לילה שקט

פרק ארבעה- עשרה

הם לא דיברו עד שג'יימס היה משוכנע שהיו רחוקים מספיק מביתו של דולוחוב ושאף אחד לא עוקב אחריהם, וגם אז לא הסתכל בפניה של לילי כשדרש ממנה להחזיק בזרועו.

"ג'יימס – "

"נדבר כשנהיה בטוחים," הוא קטע את תחינתה. טון הדיבור הקר שלו העלים כל שמץ של צורך שהיה לה להתנצל, והיא אחזה בזרועו בכעס.

הם הופיעו מחוץ לבית משפחת פוטר. ג'יימס פתח את השער וסימן לה להיכנס לאיזור המוגן. לילי חלפה על פניו בצעד כועס, הולכת לכיוון הבית מבלי לחכות לו.

"שאני אבין – " הוא קרא אחריה בקול קשה, "את כועסת עלי?"

"כן, אני כועסת עליך," לילי השיבה, מסתובבת לכיוונו. הוא נראה זועם – זועם אפילו יותר משהיה כשגילה שהיא וחבריו צותתו לשיחתו עם דמבלדור – אבל זעמו לא התקרב לאש הנוראית שבערה בתוכה. הדאגה והפחד התחלפו בצורך לצעוק עליו עד שקולה יעלם, לגרום לו להבין כמה היא כועסת ופגועה שהוא שיקר לה.

"אין לך זכות," הוא קבע, מתחיל להרים את קולו. הוא חטף את גלימת ההעלמות מבין זרועותיה. "אני לא מאמין שאת זוממת עם החברים שלי נגדי!"

"אף אחד לא זומם נגדך!" לילי התפרצה לדבריו, המומה שהוא חושב ככה. "הם רק ניסו להגן עליך, וגם אני!" פקעת של כאב נורא התהדקה בחזה. היא רצתה לפרוץ בבכי, אבל עצרה את עצמה בכוח רצונה בלבד – היא לא עמדה לתת לו לראות אותה בוכה. "מה היה קורה אם לא הייתי שם?! ג'יימס, הוא עמד להרוג אותך!"

ג'יימס שתק. הוא בהה בפניה, שהלכו והפכו חמות יותר מרגע לרגע, מרוב זעם ובושה. דמעה ניסתה לחמוק מעינה אך היא עצרה אותה בחוסר פשרות.

"הצלת את חיי," הוא הודה לבסוף, ממשיך להסתכל עליה באותה הדרך שתמיד גרמה לה מבוכה, וכעת עצבנה אותה. אך אז הוא הסיט את מבטו וחזר להיות מלא טינה כלפיה. "היית צריכה לדבר איתי קודם. לא הייתי משקר לך אם היית שואלת – "

"אתה לא תגרום לזה להיות אשמתי!" כעסה של לילי עוד לא שכח. "אמרת לי שאתה הולך למשימה של המסדר. אם באמת רצית לומר את האמת היית יכול לעשות את זה באותו הרגע! למה שיקרת?"

לג'יימס לא הייתה תשובה לכך. לאחר שעמדו זה מול זו זמן ממושך מבלי לדבר, הוא עקף אותה והלך לבדו אל הבית. לילי צפתה אחריו בזעם גובר, עד שלבסוף נשברה ופרצה בבכי אילם. היא עשתה מעשה לא טוב, אי אפשר היה להכחיש זאת. וזה כאב. אבל לא כמו שכאב לה לראות אותו הולך משם.

במשך כמעט שעה לאחר שחזרו הצעקות לא הפסיקו. גברת צ'מברס, שכפי שהובטח לא חשדה לרגע שלילי לא הייתה בבית כל הבוקר, שלחה אותה לברר מה פשר הרעש. לילי צייתה, למרות שידעה בדיוק למה הם צועקים. היא הלכה אל אגף החדרים, שם הצעקות בקעו מחדרו של ג'יימס, ונשענה על הקיר במרחק כמה צעדים מהדלת, מקשיבה לריב הסוער בלב כואב. לשמוע את ג'יימס צועק קרע אותה מבפנים, אפילו שהמשיכה לומר לעצמה שהיא לא אשמה. היא לא הצליחה להבין למה זה כל כך כואב לה, הרי פעם היא הייתה זו שהתנצחה מולו.

היא קפצה בבהלה כשהדלת נפתחה בחבטה. בלק התפרץ החוצה, חולף על פניה לכיוון המדרגות מבלי לראות אותה, עיוור מרוב כעס, אוחז בתרמילו בידו. לאחר כמה רגעים רמוס ופיטגרו יצאו אחריו בשקט, סוגרים את הדלת בזהירות אחריהם.

"אתם הולכים?" לילי לא האמינה למראה עיניה כשהבחינה שגם הם נושאים את התיקים שלהם.

"הוא צריך קצת זמן להירגע," רמוס אמר. הוא נראה רגוע בהרבה מבלק, ובכל זאת נעדר את שלוותו האופיינית. אפילו הוא כעס על ג'יימס. פיטגרו, לעומתו, נראה ממען לעזוב, חוזר ומסתכל לעבר הדלת בתקווה.

"אני מצטערת שאין לי לאן ללכת," לילי הודתה, יודעת שהיא לא יכולה לעזוב את עבודתה אפילו אם היה לה בית לחזור אליו.

"לא, את צריכה להישאר. הוא יזדקק לך."

לילי הנדה בראשה, מחבקת את עצמה. "הוא כועס עלי."

"אם את חושבת ככה כנראה שאף פעם לא ראית אותו כועס באמת," רמוס אמר בשמץ מרירות, מחווה אל החדר שלפני כרגע הדהד מצעקות וכעת היה דומם. "תני לו עד הלילה. את תראי."

היא שמעה בעצתו של רמוס וניסתה להיעזר בסבלנות. היא לא ראתה את ג'יימס במשך שארית היום, שנראתה ארוכה במיוחד. הבית היה שקט בצורה מפחידה בלי נוכחותם השמחה של הקונדסאים.

ג'יימס לא הופיע לארוחת הצהריים ולא הערב. גברת צ'מברס דיווחה שהוא חולה, וגם היא נראתה מוטרדת מאד מהתנהגותו. אחרי ארוחת הערב לילי הלכה לשבת בספרייה, מקום המפגש הקבוע שלהם, וניסתה להעסיק את עצמה בקריאה. אבל הכל היה שקט מידי, והיא חזרה והציצה בדלת כל כמה רגעים, עד שכבר לא היה טעם לנסות לקרוא. היא בהתה לתוך האש, סידרה את המדפים והסתכלה בארץ המוארת ירח דרך החלון. שום דבר לא הצליח להרגיע אותה, או לגרום לה להפסיק לחשוב על אירועי היום. על איך הכל היה יכול להתנהל אחרת, לטוב ולרע.

לקראת השעה אחת עשרה התייאשה מההמתנה והלכה לחדרה בעצבות, מאבדת את התקווה שג'יימס יופיע. אך כשנכנסה לחדרה ומצאה אותו יושב על אדן החלון בחשכה ידעה מייד שאסור היה לה לפקפק.

היא התקרבה בזהירות, כאילו פחדה שיקפוץ החוצה אם תעשה תנועה קיצונית, והדליקה את מנורת השולחן. הוא לא הביט בה, כאילו האפלה שמחוץ לחלון הייתה מרתקת במיוחד. היא התייצבה מאחורי משענת הכיסא והתלבטה מה לומר.

היא חשבה לשאול אותו איך נכנס לשם, אבל זו הייתה שאלה טיפשית. זה הרי היה הבית שלו. אז היא חשבה לומר שהיא מצטערת, אבל היא לא הייתה מוכנה לומר זאת עדיין, כי היא באמת לא חשבה שהיא צריכה להצטער כשכל מה שרצתה לעשות היה להגן עליו.

לבסוף הוא היה זה שדיבר, "אם לא היית שם, כנראה הייתי מת עכשיו. אז תודה שהיית שם."

רמוס צדק, הוא לא כעס. הוא פשוט לא ידע לבטא את מה שרצה לומר לה באמת, וזה הפך אותו למרוחק ומסוגר.

הכנות והפגיעות שלו גרמו לדמעות לפרוץ. היא כבר לא ניסתה לעצור אותן. אז היא ביטאה את הפחד הנורא ששלט בה מאז הלילה שלפני, "אין לי אף אחד חוץ ממך עכשיו... אני כל כך מפחדת לאבד אותך..."

הדמעות שלה שברו אותו, או שאולי זו הייתה ההצהרה שלה. כך או כך, היא מעולם לא הייתה פגיעה כל כך בפניו – היא מעולם לא הרשתה לעצמה להראות למישהו פגיעות כזאת. הוא ירד מאדן החלון ומשך אותה בעדינות לחיבוק.

לילי נאחזה בו בחוזקה, קוברת את פניה בחזהו ומתאמצת להקשיב להלומות ליבו, לוודא שהן עוד שם, חזקות ויציבות. גם הוא אחז בה כאילו משב רוח עשוי להגיע ולסחוף אותה מבין זרועותיו בכל רגע. הם אף פעם לא התחבקו ככה, חיבוק לא של חיבה, אלא של צורך תהומי לאחוז זה בזו ולא לתת לשום דבר להפריד ביניהם. היא אף פעם לא חשבה שחיבוק יכול להביע כזה פחד.

"אני כל כך מצטער שעשיתי את זה. אני כל כך מצטער שלא סיפרתי לך את האמת," הוא אמר בקול מהוסה מעל ראשה.

"אתה לא מתחרט שהלכת לשם," לילי אמרה בקול חנוק לתוך חולצתו, "לא היית עושה את זה אם לא היית בטוח שזה מה שאתה צריך לעשות."

"הייתי בטוח. ידעתי שאם אני אעשה את זה דולוחוב יחפש אותי, אבל לא היה אכפת לי. אבל אם הוא ראה אותך... הוא יחפש גם אותך..." קולו גווע. "הייתי צריך להרוג אותו."

לילי הזעזעה, מרימה את ראשה ויוצרת אותו קשר עין בפעם הראשונה באותו ערב. בעניו היא ראתה שהוא מתכוון לכך במלוא הרצינות. המראה הזה, בעניים שהיא כה אהבה, החריד אותה. והעובדה שהוא היה עושה את זה בשבילה הפכה את זה לנוראי עוד יותר.

"לא, אסור לך. אסור לך אפילו לחשוב על זה," היא אמרה ברעד, כמעט בתחינה. "עשית את המעשה הנכון – "

"אני יודע," הוא קטע אותה בקול נואש, נסוג לאחור. "אני יודע את זה! אני יודע שאם הייתי הורג אותו לא הייתי טוב יותר מוולדמורט... אבל ישבתי כל היום וחשבתי מה הולך לקרות עכשיו, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה שאני אקום בוקר אחד ואמצא אותך במיטה הזו – " קולו נשבר. הוא הרכין את ראשו, מסתיר את פניו. זה הפחיד אותה, אפילו יותר מהדברים שסיפר לה. "זה יכול פשוט לקרות, בלי שום התראה... עשיתי כל כך הרבה דברים מטומטמים ומסוכנים, היו יכולים לקרות לי דברים נוראיים בהוגוורטס, והם אפילו לא ידעו... אבל הם לא עשו שום דבר, הם רק ישנו במיטה שלהם, ומישהו החליט שהם צריכים למות..."

רק כשהוא הסיר את משקפיו וכיסה את פניו בידו לילי הבינה שהוא בוכה. המראה שבר את ליבה לאלפי חתיכות. היא חיבקה אותו בכל כוחה. היא גם בכתה – בכתה על הוריו של ג'יימס, שהיו אנשים טובים וחכמים שאהבו את הבן שלהם, ולא הגיע להם למות בצורה כל כך נוראית.

הם התחבקו זמן ממושך מאד. דמעות אילמות עוד המשיכו להתגלגל ללא שליטה במורד לחיה, אפילו שג'יימס כבר לא בכה, עומד בלי לזוז בכלל, ראשו שעון על ראשה.

"אני מצטערת על מה שקרה להם," היא אמרה לבסוף, אחרי שהגיעה למסקנה שמעולם לא אמרה לו את זה, אפילו כשחזר להוגוורטס אחרי הלוויה שלהם.

"גם אני," הוא השיב בקול שבקושי גבר על לחישה, "את היית מוצאת חן בעיניהם."

לילי חייכה כנגד כתפו, מתחילה ללטף את גבו. נראה שהוא נרגע, וזה שימח אותה. היא העריכה את זה שבטח בה מספיק כדי להיות כה פגיע בחברתה, אבל היא לא הייתה רוצה לראות אותו ככה שוב לעולם. לג'יימס היה חיוך מקסים – הוא היה צריך לחייך כל הזמן.

"הכל יהיה בסדר," הוא אמר לבסוף, ספק לה ספק לעצמו. "אנחנו נעבור את זה."

"זה נכון," לילי עודדה אותו. "אנחנו בטוחים פה."

"נכון," הוא הסכים איתה, מתחזק ומתחיל לחזור לעצמו אט- אט. הוא התנתק מהחיבוק, משאיר את ידיו על מותניה, והסתכל בפניה בלי חשש.

לילי חייכה אליו, מאושרת שהם השלימו. לא הכל היה מושלם – עוד נשארו ביניהם עניינים לא פטורים בנוגע למה שקרה באותו היום – אבל היא האמינה שעכשיו הם יוכלו לעבור הכל ביחד.

"אני רוצה להראות לך משהו," הוא אמר פתאום, ניגש אל אדן החלון וקופץ החוצה בקלילות. לילי טיפסה אחריו בלי לשאול שאלות, מאפשרת לו לעזור לה לרדת מאדן החלון אל הדשא הלח שבחוץ.

"אל תזוזי," הוא אמר בזמן שהתרחק כמה צעדים לאחור. היא צייתה, מאושרת לראות את החיוך הקונדסי שב לפניו.

הירח נעלם מאחורי העננים, מותיר את העולם בחשכה מוחלטת. לרגע ג'יימס נעלם בצל אחד העצים, ודבר מה מוזר התרחש באפלה. לילי צמצמה את עיניה בניסיון להבין מה מתרחש. אז הירח נגלה שוב, והיא נבהלה ונדהמה כשבמקומו של ג'יימס הופיע אייל לבן צחור.

לילי כיסתה את פיה כדי לבלום קריאת תדהמה שתישמע למרחקים בדממה הלילה. זה היה האייל שהציל אותה מאדם- הזאב, לא היה לה ספק בכך. הוא היה כה שלו, וכה ייחודי. כעת זה היה ברור מדוע לא פחד מהזאב כלל.

הוא התקרב אליה בביטחון, מרכין את ראשו כדי להביט בה בגובה העניים. עניו עוררו בה את אותה תחושה מטלטלת של דה- ז'ה- וו; עניו של ג'יימס הביטו בה מתוך פניו של בעל החיים.

היא שלחה את ידה וליטפה את אפו בחשש, ואז ביתר ביטחון, מתפלאת ונדהמת מעוצמתו של הכישוף. האייל רטן בשביעות רצון ולילי צחקקה. היא קטפה תפוח ירוק זעיר מעץ סמוך והגישה אותו לאייל הוא לקח אותו בפיו ומייד השתנה בחזרה אל ג'יימס, שכעת עמד כשהתפוח בפיו. לילי פרצה בצחוק לא רצוני.

ג'יימס השליך את התפוח הצידה, נראה מרוצה במיוחד מהתגובה שלה. "זהו זה. עכשיו את יודעת את כל הסודות שלי."

"אני לא מאמינה." לילי עדיין לא הצליחה להפנים לגמרי את מה שהתרחש. ג'יימס היה זה שהציל אותה מרמוס בליל הירח המלא, וזו הייתה הסיבה שהתנהג מוזר במיוחד כשסיפרה לו על כך – לא בגלל שידע שרמוס היה הזאב, אלא כי ידע בדיוק מה קרה לה. הוא היה שם. הוא השגיח עליה.

מליון שאלות הציפו את ראשה. "אתה אנימגוס? פרופסור מקגונגל... איך זה שאתה לא התלמיד האהוב עליה?"

ג'יימס העביר את ידו בשיערו. "האמת היא שהיא לא יודעת את זה. אף אחד לא יודע. אנחנו לא רשומים."

לילי הזדעזעה. "זו עבירה על החוק! אני לא מדברת על החוקים של הוגוורטס, החוק האמיתי!"

"אנחנו יודעים. בגלל זה אנחנו שומרים את זה בסוד," ג'יימס אמר ברוגע. "הצלחנו כשהיינו בני חמש עשרה, אז ברור שלא יכולנו להירשם. היינו קטינים."

"אנחנו?" לילי הבינה שהוא מדבר בלשון רבים. "אל תגיד לי ש..." אבל היא לא הייתה צריכה להשלים את המשפט. הארבעה האלה עשו הכל ביחד, במיוחד כשזה הגיע לדברים אסורים ומסוכנים.

הבנה נוספת שקעה בה. "זו המשמעות של השמות?"

ג'יימס הנהן בשביעות רצון. "אני קרניים כי אני אייל. סיריוס הוא כלב, רך- כף. פיטר הוא עכבר, והזנב שלו נראה קצת כמו תולעת, אז קראנו לו זנב תולע. זה היה אמור להיות שם זמני עד שנמצא משהו טוב יותר, אבל זה תפס – "

לילי הפתיעה אפילו את עצמה כשקטעה אותו בנשיקה. הוא לא התנגד. במהלך היום הנורא שעברה אפילו לא הבינה כמה זה חסר לה.

"לא שאני מתלונן, אבל לכבוד מה זה היה?" הוא שאל כשהתנתקו, נראה מאושר.

"על זה שאתה סומך עלי עם הסוד שלך," היא השיבה ברכות. היא ידעה כמה קל יהיה לדווח עליהם ולסבך אותם בצרות חמורות, וגם ג'יימס ידע זאת. ובכל זאת הוא גילה לה זאת מרצונו. "לא פחדת שאני אתחרפן?"

"קצת," הוא הודה בגיחוך, "לפני כמה חודשים בטוח לא הייתי מספר לך... אבל עכשיו אני יודע שאת יודעת לשמור סוד. ושאת אוהבת אותי יותר מידי בשביל לגרום לי ללכת לאזקבן."

לילי גלגלה את עיניה. הוא צדק במאת האחוזים.

הוא לקח את ידיה בידיו. "בואי נסכם, בלי סודות מעכשיו והלאה." זה היה מקובל על לילי בהחלט. "יש איזה סוד שאת רוצה לשתף איתי?"

לילי הרהרה בכך. "בשנה השלישית הייתי דלוקה על טוד מקרייט מהפלפאף."

ג'יימס עיווה את פניו. "זה סתם מביך."

היא התאמצה להפיק פרצוף נעלב אך נכשלה כי הוא הרים אותה והניף אותה באוויר עד שלא יכלה לעשות דבר מלבד לצחוק.

הפרק הקודם		הפרק הבא