחזור, היא לא תיתן לדם חפים מפשע להישפך.

בני אדם הופיעו למולה ומצידה האחר ערפדים, בדיוק כמו בחיזיון. טוני, לאונרדו ואדריאנו לא הצליחו להתקרב. הקהל היה רב מדי. "היכן החצוי שלכם, יצורים אפלים!? איפה הוא שנהרוג אותו! " קרא רפאל בונביני. "אנחנו רוצים אותו מת לא פחות מכם! היה מלך אחד לערפדים! קינגריי מת ללא יורש ואף אחד לא ישלוט בנו במקומו! " קרא אחד הערפדים והם חשפו את ניביהם.

"אבא, איפה גבי? היא לא מגיבה לדבריהם והם לא מגיבים אליה, איך זה יכול להיות? " שאל לאונרדו בעודו אוחז את אדריאנו הישן בזרועותיו. "סמוך על גבריאלה שלנו, היא יודעת מה היא עושה" אמר טוני והמשיך להקשיב.

גבריאלה חשפה את עצמה. ראשה מוסתר בברדס של השכמייה. כולם הביטו בלובן הבוהק של השכמייה בשתיקה. "שאלתם איפה החצוי? איפה החצוי שאינכם רוצים שימשול בכם? אז הנה אני, הנה אני החצויה" אמרה גבריאלה.

היא הפנתה את ראשה אל הערפדים ולאחר מכן אל בני האנוש. "אני בטוחה שהכרתם את הוריי, או לפחות חלקכם הכירו, או הוריכם" היא הפנתה את ראשה שוב אל בני האנוש כשאמרה את המילה האחרונה. "הוריי, מרגריטה וגבריאל סטון, שהרגתם, ובלי לדעת הרגתם את מלכתכם" אמרה גבריאלה.

היא עצמה את עיניה בחוזקה וקול מילא את החלל.

 "אני מעביר לך את המלוכה מרגריטה שלי, את היורשת שלי ואני יודע שביום מן הימים, היורש שלך יראה את זה בעצמו, הוא יהיה מיוחד כל כך".

"אתם מזהים את הקול ערפדים יקרים, זה היה קולו של מלכיכם ממליך את אימי להמשיך את דרכו, הוא חש בסכנה המתקרבת, אך בכל המהומה לאחר הירצחו אימי לא יכלה לדרוש את מלכותה ולכן נותרתם ללא מנהיג" המשיכה גבריאלה.

"תחשפי את עצמך, תוכיחי שאת היורשת של המלך, של בתו המלכה, הוכיחי זאת! " צעק אחד הערפדים. "כרצונכם" אמרה גבריאלה והסירה את הברדס הלבן מראשה. כולם השתתקו בבת אחת לשנייה אחת בדיוק ואז החלו המהומות.

"מה זה? היא ילדה קטנה! זה החצוי? " אמר אחד האנשים. "זה היורש של המלך? זה המושל שלנו? " שאלו הערפדים.

לפתע הירח נגלה ואורו שטף את כולם. "גבריאלה, את בדיוק כמו אימך, ראויה למלוך ולהציל את העולם שלנו ממלחמה על הדם, החצויה של הירח, נסיכת שני המינים" נשמע קולו של קינגריי. דמעה גלשה על לחיה של גבריאלה. היא הונפה באוויר באורו הכסוף של הירח, עיניה עצומות.

בבת אחת הופיעו כל חלקי הירח שהוסתרו בכישופו של טוני. על רגלה, צווארה, חזה, מצחה, בצד עיניה והאחרון החדש פס כסף שנשזר על ראשה סביב השיער הפזור כמו כתר.

גבריאלה חזרה אל הקרקע. היא פקחה את עיניה. שני אישוניה שינו את צורתם לצורת הירח כשהוא אינו מלא וצבעם כסוף נוצץ. היא הורידה את שרשרת המלוכה מצווארה. "זו השרשרת של מלכיכם, ארמנדו הבוגד, הרוצח לקח אותה מצווארו, היא שייכת לי והדבר הראשון שאעשה כדי להוכיח לכם את נאמנותי ואת יכולתי למשול בשני המינים יחד הוא להרוג את ארמנדו בעוון בגידה במלוכה, רצח המלך קינגריי ותקיפה של ילד חסר ישע"  אמרה גבריאלה.

אחרי שלא היו תקיפות נוספות היא הבינה שהיחיד שיכול היה להיות אחראי לתקיפה של אדריאנו הוא ארמנדו במטרה להתגרות בה ובמשפחתה.

היא הרימה את ידה ואמרה באיטלקית "ירח חשוף את הבוגד". הירח כמו נענה לקולה של גבריאלה ושטף את גופו של ארמנדו באורו הכסוף. מספר ערפדים נהמו והדפו אותו לפנים.

"אני מוכיחה לכולכם, ערפדים ובני אנוש כאחד שאני המתאימה למלוך עליכם" אמרה גבריאלה. אף אחד לא פצה את פיו.

היא פנתה לארמנדו. "ארמנדו, אתה מודה שבגדת במלוכה, רצחת את המלך קינגריי ותקפת ילד? " שאלה גבריאלה. "אני מודה, אז מה? הייתי צריך להילחם בך ביום ההוא ששרפתי את הבית שלך, הייתי חוסך הרבה צרות לכולם, ילדה טיפשה ומעצבנת" אמר ארמנדו.

הוא שינה את צורתו לגופו המקורי והוציא את הפגיון שלו מכיסו. "אותו פגיון שהרג את המלך ואת בתו, יהרוג גם את היורשת, ממש פגיון מלכותי" הוא אמר בלעג. "א-ת-ה הרגת א-ת א-מ-א? " היא גמגמה. "וגם את אבא, למען האמת, היה קל כל כך לגרום לזה להראות רצח ע"י ערפדים ובני אנוש, בן אנוש זרק את הפגיון וערפד ירה, מי יחשוב אחרת? " אמר ארמנדו.

"אבל למה? מה הם עשו לך? המלך? אמא שלי, אבא? " היא שאלה ברעד, הדמעות זולגות על לחייה. "הם התנגדו לטבע שלנו, דם של חיות, נו באמת, אנחנו נועדנו כדי לשתות את דמם של בני האדם, זה הטבע שלנו, המלך לא חשב כך, ואמך התחתנה עם בן אנוש, את חושבת שלא שמעתי שהוא העביר לה את המלוכה? ידעתי הכל אז אמרתי למה לא? זאת רק עוד סיבה להרוג גם אותה" אמר ארמנדו וצחק את צחוקו הלועג, הלא נעים.

ואז הוא זינק ותפס את אחד מבני האנוש בשערות ראשו. זה היה מישהו צעיר בסך הכל בן שמונה עשרה. גופו רעד אך הצרחה באה מקהל בני האנוש. "גבריאל! " צרח אביו של הנער. גבריאלה הביטה בנער ששמו כשמו של אביה ואמרה בקול רך "הכל יהיה בסדר". הוא הנהן. הוא סמך עליה.

ארמנדו הטה את ראשו של גבריאל וחשף את ניביו בסמוך לצווארו. הדמעות גלשו על לחייו של הצעיר והוא עצם את עיניו, מחכה למותו. קולות בכיו של אביו נשמעו מהקהל, זה היה בנו היחיד.

גבריאלה נעלמה מעיניו ולפתע עמדה מאחורי ארמנדו אוחזת בשערות ראשו. "עזוב את הילד הזה עכשיו" היא הורתה בקול חד וקר. "לא נראה לי" הוא התכוון לנשוך אך גבריאלה הרימה את כף ידה הפתוחה מול פניו. להבת אש ריחפה מעל כף ידה.

ארמנדו הרפה מהצעיר שהתמוטט בבת אחת אל הקרקע, אביו מיהר לכיוונו. "לא! אל תתקרב עד שזה לא יקבל את עונשו, זה עלול להיות מסוכן" אמרה גבריאלה בחדות. היא חשה את הפגיון של ארמנדו שעון על חזה. "מה קרה? מלכה נכבדה? כבר לא אמיצה כל כך אה? " ארמנדו התגרה בה. "תעזבי אותי עכשיו ותני לי ללכת, הם לא רואים את הפגיון שלי, את תתקפי ותמותי מיד, ומי יחליף אותך? לא הילד הקטן נכון? " אמר ארמנדו. היא כיבתה את האש והרפתה מראשו של ארמנדו.

 הוא עמד מולה כשהפגיון מוצמד אל חזה. כעת כולם ראו. לאונרדו העביר את אדריאנו אל טוני ומיהר אל אזור המהומה. הדמעות גלשו על לחייה. היא חשבה על בנה לא על אדריאנו, היא ידעה שהוא בטוח, אלא על התינוק שנשאה בבטנה.

"בבקשה לא" היא התחננה בדמעות. "בבקשה? שמעתם את המלכה הפחדנית שלכם? היא מתחננת בפני שלא אהרוג אותה" אמר ארמנדו בלעג. "גבי" לחש לאונרדו. היא התחננה שיקרא את מחשבותיה. 'לאו שלי, אני אוהבת אותך, אתה צריך לדעת לפני מה שיקרה עכשיו, אני בהיריון לאו שלי, יש לי בבטן את התינוק שלך' מחשבותיה לחשו לו ודמעות גלשו על לחייו.

לפתע פגיון נזרק באוויר היישר אל חזהו של ארמנדו גבריאל זרק אותו, אך זה לא היה היחיד, כי באותה השנייה בדיוק פגיונו של ארמנדו ננעץ בחזה של גבריאלה. "לא!!!! גבי שלי, לא! " צרח לאונרדו אל הירח המלא ועטף אותה בזרועותיו. הוא הוציא את הפגיון מחזה והביט בפניה. חיוך נפרש עליהם. "שמור על העולם שלנו שיהיה שליו וללא מלחמה" אמרה גבריאלה ועיניה נעצמו.

זה היה הסוף.

********************************************************************************************************************************************

היי...

זה היה הפרק האחרון =]

מה שנותר עכשיו זה רק האפילוג...

אז לבינתיים תהנו מהפרק האחרון ומהמתח שיבוא בעקבותיו... 

הפרק הקודם		הפרק הבא