את מ-כ-ש-פ-ה!

הפרק מוקדש ל: rose weasley gringer ו- חתולת בר!! תודה לכן:)

העלילה עדיין לא התקדמה מספיק, אבל אולי תפגשו את ג'יימס בפרק הבא:)

ועכשיו- הפרק!!!

קרני השמש החמימות חדרו מבעד לחלון הפתוח וליטפו את עורי, שיחקו בנמשיי ונעצרו על עיניי.

פקחתי אותן באיטיות, לא ממהרת לשום מקום.

אחרי שפקחתי אותן במלואן וקלטתי את החדר, עצמתי אותן שוב במהירות, בטוחה שאני עדיין חולמת.

מה סוורוס סנייפ עושה בחדר שלי?!

החלטתי שאני לא יכולה לדחות יותר את הקץ, והתרוממתי לישיבה באטיות, ורק אז פקחתי את עיניי.

נפלתי בחזרה לשכיבה. מופתעת.

פקחתי את עיניי פעם שלישית באותו בוקר, עדיין לא מאמינה.

"לילי! התעוררת!" סוורוס שרק בהתפעלות צינית. "כבר חשבתי שתעדיפי לישון לנצח!" 

"אממ... בטח. מה אתה עושה כאן?" שאלתי, מנסה לשווא להסתיר את תמיהתי.

"מה זאת אומרת מה אני עושה כאן? באתי לבקר אותך!" הוא אמר בהתלהבות, ואז קלט את מבטי המופתע. "טוב... אם לא נוח לך אני יכול ללכת..." הוא אמר בטון מתנצל. העפתי בו מבט אחד וידעתי שהוא לא רוצה לעזוב.

"לא, מה פיתאום! זה בסדר שאתה כאן... נראה לי... לא מפריעה לי בכלל..." החנקתי פיהוק, ותליתי בו מבט מתנצל.

דווקא הפריע לי מאוד שהוא בא, אבל אני מארחת מנומסת, אז החנקתי את חוסר שביעות רצוני וזרמתי איתו.

"אז... איך הגעת לכאן? ואתה מודע לזה שאני בפיג'מה ועוד לא-כל-כך התעוררתי... אז בטוח לא נכנסת דרך הדלת, אמא שלי בחיים לא הייתה מכניסה אותך" אמרתי, מתפעלת מהמהירות שבה הגעתי למסקנה.

"ברור שלא נכנסתי דרך הדלת, ולא כזה מפריע לי שאת בפיג'מה, ראיתי אותך במצבים גרועים יותר. למשל כשרצת לגן שעשועים ואז החלקת לתוך שלולית בוץ ענקית שעוד לא הספיקה להתייבש... זה היה מצחיק... אז פיג'מה זה לא כל כך נורא בהשוואה לשמלת בוץ" הוא אמר בגיחוך, מנסה לשווא להסתיר חיוך.

"חה חה, מצחיק מאוד" אמרתי בציניות, עדיין רגועה יחסית.

"וואו אוונס, לא התעצבנת!" הוא אמר, וניסה להיראות מופתע ותמים.

לא. לא הצליח לו.

יריתי בו מבט חצי-זועם-חצי-מתגונן. "כן סנייפ. אתה לא תהרוס לי את הבוקר הזה." אמרתי בעליונות, וראיתי איך החיוך נמחק מפניו של סוורוס. לפני שהוא הספיק להגיב, דיברתי שוב. "ועוד לא אמרת לי איך נכנסת לחדר שלי. ואם התשובה שלך לא תמצא חן בעיניי, אני יתקשר למשטרה" אמרתי בגיחוך, לא מצליחה לשמור על ארשת פנים רצינית.

"כן בטח" הוא אמר, אבל לפני שהספקתי להגיב, הוא המשיך. "זה פשוט מאוד. היה לי משעמם, אז צעקתי מהחלון 'להב' מלא פעמים עד שהוא נחת לי על אדן החלון, ואמרתי לו שאני רוצה לבקר אותך. אז הוא שיגר אותנו לכאן. קלי-קלות. אמרתי לך שאנחנו יכולים לבקר זה את זה דרך הציפור." הוא אמר בחיוך, יהיר ומרוצה מעצמו בעליל.

"קול!" שרקתי בהתפעלות. "וכמה זמן כבר אתה כאן?" שאלתי.

"מספיק זמן בשביל לשמוע אותך נוחרת, וכדי להסתכל לך קצת בחדר..." הוא אמר בחיוך מרושע.

"אני לא נוחרת!" אמרתי, זועמת. הוא הצליח לעצבן אותי. "ואני לא מדברת איתך יותר!" שילבתי ידיים בהפגנתיות, והפנתי לו את גבי.

השתררה שתיקה. לא העזתי להסתכל עליו. לפחות לא עד שיצטער.

סוורוס הפר סוף סוף את השתיקה המעיקה. "לילי... אני מצטער. אני באמת באמת מצטער." הוא אמר בקול שבור.

עדיין לא הגבתי.

"אוף לילי, את לא נוחרת. סתם אמרתי את זה בצחוק. לא ידעתי שזה לא מצחיק... באמת לילי! אני נוחר יותר ממך! להב נוחר יותר ממך! וציפורים בכלל לא נוחרות! נראה לי..." הוא אמר בהתנצלות. הקול שלו ממש רעד כשדיבר.

סוף סוף הסתובבתי לעברו, אחרי שפלטתי נשיפה של מורת רוח.

"בסדר סוורוס, אני סולחת. לא באמת התכוונתי לשנוא אותך לנצח בגלל כמה מילים... מילים שאין בהן טיפת אמת!" אמרתי, רגועה יותר.

"יופי, טוב לדעת." הוא אמר בהקלה.

חייכתי קלות.

"טוב, אז מה אתה רוצה לעשות?" שאלתי בחיוך של בוקר.

סוורוס הסתכל עליי בתמיהה, מופתע שכל כך מהר שכחתי מה'ריב' שלנו.

"אממ..." הוא ניסה להתעשת. "אפשר... נו, את יודעת... שתתלבשי כבר?" הוא שאל בהתנצלות, חושש שוב לפגוע ברגשותיי.

"כן, ברור..." צחקקתי במבוכה. "מייד" קמתי מהמיטה בעודי מאדימה וניגשתי לארון הבגדים.

"מה ללבוש?" שאלתי ספק אותו ספק אותי, בזמן שנברתי בערימות הבגדים המבולגנות שנחו על המדפים, כשסוורוס מביט מבעד לכתפי. 

"את שואלת אותי?" הוא שאל בתמיהה.

העפתי בו מבט, בחולצה האפורה הדהויה שנחה עליו ברפיון, במכנסיים הירוקים המלוכלכים והגדולים עליו, ובנעליו השחורות והמרופטות. גם שיערו השחור והשמנוני לא היטיב עמו, ונח בצורה מרושלת על ראשו.

"אממ... עזוב, אני כבר אמצא משהו" אמרתי במהירות, נבוכה מחוסר הטאקט שלי.

חזרתי מהשירותים אחרי כמה דקות, לבושה ומאורגנת למופת. סוורוס בדיוק בהה בחלון, וכששמע את דלת השירותים נפתחת ונסגרת, פנה לבהות בי.

"וואו" המילה יצאה מפיו בלי שליטה.

"זה נחמד נכון?" שאלתי אותו.

"מאוד" הוא אמר, אחרי שהצליח לחלץ את המילה מפיו הפתוח.

"כע..." אמרתי, בניסיון נואש לא להסמיק.

לבשתי חולצת V בצבע תכלת חיוור עם שרוולים קצרים (הרבה פעמים אמרו לי שחולצות V מחמיאות לי...), צ'ינס שחור קצר ונעלי ניק אדומות (התאמתי את הנעליים לשיער...). ענדתי לזרועי גם צמיד זהב עדין שקיבלתי מפטוניה ליום ההולדת שנה שעברה. (היא אמרה שזה ממנה אבל אני יודעת שאבא ואמא נתנו לה את הכסף). 

לא נראיתי מיוחד כל כך, אבל סוורוס בהה בי בחוסר טאקט מופגן.

בנים.

"אז אתה בא? היינו פה" אמרתי בקלילות.

סוורוס סוף סוף השתחרר מהקיפאון שלו, ופנה ללכת אחריי.

אחרי שהצלחנו לברוח מהבית בלי שראו אותנו, הלכנו לטייל בגן השעשועים.

סוורוס סתם הסתובב בלי לעשות שום דבר מיוחד, ואני ישבתי מתחת לעץ הדובדבן.

"לילי" סוורוס אמר. הרמתי את מבטי מהחיפושית שטיילה על הדשא והסתכלתי עליו.

"כן?" שאלתי.

"תראי משהו מגניב!" הוא עמד כמה מטרים ממני, והחזיק כמה פרחי דובדבן בידיו. הוא הביט לצדדים לבדוק שאין איש מלבדנו, וחזר להביט בי.

"נו...?" אמרתי, בניסיון לזרז אותו.

"תראי" הוא התרכז כולו בשלושת הפרחים הקטנים שבידיו, עד שלנגד עיני ראיתי אותם מתחברים לפרח אחד גדול וורוד.

"בשבילך" הוא אמר בחיוך מרוצה, ושם את הפרח היפייפה מאחורי אוזני, בין שערותיי הבוערות באדום.

"מתנת התנצלות" הוא אמר בחיוך שובה לב.

"אוי סוורוס, זה כל כך חמוד מצדך! אבל אני כבר לא כועסת..." אמרתי בחיוך. "זה קסם?" שאלתי בסקרנות.

"כן, זה קסם חובבני." הוא אמר במשיכת כתפיים.

"גם אני יכולה לעשות ככה?" שאלתי בלהיטות.

"אולי. גם לך יש קסם, אז את יכולה לעשות דברים כאלה" הוא אמר, עדיין מחייך.

קמתי מהדשא ואספתי פרח גדול שנח ליד סוורוס, כנראה אחד שהוא כישף כדי לנסות אם הקסם עובד.

החזקתי אותו ביד אחת, וידי השנייה ריחפה מעליו. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בדיוק, אבל הרגשתי שזאת תנוחה מתאימה. הרגשתי פתאום דחף מוזר מאוד לפתוח ולסגור את היד שמעל הפרח. עשיתי זאת, ולמרבה תדהמתי הפרח נפתח ונסגר בהתאם לתנועותי.

"סוורוס!" צעקתי מופתעת.

"מה?" הוא אמר בקול מבוהל מהנדנדה.

"בוא תראה!" אמרתי בהתרגשות.

סוורוס קפץ מהנדנדה ובא לראות ממה אני כל כך מתרגשת.

"תראה!" אמרתי שוב, ופתחתי את ידי מעל הפרח, והפרח נפתח בהתאם לתנועותי.

סוורוס הוקסם לרגע, ואז אמר "כל הכבוד לילי! זה מדהים!"

הסמקתי שוב, אבל לא הפסקתי לפתוח ולסגור את הפרח. 

פתאום הרגשתי הרגשה מוזרה, כאילו השמש שוטפת אותי מבפנים. הקסם שצף בעורקי בצורה מדהימה, והרגשתי כוח מסחרר.

פתאום, בתיאום מושלם, כל הפרחים בגן שסביבי נפתחו ונסגרו יחד עם הפרח שבידי. כשהפסקתי הם הפסיקו. כשהמשכתי הם המשיכו. זה היה מדהים.

"וואו. לילי, איך את עושה את זה?!" סוורוס שאל בקול מודהם שהתגבר על בועת הקסם הפרטית שלי, והקסם נמוג.

"לא יודעת. פשוט עשיתי" אמרתי במשיכת כתפיים, מנסה להיראות רגועה למרות שמבפנים כמעט התפוצצתי.

פתאום שמעתי קול מוכר מאחורי. "לילי! מה זה? מה עשית? את מכשפה!" הסתובבתי לעבר הקול הזועם והמפוחד, וראיתי את פטוניה עומדת כמה מטרים ממני ומסוורוס בפה פעור. ואז, לפני שהספקתי להגיב, כאב חד ופתאומי חתך בראשי באכזריות ובלי רחמים. שמעתי חבטה מהדהדת. הספקתי לראות את ידיו של סוורוס נשלחות לעברי לפני שהחושך עטף אותי. איבדתי את ההכרה. 

שוב.

המשך יבוא:)

ובבקשה בבקשה בבקשה תגיבו! זה ממש ממש חשוב לי!

הפרק הקודם		הפרק הבא