השתקפות

אהבת אמת

בסוף יולי התקיים יום ההולדת של הארי. מהשיחות במהלך משחקי הקוביות במטבח רון למד שבדרך כלל יום ההולדת של הנסיך היה פסטיבל של ממש, שכלל משתים ותחרויות ונמשך שבוע לפחות, אבל השנה הוחלט לא לקיים את האירועים. ההסבר הרשמי היה שזה על מנת לכבד את מותו של סר סדריק, אבל היו שניחשו שזה כנראה גם בשל מצבה הבריאותי הרעוע של המלכה, שלא נראתה בציבור מאז הלילה הגורלי של חזרתו של וולדמורט, ורק בעלה, בנה והרופא המלכותי ראו אותה מאז.

רון כנראה היה בין היחידים שידעו שהארי בכל מקרה לא במצב רוח לקיים שום פסטיבל לכבוד יום ההולדת שלו. מאז אותו היום ליד האגם עם ג׳יני מצב הרוח שלו הלך והתדרדר, עד שהפך למרה שחורה של ממש. המפגשים עם ג׳יני היו הדבר היחיד שהוציא אותו מזה, אבל ברגע שהמפגש היה מסתיים מצב הרוח שלו היה הופך לגרוע עוד יותר. הוא בקושי דיבר, ורון הרגיש שהוא מוציא את הזעם שלו עליו במיוחד.

בערב יום ההולדת הוחלט לקיים סעודה צנועה, לאנשי החצר בלבד (גם סעודה ״צנועה״ הייתה אירוע די מפואר בסטנדרטים של רון). החל מהצהריים כולם פרשו לחדרים כדי לנוח ולהתכונן, ואפילו רון קיבל חופש מהאימונים עם סיריוס. כדי לצאת ידי חובה הוא שאל את הארי אם הוא זקוק לו, אבל הארי גירש אותו בנהמה ואמר משהו על זה שהוא הולך לבקר את אמא שלו.

רון מצא את עצמו חסר מעש. הוא לא היה רגיל שיש לו זמן חופשי. מזג האוויר היה מצוין, והוא מצא את עצמו עורג אל תעופה על מטאטא ומשחקי קווידיץ׳ בחצר המחילה. אבל בעולם הזה לא היה לו מטאטא. הוא חשב אולי לצאת לרכב, לפני שנזכר שהוא שונא את זה. היה רק דבר אחד שהוא באמת נהנה לעשות בעולם הזה, וזה היה לבלות זמן עם הרמיוני.

הטירה הייתה ריקה ושקטה. בדרך כלל הוא לא נפגש עם הרמיוני בשעות היום, אבל הוא שכנע את עצמו שהיום זה היה הכי פחות מסוכן לעשות את זה, כשכולם היו בחדרים שלהם. הוא כבר כמעט היה בחדר שלה כשפתאום נתקף תחושת חוסר ביטחון קשה, ואמר לעצמו שהוא צריך למצוא תירוץ טוב לביקור המסוכן שלו.

כמעט מבלי להרהר בכך הוא הלך לספרייה. כמו תמיד, לא היה שם מי שישגיח על מעשיו, והוא פרץ לתוך מדור הספרים האסורים ללא כל קושי.

הוא חיפש זמן ארוך אחר ספר שיהיה מספיק מעניין כדי להצדיק את העובדה שהוא היה מוכרח לבוא אל הרמיוני באמצע היום כדי לתת לה אותו. רובם עסקו בכשפים מורכבים שאפילו הוא לא הבין, אז לא היה שום טעם להעניק לה אותם. בשלב מסוים הוא אפילו נתקל באותו הספר מכיכר גרימולד - בדיוק אותו הספר שהסביר כיצד להשתמש במראה כדי לעבור בין עולמות - אבל הוא החזיר אותו למקומו כמעט מבלי להתעניין בקיומו.

לבסוף הוא מצא ספר באנגלית ישנה מאוד שנקרא ״שושלת הכוהנות של האי אבלון״ ונראה כאילו הוא שרד שריפה. רון חשב שהרמיוני תשמח לקרוא על נשים שעוסקות בקסם, אז הוא הטמין אותו מתחת לחולצה שלו ומיהר אל החדר שלה.

מוודא שאין איש בסביבה, הוא הקיש על הדלת במתח. לאחר כמה רגעים הרמיוני פתחה, לבושה חלוק ושיערה מפוזר, ונראתה המומה לראות אותו שם.

״תיכנס, מהר,״ היא זירזה אותו. היא ווידאה שאיש בחוץ לא הבחין באורח שלה ונעלה את הדלת.

החדר של הרמיוני נראה בדיוק כמו שרון ציפה שהוא יראה, מסודר ונעים ומלא ספרים. קרוקשנקס החתול נח על כורסא באור השמש החמימה שהאירה דרך אחד החלונות. ברגע שרון נכנס הוא קם בהתמחות וניגש להתחכך ברגלו בסקרנות. רון אף פעם לא חיבב את החיה הזאת במיוחד, אבל באותו הרגע הוא חש סלחן כלפיו ואפילו ליטף אותו.

״בדרך כלל הוא לא אוהב אף אחד,״ הרמיוני העירה, מהדקת את החלוק שלה לגופה. ״מה אתה עושה פה?״

״מצאתי ספר שחשבתי שימצא חן בעיניך,״ רון השיב, מתאמץ מאוד להישמע כאילו זה עניין של מה בכך. הוא הוציא את הספר ומסר אותו להרמיוני.

הרמיוני דפדפה בין הדפים הפריכים בפליאה. 

״שמעתי סיפורים על אבלון,״ היא אמרה בעיניים בוהקות, ״אבל חשבתי שכל הידע על המקום אבד מזמן…״

רון התכוון לשאול אותה מה זה אבלון בעצם, כשנשמעה נקישה על הדלת ושניהם קפצו בבהלה.

״רק רגע!״ הרמיוני קראה ברעד והטמינה את הספר האסור במגירה של השולחן שלה. אז היא דחקה את רון לתוך הארון שלה בחיפזון וניגשה אל הדלת.

רון הציץ במתרחש מבין השמלות של הרמיוני, דרך חריצים קישוטיים בדלת הארון. הוא ראה את הרמיוני מחליקה את שיערה ופותחת את הדלת.

״הוד מעלתך,״ היא אמרה בהפתעה גדולה, ״לא ציפיתי שתגיע.״

״אני מתנצל שהגעתי בלי להודיע,״ הארי אמר מהדלת. רון קילל בליבו בחריפות. ״אני יכול להיכנס?״

״בוודאי,״ הרמיוני השיבה בקוצר נשימה וסגרה אחרי הארי את הדלת, הפעם לא נועלת אותה. ״שב בבקשה, הוד מעלתך.״

״את יודעת שכשאנחנו לבד אני מעדיף שתקראי לי הארי,״ הארי אמר בזמן שהם התיישבו בכיסאות שליד השולחן שבמרכז החדר, בדיוק בטווח הראייה של רון. 

״כמובן,״ הרמיוני השיבה בשלווה, ״לכבוד מה זכיתי לביקור, ועוד ביום ההולדת שלך?״

הארי חיכך בגרונו ואמר, ״באתי כדי לבקש ממך… אם תסכימי… לבטל את האירוסים שלנו.״

מרוב תדהמה רון לא שם לב שהוא נשען על דלת הארון, שהשמיעה קול חריקה.

״מה זה היה?״ הארי שאל.

״בטח רק החתול שלי,״ הרמיוני השיבה כלאחר יד, חוזרת לנושא הדרמטי שעל הפרק. ״הוד מעלתך - כלומר, הארי - עשיתי משהו לא בסדר?״

״לא, בכלל לא,״ הארי מיהר להרגיע אותה, ״זאת אשמתי. יש… מישהי אחרת. אני אוהב אותה.״

״הנערה הג׳ינג׳ית מהמטבח?״

״כן - רגע, איך את יודעת על ג׳יני?״

״ראיתי אותה נכנסת לחדר שלך בלילה שזה-שאין-לנקוב-בשמו חזר,״ הרמיוני הודתה במבוכה. ״היא נראתה מאוד מודאגת לשלומך.״

רון הרגיש את ביטנו מתהדקת. המאורע הזה התקיים לפני יותר מחודשיים. הכעיס והעציב אותו שהרמיוני החזיקה בבטן את הידיעה שיש לארוס שלה מאהבת עוד לפני שהם התחתנו, ולא הרגישה בנוח לחלוק את זה איתו. 

״הרמיוני, אני כל כך מצטער,״ הארי אמר בכאב, ״לא התכוונתי שתפגעי.״

״לא נפגעתי,״ הרמיוני אמרה בכנות, ״זה לא סוד שאין אהבה בינינו. למרות האירוסים אנחנו גם חברים, ואני שמחתי שמצאת מישהי שבברור אוהבת אותך מאוד. אני מאחלת לעצמי גם למצוא אהבת אמת.״

ביטנו של רון צנחה.

״את תמצאי,״ הארי הבטיח לה, ״לא מזמן מישהו אמר לי שנסיכים יעמדו בתור כדי להתחתן איתך… אז זה אומר שאת מסכימה לבטל את האירוסים?״

״אני מסכימה,״ הרמיוני אמרה בלי להסס, ״אבל אני חוששת שזה היה החלק הקל. אתה צריך לשכנע את ההורים שלך להסכים גם.״

״אמא שלי כבר הסכימה,״ הארי אמר, ״למען האמת, היא זאת ששכנעה אותי לעשות את זה, אחרי שסיפרתי לה על ג׳יני. היא אמרה שהיא תדאג שגם אבא שלי יסכים. רק שכל זה לא יהיה שווה כלום אם ג׳יני תסרב…״

״היא לא תסרב,״ הרמיוני הרגיעה אותו.

״את בטח צודקת,״ הארי אמר בהקלה. הוא כנראה באמת היה צריך לשמוע מישהו אומר לו את זה. ״אני מקווה שכל זה לא ישפיע על החברות שלנו. את יודעת שאת החברה היחידה שלי.״

״זה לא ישפיע,״ הרמיוני הבטיחה לו, ״ואני לא החברה היחידה שלך. מה לגבי רון?״

״קשה לי לחשוב עליו בתור חבר,״ הארי אמר. רון נמתח במקום המסתור שלו והקשיב בדריכות.

״העובדה שהוא משרת - ״

״זה לא קשור למעמד שלו,״ הארי הבהיר, ״וגם לא לעובדה שהוא חצוף והוא חושב שהוא יכול להגיד לי כל מה שהוא חושב. אני יודע שהוא הציל את החיים שלי, אבל יש בי משהו שעדיין לא בוטח בו לחלוטין. יש בו משהו מוזר.״

״הוא מקורנוול,״ הרמיוני תירצה להגנתו של רון.

״פגשתי אנשים מקורנוול, הרמיוני. אף אחד מהם לא היה מוזר כמוהו. זה כמעט כאילו הוא מגיע מעולם אחר…״

״זה רק החתול,״ הרמיוני אמרה כשהארון חרק שוב.

בשלב הזה הארי הודה להרמיוני בפעם האחרונה ועזב. ברגע שהרמיוני סיימה לנעול אחריו את הדלת רון יצא ממקום המסתור שלו.

״את בסדר?״ הוא שאל אותה, שם לב שהיא נראית סמוקה.

״בסדר גמור,״ הרמיוני השיבה והוציאה את הספר החדש שלה, מתיישבת ומדפדפת בו כאילו החיים שלה לא השתנו הרגע מקצה לקצה. ״אני שמחה בשביל הארי.״

״כן, אבל מה איתך? איך את מרגישה בקשר לכל זה?״

״הקלה, אם לומר את האמת,״ הרמיוני הודתה בלי להסתכל עליו, ״ההורים שלי כנראה קצת יכעסו כשהם ישמעו, אבל ייקחו חודשים עד שהמסר יגיע אליהם. עד אז הארי בטח כבר יהיה נשוי.״

״את חושבת שהם ינסו לשדך לך מישהו אחר?״ רון גישש. 

״כנראה שכן. אלא אם כן אני אמצא בעצמי מישהו שיהיה מקובל עליהם.״

״אהא,״ רון המה בטמטום. ״אז הוא יהיה חייב גם להיות נסיך? או שאת חושבת שהם יסכימו להתפשר?...״

״הוא לא יהיה חייב להיות נסיך,״ הרמיוני אמרה. היא הסתכלה בספר אבל העיניים שלה לא זזו מצד לצד. ״אבל הוא יהיה חייב להיות בעל תואר כל שהוא. אביר, לפחות.״

״הממ…״ 

פתאום הרמיוני קמה והניחה את הספר בצד. רון בהה בה בזמן שהיא אספה את שיערה לאחור עם סרט תוך כדי שהיא מסבירה שאם הוא כבר שם, כדאי שהם ינצלו את הזמן לשיעור קסם, כי הסעודה תסתיים בשעה מאוחרת. היא הסיטה את כל הווילונות על החלונות, הדליקה נרות שיאירו את החדר, והוציאה את ספר הלחשים שלהם ממקום המסתור שלו מתחת למזרן שלה.

אבל רון לא הרגיש שהוא יכול להיות מורה טוב במיוחד באותו הרגע. מאז שכוחות הקסם של הרמיוני הופיעו בפעם הראשונה היא צלחה את הלחשים שהוא לימד אותה כמעט בלי קושי, עד שהוא כבר התחיל לחשוש שבקרוב היא לא תזדקק לו; והערב במיוחד הוא הרגיש מיותר לחלוטין, בוהה בה כמו אידיוט, משותק מרוב תקווה.

היא התאמנה על לחש הרחפה. היא עמדה באמצע החדר עם השרביט של רון וניסתה להרחיף את נוצת עוף החול שהוא העניק לה.

״וינגארדיום לביוסה,״ היא אמרה והניעה את השרביט של רון בריכוז. הנוצה זזה מעט אבל לא התרוממה. ״וינגארדיום לביוסה… וינגארדיום לביו-סה… אני הוגה את זה נכון?״

רון, שישב בצד וחייך לעצמו בלי שליטה, אמר, ״ההגייה שלך מושלמת. אבל עבודת השרביט שלך…״ 

הוא ניגש אליה. בדרך כלל הוא נהג לקחת את השרביט ולהדגים לה את התנועה הנכונה, אבל היום הוא הרגיש אמיץ במיוחד. הוא נעמד מאחוריה, קצת יותר קרוב ממה שנדרש, ולקח את פרק היד שלה בעדינות, מניע אותו כמה פעמים לצורך הדגמה. הוא היה מודע מאוד לכמה היד שלו הייתה גדולה ביחס ליד שלה; הוא הרגיש את הדופק שלה כנגד האצבעות שלו, מהיר. היא לא ניסתה להתרחק ממנו, מאפשרת לו להמשיך להדגים לה למרות שהיא בוודאי כבר הבינה.

ידו השנייה מצאה את דרכה אל המותן שלה. זה לא נדרש לצורך הדגמת הלחש. הוא כמעט ציפה ממנה לדחוף אותו באותו הרגע ולקרוא לו סוטה, אבל היא אפילו לא נרתעה. היא סובבה את פניה לעברו והם התנשקו.

הוא כבר נישק את הרמיוני פעם אחת, אבל זה בכל זאת הרגיש כמו הפעם הראשונה. ואולי זאת באמת הייתה הפעם הראשונה. הריח שלה הציף אותו, דומה אבל שונה מהריח שהכיר - ריח של שעוות נרות וקלף ובושם נעים. הטעם שלה היה אלוהי.

משרתת חלפה בריצה מחוץ לחדר ושניהם קפצו, ואז צחקקו. רון סובב אותה לעברו וכרך את זרועותיו חזק סביבה לפני שנישק אותה שוב. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו ונישקה אותו בחזרה, ואז התנתקה ממנו.

״אני צריכה להתחיל להתכונן לסעודה,״ היא אמרה בלחיים סמוקות.

״נכון,״ רון אמר, מרגיש סמוק לפחות כמוה. ״שכחתי מזה…״

הרמיוני חייכה אליו חיוך פרוע לפני שנתנה לו נשיקה מהירה אחרונה ושלחה אותו לדרכו.

הוא הלך בחזרה לחדרו, לא שם לב לאן הוא הולך ומתנגש שוב ושוב במשרתים שמיהרו בהכנות לקראת הסעודה. הוא לא האמין שזה באמת קרה. הוא היה בעננים.

הוא היה כל כך מאושר שהוא אפילו לא התרגש כשהוא גילה שהארי מחכה לו מחוץ למגורים שלו, נראה חסר סבלנות. למרות החום הוא לבש גלימה ארוכה, חומה ופשוטה, עם ברדס.

״איפה היית?״ הוא התנפל על רון.

״אמרת שאתה לא צריך אותי…״

״זה לא אומר שאתה יכול פשוט להיעלם. בוא.״

הוא הוביל ורון מיהר אחריו. הם יצאו מהיציאה הצדדית של הטירה, שהובילה אל החממות. 

בחוץ הערב היה שמשי וחמים. הם החלו לצעוד לעבר טחנת הרוח. הארי כיסה את ראשו בברדס, כאילו לא רצה שיזהו אותו. רון נשם את האוויר הריחני של הדשא והעצים עמוק לריאותיו והביט מעלה אל החלונות של מגדל רייבנקלו, מחפש את החלון של הרמיוני.

״בוא כבר,״ הארי האיץ בו. רון תהה מה הרמיוני תלבש לסעודה.

הארי פתח את דלת העץ החורקת של טחנת הרוח. בפנים היה אפלולי ומאובק. רון כמעט לא היה מופתע כשהוא חשף דלת נסתרת ברצפה מתחת לשק של תבואה שעמד בפינה, הרי הטחנה עמדה במקום של הערבה המפליקה.

הם חצו את המנהרה בצעד מהיר ויצאו מתוך צריף נטוש ביער בדיוק כשהשמש התחילה לשקוע. תוך רגעים ספורים של הליכה הם כבר היו בהוגסמיד.

״אתה יודע איפה המשפחה של ג׳יני גרה,״ הארי אמר לרון. זאת הייתה קביעה ולא שאלה.

״כן… למה - ״

״קח אותי לשם.״

רון ציית בבלבול. הוא תהה למה לעזאזל שהארי ירצה ללכת אל הוויזלים, אבל כנראה שהוא ספג קצת מהאינטליגנציה של הרמיוני כשהם התנשקו, כי האסימון נפל די מהר.

הוא רק היה רוצה שהארי היה מכין אותו למשימה הזאת מעט מראש. הוא ידע איפה הוויזלים גרים, הוא בילה שם כמה שבועות, אבל זה היה לפני כמעט שנה. הארי הלך אחריו בחוסר סבלנות בזמן שהם הלכו מעט במעגלים, עד שרון הצליח למצוא את הרחוב.

״הנה זה,״ הוא אמר בהקלה כשהם הגיעו לבקתה הקטנה המוקפת חצר. 

כמה נרות כבר דלקו בחלונות, ונינוח תבשיל מעורר תיאבון עלה מהארובה. כשהם התקרבו לדלת הם שמעו קולות שיחה מבפנים.

רון הקיש על הדלת. ג׳ורג׳ פתח כמעט מייד, וברגע שהוא ראה את רון הוא הזדקף כמו קרש ופינה לו את הדרך בתנועת הצדעה.

״הריעו לסר רון, כובש האופל! הריעו לו!״

״ג׳ורג׳, מספיק עם השטויות האלה,״ מולי נזפה בו ממקומה ליד הכיריים. ״תיכנס, חמוד. תצטרף אלינו לארוחת ערב? מי החבר שלך?״

הארי חיכה שרון יסגור את הדלת אחריהם לפני שהוריד את הברדס. 

האווירה בחדר השתנתה באחת. פרד וארתור, שישבו ליד השולחן, קפצו על רגליהם, ופרסי הפיל ערימה של צלחות עץ ברעש גדול. ג׳יני הפסיקה לחתוך גזרים. כולם השתתקו ברצינות תהומית וקדו להארי קידות עמוקות. כולם חוץ מג׳יני.

״מה אתה עושה פה?״ היא שאלה אותו בקול מאשים, מסירה את הסינר המלוכלך שלה בעצבנות, כאילו הוא תפס אותה עושה משהו מביך.

״ג׳יני, תדברי בכבוד!״ פרסי סינן לעברה.

הארי חיכך בגרונו והזדקף. 

״באתי לבקש את ידך.״

רון הצטער שאין לו מצלמה לצלם את התדהמה האדירה על פניהם של בני משפחת וויזלי.

מולי תפסה את ג׳יני בזרוע בכעס וסיננה, ״ג'ינברה, מה עשית?״

״זה לא ככה,״ הארי הסביר, ״ג׳יני לא עשתה שום דבר אסור. אני אוהב אותה.״

לא נראה שהווידוי הזה מרשים את מולי במיוחד. היא עדיין נראתה עצבנית, כאילו ג׳יני הואשמה בפשע כל שהוא. 

מבין כל הגברים למשפחת וויזלי שהיו נוכחים, הארי זיהה בקלות שארתור הוא אביה של ג׳יני. הוא ניגש אליו.

״אדוני - ״

״הו, לא, הוד מעלתך, אני לא מקבל החלטות כאלה בבית הזה,״ ארתור קפץ, מצביע על מולי וג׳יני, ״אתה חייב לשאול אותן.״

כשמולי בברור מלחיצה אותו מעט, הארי הלך מסביב לשולחן לעבר הכיריים. פרסי ניתר הצידה כדי לפנות לו מקום. 

ג׳יני התאמצה להיראות כאילו כל זה לא מרגש אותה במיוחד, אבל היא הסמיקה כשהארי כרע ברך לפניה. רון לא ידע אם הוא תכנן מראש לעשות את זה, או שזאת הייתה החלטה בלהט הרגע, אבל זאת בהחלט הייתה דרך מצוינת להרגיע קצת את הכעס הלא מוסבר של ג׳יני.

״תינשאי לי?״ הוא שאל, לא נשמע בטוח בעצמו כמו שנסיך אולי היה אמור להיות.

ג׳יני לא השיבה מייד. כל החדר עצר את הנשימה.

״אני לא מוכנה להיות איזה מן פרס או רכוש,״ הייתה תשובתה הנחרצת. 

פרד השמיע גניחה עמוקה של חוסר סבלנות וגלגל את ראשו לאחור.

״אני לעולם לא אגרום לך להרגיש ככה,״ הארי הבטיח לה בכנות, ״אנחנו נהיה שותפים.״

״תסלח לי על השאלה, הוד מעלתך,״ מולי התערבה בלי היסוס, ״אבל מה לגבי הליידי שאתה מאורס לה כבר? ומה לגבי המלך והמלכה? הם יסכימו לדבר כזה?״

״הם כבר הסכימו,״ הארי אמר, ״והאירוסים שלי לליידי הרמיוני מבוטלים.״

נראה שהתשובה הייתה מתקבלת על הדעת, ונראה שמולי מתחילה להיפתח לרעיון שבתה תתחתן עם נסיך. היא הסתכלה על ג׳יני בציפייה לשמוע את התשובה שלה.

ג׳יני השתהתה עוד רגע לפני שאמרה, ״אני צריכה לחשוב על זה.״

״נו באמת!״ ג׳ורג׳ זעק בקול, ״הוא רוצה להתחתן איתך, תפסיקי לשחק קשה להשגה!״

ג׳יני שלחה לו מבט רושף. אבל אולי היה משהו בדבריו, כי היא נשכה את שפתה ואז חייכה ולבסוף אמרה, ״אני מסכימה.״

הארי קם, נראה שטוף הקלה, כאילו לרגע הוא באמת האמין שהיא תסרב. ג׳יני קפצה עליו והם התחבקו בחוזקה. פרד וג׳ורג׳ פרצו בתשואות. ארתור מחא כפיים במבט המום ומבולבל, ופרסי נראה כאילו העולם שהכיר התהפך על פיו. מולי ניגבה דמעה מקצה עינה עם הסינר שלה.

העניינים התחילו לזוז מהר אחרי הצעת הנישואים הזאת. שלושה ימים לאחר מכן הכל כבר היה מוכן כדי שג׳יני תעבור להוגוורטס, ותפגוש את המלך והמלכה עוד באותו הערב. רון חשב שזה מזל גדול שג׳יני הייתה כריזמטית ומלאת ביטחון עצמי, כי עצם המחשבה על לפגוש בפעם הראשונה את החותנים שלך שהם גם המלך והמלכה אותם שירתת כל חייך הייתה יכולה לרופף לכל אחד את העצבים.

הידיעה על האירוסים התפשטה מהר, ובעקבותיה הנצו שלל שמועות מוזרות ונבזיות. הנפוצה ביותר הייתה שג׳יני פיתתה את הארי וכתוצאה מכך נכנסה להריון, אז כדי שהילד לא יוולד ממזר הוא הסכים להתחתן איתה. שמועה אחרת אמרה שג׳יני נותנת לו שיקוי אהבה, אותו היא מחדירה לאוכל שלו בזמן שהיא עובדת במטבח, או שהיא הטילה עליו איזה כישוף. שמועה אחת אפילו אמרה שג׳יני היא סוכנת של וולדמורט, שתחכה לליל הכלולות כדי לחסל את הארי אחת ולתמיד, ואחרת אמרה שג׳יני זוממת ללדת להארי ילד כדי למכור אותו לוולדמורט. אך השמועה שהייתה המוזרה ביותר לדעתו של רון, וכנראה המעליבה ביותר, הייתה שלאור בעיות הפוריות שמשפחת המלוכה סבלה מהן כבר דורות (רון גילה שאמא של הארי כמעט מתה בלידה שלו ומאז לא הייתה מסוגלת ללדת ילדים נוספים), הוחלט למצוא לנסיך אישה ממשפחה מרובת ילדים, שכל ייעודה יהיה ללדת לו הרבה ילדים כדי לעבות את השושלת.

אם אחת מהשמועות היו מגיעות לאוזניו של הארי הוא בטח היה מוציא פקודה למצוא את מי שהמציא אותה ולתלות אותו בכיכר העיר, אבל לא נראה שהן הגיעו אליו. הוא היה במצב רוח מרומם במיוחד מאז הצעת הנישואין, בניגוד מוחלט למצב הרוח שלו לפניה, והוא היה עסוק בהכנות לקראת המעבר של ג׳יני לטירה ובמציאת סוס גזעי להעניק לה כמתנת אירוסים.

באשר לג׳יני, רון הרגיש צורך לגונן עליה מהשמועות האלה. הוא זכר שגם כשהיא והארי יצאו בשנה השישית שלהם היו הרבה שמועות לא נעימות מסביב לקשר שלהם, אבל הן לא היו אכזריות ובוטות כמו השמועות האלה.

״כדאי שתדעי,״ רון אמר לה כשהוא ליווה אותה בדרכה אל החדר החדש שלה. ״יש לא מעט שמועות שמסתובבות פה…״

״אה, באמת?״ ג׳יני השיבה בסרקסטיות, ״כן, אני כבר שמעתי את כל השמועות. אני עוד לא נסיכה שכלואה במגדל, אני שומעת מה אנשים אומרים.״

לאחר כמה רגעים היא הוסיפה בטון מפויס יותר, ״אני מצטערת. אני פשוט לחוצה.״

״אני מבין,״ רון הרגיע אותה.

הם הגיעו לחדר החדש של ג׳יני, שהיה ממוקם במגדל רייבנקלו, בקרבת החדר של הרמיוני. החדר היה גדול יותר מכל הבית של הוויזלים, והחפצים של ג׳יני לא הספיקו אפילו כדי למלא מגירה אחת בשידה.

לאחר מכן רון לקח את ג׳יני אל הרמיוני, שהתנדבה לעזור לה להתכונן לקראת ארוחת הערב עם המלך והמלכה. הרמיוני קיבלה את פניהם בחום. ג׳יני נראתה נדהמת ולחוצה למראה החדר המלא בספרים ומגוון השמלות שהרמיוני בררה ביניהן.

״את לא שונאת אותי?״ היא שאלה בבוטות בזמן שהרמיוני הסבירה לה משהו על כללי הנימוס בארוחת הערב.

״בכלל לא,״ הרמיוני השיבה בפתיחות, ״אם הייתי כל אחת אחרת מהגבירות בטירה, הייתי אומרת שכדאי שתשימי לב לאוכל ולשתייה שלך. אבל לי אף פעם לא היה רצון אמיתי להתחתן עם הארי - אני לא אוהבת אותו, ואין לי שום שאיפה להיות מלכה. אני רק שמחה בשבילו שהוא זוכה להתחתן עם האישה שהוא אוהב.״

ג׳יני עדיין נראתה לחוצה. הרמיוני כנראה הבינה את הסיבה, כי היא אמרה, ״אני בטוחה שהמלך ג׳יימס יחיה וימלוך עוד הרבה שנים. עד שהארי יהיה מלך את כבר תדעי מה את צריכה לעשות.״

ג׳יני נראתה מעודדת מדבריה. הרמיוני מסרה לה שמלה בצבע סגול והלכה לעבר רון, שעמד ליד הדלת.

״ג׳יני צריכה להתלבש,״ היא אמרה והניחה את שתי ידיה על החזה שלו במטרה לדחוף אותו החוצה.

הוא התנגד לה בכוונה, נהנה להרגיש את הידיים שלה עליו. היא הסתכלה לתוך העיניים שלו, בוודאי מנסה להבהיר לו שהוא באמת צריך לעזוב. רון רק הצליח לחשוב כמה העיניים שלה יפות. לבסוף הוא נכנע ועזב, מחכה בקוצר רוח שיגיע הלילה והם יוכלו להיות שוב לבד.

ארוחת הערב התנהלה הרבה יותר טוב משרון היה יכול אפילו לקוות. 

הרמיוני הלבישה את ג׳יני בשמלה סגולה, לא מפוארת מידי אך נאה מאוד, וקלעה את השיער שלה עם חוטי כסף. רון היה מצפה שהיא תיראה כאילו היא לובשת תחפושת, לפחות בהתחלה - המראה היה כל כך שונה מהשמלות ובגדי הרכיבה הפשוטים שהיא לבשה בדרך כלל - אבל היא נראתה יוצא מן הכלל, כאילו היא נולדה לחיי המלוכה. הארי לא הוריד ממנה את העיניים במשך כל הערב, ונראה כאילו הוא לא מצליח להאמין כמה הוא בר מזל.

המלכה הצטרפה לארוחה לראשונה מזה שבועות. היא נראתה רזה וחיוורת למדי, אבל מעבר לזה, היא נראתה הרבה יותר טוב מהמצופה. למרות מצבה בשבועות האחרונים היא הייתה מלאה חיוכים, הביעה עניין רב בחייה של ג׳יני והרעיפה עליה חיבה.

כשג׳יני העירה הערה אגבית על כך שהקשר שלה עם הארי היה לא כל כך מקובל, המלכה אמרה בחום, ״לא היה קל לשכנע את המלך להסכים לשידוך הזה. אבל הזכרתי לו סיפור על מלך צעיר שבחר להתחתן עם נערה שאבא שלה היה בסך הכל סוחר פשוט, אפילו שכולם ניסו לומר לו שזה לא מקובל.״

המלך נע במקומו בחוסר נוחות. הוא עשה מאמץ ניכר להיות נעים וחביב במהלך הערב, למרות שהוא לא היה נלהב מהשידוך כמו אשתו.

״זה נכון,״ הוא הודה, ״אבל ההבדל הוא שההורים שלי כבר לא היו בחיים כשהתחתנו, אז הם לא היו שם לעצור אותנו. אני לא אומר שהם התהפכו בקברם, אבל אני בטוח שהם זזו קצת…״

הוא הסתכל על בנו ועל אשתו לעתיד ונאנח.

״אבל כמובן שאת צודקת. זה יהיה צבוע מצידי למנוע מהבן שלי להתחתן מתוך אהבה, כשאני זכיתי לעשות את זה בעצמי.״

הארי נתן לג׳יני הלחוצה חיוך ולחץ את ידה מתחת לשולחן. נראה שההערה של המלך מחזקת אותה.

״כתבתי לאבא שלך,״ המלך אמר להרמיוני לקראת סוף הארוחה, ״הסברתי הכל והבטחתי שנקיים את כל תנאי העסקה מצידנו, אפילו שהנישואים לא יתקיימו. גם אמרתי לו שאת מוזמנת להישאר תחת חסותינו בהוגוורטס ככל שתרצי בכך. אני מקווה שהוא לא יכעס יותר מדי, אנחנו זקוקים לכל בעלי הברית שנשארו לנו כרגע.״

״תודה, הוד מעלתך,״ הרמיוני השיבה בחן, ״ההצעה שלך נדיבה מאוד. אני בטוחה שההורים שלי לא יכעסו. החיים שלהם בצרפת טובים ובטוחים, הם לא רוצים הרבה מלבד חתן ראוי.״

״כבר יש לך מועמדים?״ המלכה התעניינה.

״חשבתי על מישהו.״

הרמיוני הסתכלה ישירות על רון, שהיה עסוק בפינוי צלחות מהשולחן. הוא כמעט הפיל אותן על הארי, שלמרבה המזל דעתו הייתה מוסחת על ידי ג׳יני והוא לא הבחין בכך. רון נתן לה חיוך ענק, נבוך ומאושר.

אם המבט של הרמיוני היה לא חשאי, התגובה של רון הייתה שוות ערך לכך שהוא צעק בקול שהוא מטורף עליה. המלך והמלכה בברור הבחינו בכך.

״אין לי שום כוונה לזלזל, ג׳יני,״ המלך אמר, ואז הסתכל על הרמיוני ברצינות, ״אבל הנישואים האלה לא יכולים להוות תקדים. אני לא ארשה שבני אצולה ינשאו בהבדלי מעמדות גדולים כמו זה כדבר שבשגרה.״

״ומה אם, לדוגמא, היה משרת שהיה ממונה לאביר?״ הרמיוני שאלה בשלווה. ״יהיה מותר לו להתחתן עם בת אצולה?״

״בהחלט. אני אפילו מעודד את זה.״

הרמיוני חייכה בנימוס ותפסה את עינו של רון. הוא לא הצליח להיות סמוי כמוה. לא שזה היה משנה משהו בכל מקרה, כולם בחדר כבר הבינו בדיוק מה היו הרגשות שלהם זה לזו. רק הארי לא חשד בשום דבר.

הפרק הקודם		הפרק הבא