החיים שאחרי- הארי פוטר

הארי יצא טרוד ממשרדה של מקגונגל אל עבר המדשאות רחבות הידיים.

שיעורה של ג'יני היה כעת טיפול בחיות פלא עם האגריד, הוא בטח יסכים להארי לדבר עם ג'יני.

הוא תר את האגריד במבטו, אך לאחר מספר שניות צד במבטו דמות גבוהה במיוחד מוקפת דמויות שנראות כנומים לידה.

הארי האיץ את צעדיו. עדיף אם ילך מהר, כדי שיספיק להיפרד מכולם לפני השעה שתיים עשרה בלילה.

כאשר התקרב, האגריד זרח בחיוך בדיוק כאשר סירק את זקנו בידו.

כמה תלמידים ותלמידות נראו נרגשים לבואו ושוב לחששו אחד עם השני, מדי פעם מצביעים עליו.

"היי האגריד!" קרא הארי בקול הכי עליז שיכל לאמץ.

"או, שלום לך הארי! מזמן לא ראינו אנחנו פה אחד את השני! טוב שבאת פה לבקר!"

"כן, האגריד... אני גם שמח לראות אותך! אבל אני חייב לדבר עם ג'י ני וללכת, בסדר? אני באמת מצטער..." הארי שם לב שחיוכו של האגריד דועך. הוא היה רוצה להבטיח שיתראו שוב, אך ידע שאין טעם בכך, כי אם לא יחזור....

"בסדר, ויש לכם פה 5 דקות." פסק האגריד בקרירות. הארי הצטער שלא גרם לו לחייך, כי אם זו הפעם האחרונה שהם יתראו הוא היה רוצה שהיא תהיה יותר שמחה.

הארי משך את ידה של ג'יני באגרסיביות.

"הארי מה?-" הארי נישק אותה במתח.

"ג'יני אין לי מספיק זמן להסביר. אם אני לא יחזור תוך שבוע אנחנו נפרדים טוב? את תמצאי לך מישהו... אחר " אמר באי רצון משווע "ואני לא רוצה לשמוע התנגדות, את מסכימה זה מובן?" אמר בקול שנשמע אפילו לו משוגע.

"אבל הארי-"

"ג'יני, אין לי זמן. אני אוהב אותך. את תדעי מחר כל מה שתצטרכי לדעת, טוב?"

ג'יני הנהנה.

הוא התקרב אליה בהיסוס, ונישק אותה שוב פחות במתח.

"הארי. אני לא רוצה שתיסע. אתה לא מספר לי כי אתה יודע שתה בסכנה וחושב שאמנע ממך לעשות את זה."

היא תמיד צודקת, והפעם זה גם לא טוב. חשב לעצמו.

"הכול בסדר ג'יני."

"הארי אני יודעת כשאתה משקר לי. אני מניחה... שאם זה מספיק חשוב שתעשה את זה,-"

"ג'יני הארי אתם סיימתם שם! תחזרי לשיעור ג'יני!" קטע האגריד את דבריה.

היא התקרבה לאוזנו ולחשה; "אז אני יניח לזה. אבל אל תשכח אותי" אמרה, תוך שלהארי פשטו צמרמורות בכל גופו. היא ידעה בדיוק מה מערער את ביטחונו בדבר מה. היא יודעת לגרום לו לחשוב על דברים שוב. הוא התרחק ממנה ולחש "תחזרי לשיעור. וזהו." אמר בקול תקיף משהתכוון. היא התקרבה אליו ואמרה ודחפה לו את מכתב סגור במעטפה אל חזהו ואמרה "לאמא שלי." בקול כועס ספק נעלב, ופנתה חזרה אל השיעור. הוא רצה להצטער אך זה לא היה באפשרותו. הוא צריך למהר.

הוא החל לרוץ לעבר השערים. לא היה אכפת לו שאנשים חושבים שהוא משוגע, הוא כבר התנסה בזה. הוא רץ כאילו חייו תלויים בכך.

כאשר יצא משערי בית הספר נעצר לחשוב לאן יתעתק.

אני צריך לחשוב חשב לעצמו אם אני יחזור הביתה ישר יתחקרו אותי. לשלושת המטאטאים? לא צפוף שם מדי. אמר קול בראשו. ואז הבזיק במוחו הרעיון ללכת לעץ שאליו הגיע עם ג'יני. ולשם התעתק.

כמה אירוני חשב לעצמו. לפני פחות מיומיים עמד בצל האלון עם ג'יני, כאשר הוא והיא מאושרים פה, הכל נראה ורוד, אפילו לרגע חשב עליו ועל ג'יני בתור זוג נשוי. הזמן ההוא נראה כחודשים מהרגע הזה. הוא החל להיזכר בפרטי השיחה שלו בכעס.

"הארי אתה צריך לחזור לעבר. לשנת 1926 ושם תפגוש את אחת מאמותיך ואבותיך לעתיד. הם הולכים למצוא את מגילת האח הבכור. המגילה הזו, עלולה להיות מה שיחסל את כל התוכניות שלנו, ושבגללו כל האבדות שלנו יהיו לשווא. היא עלולה באמת ובתמים לעזור לוולדמורט לחיות כאלמוות, כלא ניתן להריגה." אמר לו דמבלדור ממרום מושב המנהל.

"אז אתה רוצה שאני-"

"הארי כבר עברת על זה. אתה מבין כבר שאתה צריך לעשות את זה. בכל מקרה היית עושה את זה בסוף, אז בוא ונסיים את ההתדיינות עכשיו. אין לנו הרבה זמן בשביל זה."

"מה זאת אומרת הרבה זמן? חשבתי שנ- כלומר אשתמש במחולל זמן אדוני?" אמר חורק שניים מעט.

"הו הארי אנחנו נשתמש במשהו שאני הכנתי. אני... נאלצתי להשתמש בו בצעירותי. הוא הרבה יותר ממחולל זמן. אני קורא לו 'לופזמן'. הוא בעצם גורם לעיוות בזמן, כך שתוכל לחזור אחרוה בזמן כמה עשרות שנים, במקום מספר שעות מוגבל, ולבצע שם שינויי זיכרון מבלי לפגוע ברצף הזמן, ומבלי לגרום לבעיות במהלך ההיסטוריה.הארי, אתה עדי, בחיי לא תאוותי משהו, בכדי שימוש עצמי מלבד פעמים אחדות, שאני מניח שקראת עליהן. כמו שאתה יודע, כשהייתי בגיר. אבל זה לא הנושא. אתה צריך למנוע מלוסינדה להחזיק את מגילת הבכור. היא מקוללת כך שרק וולדמורט עצמו יוכל להחזיק אותה. היא עלולה למות, ואז באמת יהיה פה אנדרלמולוסיה*, כי אתה לעולם לא תיוולד, ו- אתה מבין את דברי נכון?"

הארי הנהן בתשובה.

"אם כך, אתה תמצא אותה ביערות אלבניה. כבר כיוונתי את השעון לשם. אתה זוכר בטח מאחד הזיכרונות של סנייפ את מכשיר הכסף? הזה שמיתמר ממנו עשן סגול?"

הארי הרים את אחד מהמכשירים הדקיקים שלידו.

"כן- או כן, סברתי שתהיה בקיא בכך. אם תואיל לסובב את הרגלית הזו (הוא הצביע על הרגלית הימנית) כדי לקפל אותו לצורת מחולל זמן, בכדי שתוכל לנשוא אותו אל מחוץ לכותלי הטירה. אך אל תשכח שמחוללי הזמן הושמדו כולם ולכן תיאלץ דאבונך להצפין אותו מעיני התלמידים והמורים.

כשתצא מהשער, תמשוך את הרגלית, ותוכל להגיע לאלבניה. זה דומה להתעתקות (הארי נאנח, הוא לא אהב את התחושה הזו) כן, כן, אני זוכר שאתה לא אוהב את זה," אמר דמבלדור בחיוך כאילו קרא את מחשבותיו "אבל אל תשכח, לא לעזוב אותו באמצע, או שתהיה תקוע במנהרת זמן, מין צינור שאליו הגיעו קוסמים בישי מזל. הזהר, כי אין יוצאים משם. אדם אחד הצליח למצוא יציאה, אך לעידן הקרח, והוא לצערנו חולץ משם בעור שיניו..."

הארי הנהן בשנית.

"טוב אם כך, כולם מוסרים דרישת שלום ואהבה, אבל אמך בקשה שאמסור לך בהצלחה יתרה..."

"זה הכול?" שאל הארי בתימהון.

"לצערנו, כן. לא אפשרו לנו לומר יותר מזה. וקיים עלי איסור לספר על הכול שם. אני מצטער בשבילך הארי."

"ואני יכול למסור משהו?" שאל הארי בקול רוטט

"אני מניח שכן,"

"אני לא שכחתי אותם. אף אחד לא. כולנו אוהבים אותם ומתגעגעים." אמר בקושי רב כי פקעת נתקעה בגרונו וסירבה לנוע, ועיניו נהיו לחות.

"אנחנו יו-" דבריו של דמבלדור נקטעו כאילו משהו גנב את לשונו.

"אתה בסדר פרופסור?"

"כן, כן. רק חלק מ... אל תדאג."  אמר דמבלדור בקול עייף ונאנח.

הארי הניח שהתחושה הזו אינה נעימה, ולכן נמנע דמבלדור מלנסות להסביר שוב.

"טוב, הארי אני מצטער אך זמננו כבר אוזל. תודיע למולי שמה שהיא מחפשת נואשות כבר שבוע נמצא מתחת למיטה שלה ושל ארתור. להתראות הארי!"

ולפני שהארי הספיק להגיב, הדמות הכסופה-מלובנת של דמבלדור נעלמה במין ערפל סמיך שבלע את עצמו ונעלם. הארי שמע אוושת כנפיים מימינו ואז פוקס, עוף החול המרהיב, התיישב על כתפו וליטף את לחיו במקורו. "כן גם אני מתגעגע" אמר לו בטון מבין.

עד לאותו רגע שבו התיישב על בול העץ ששימש ספסל, לא הבין הארי את משמעות דבריו האחרונים של דמבלדור. הוא החליט שאף לא ינסה. זה לא היה בראש סדר העדיפויות שלו כרגע.

הוא הוציא את שרביטו ודקר את האוויר פעמיים, ולפתע שייטו באוויר עט-נוצה וגיליון קלף.

הארי אחז בהם ואז הציץ בשעונו. השעון הורה שבע וחצי בערב. הארי הכניס את הגיליון ואת העט לתיקו והתעתק למחילה.

כשהגיע החל לעזור לגברת וויזלי לערך שולחן. הוא העדיף לעזור לה מאשר להיות בחברתם של רון והרמיוני מסיבה פשוטה אחת, עדיף אילו לא יתוחקר כעת.

תוך כדי סידור השולחן והמזלגות בעזרת שרביטו הנאמן חשב על הדרכים הן יענה על שאלותיהן (שכנראה יהיו נוקבות) של רון והרמיוני, ורק כאשר החליט לבסוף שכיסה כל פרצה, חדל מנסיונותיו.

הגברת וויזלי קראה לכולם לאכול והכריזה כי אדון וויזלי יתעכב כי קודם במשרה. מן הצפוי צהלות שמחה והרעות 'לחיים' מילאו את אוויר החדר, והארי, שייחל בדיוק לכך, הצטרף בעונג על ששפר מזלו עימו.

המשך הארוחה עברה ללא כל תזכורת על המשימה של הארי, שהניח כבר שמולי דרשה מהם לשתוק בנוגע לכך.

לאחר שקמו מן השולחן, ועזרו לגברת וויזלי לקרצף את הצלחות ולהחזירן למקום, עלו כולם לחדרם.

הארי לא האמין שיעזבו אותו לנפשו גם לאחר האוכל ולכן הודיע שהוא הולך לישון.

הארי נכנס לחדרו, הוציא את גיליון הקלף ואת העט והחל לכתוב. הוא שקד על המכתב הרבה זמן, כתב ומחק, שואב פה ושם נזילות דיו וטעויות אחרות, מנסה לכתוב כמה שיותר מובן ומסודר. לבסוף סיים.

לוויזלים.

אני באמת מודה על רוחב-הלב שגיליתם  כלפי. באמת.

אני יודע שזה מאוד לא מנומס מצידי, (אפילו שלצערי גדלתי אצל הפוצים המעצבנים הדרסלים...) אבל אני חייב לעזוב. אולי אפילו לא תשימו לב לזה שאני לא הייתי, אני לא ממש יודע. דמבלדור לא בדיוק הסביר את עצמו לגבי הכל. בכל מקרה, למקרה ש...

אני הייתי שמח לדעת מה יקרה יותר טוב, אבל בגלל שאני לא יודע, אז אני מבקש שלא תחפשו אותי.

אני חושב שעד שתקראו את זה לא ייקח הרבה זמן אבל אני בכל זאת מעדיף לכתוב את זה.

בכל מקרה  דמבלדור לא אמר שום דבר חדש בנוגע לכולם. רק ביקש להודיע למולי שמה שהיא חיפשה נמצא מתחת למיטה שלה ולא.. הוסיף כלום על פרד.

אני מצטער שלא יכולתי לספק לכם יותר מידע,

                       להתראות (אני באמת מקווה.. זה יהיה מבאס אם לא)

                                                       הארי.

הארי רפרף בעיניו על המכתב ודמיין לעצמו את התגובות שעל פניהם של חברי הבית כשיראו את המכתב; רון בקושי עוצר גיחוך כשקורא את הערת השוליים שלו על הדרסלים, מולי מתרגזת למראה שהם לא ישים לב להעדרו, הרמיוני ממלמלת 'שוב הרואיקה?' לעצמה כשרואה שמבקש שלא יחפשו אחריו, ומולי מסמיקה כשקוראת על שדמבלדור מסר.

הוא עצר גיחוך וקיפל את המכתב. הוא הכניס אותו למעטפה שזימן והכניס גם את המכתב של ג'יני. הוא כיוון לעצמו את השעון לשעה אחת עשרה וחצי ונשכב לשון את שארית הזמן שנותר לו.

הוא שכב במיטה נרגש מכדי לישון והחל מנסה לשחזר את אליפות העולם בקווידיץ'; האירוע הראשון שקישר אותו לשאר קוסמי העולם.

תוך כדי שניסה לשחזר את הבעת פניה המעוותת של נרקיסה, אימו של דראקו, ואת פרצופו של דראקו כשהעליב אותו והסמיק החל ללכת בזיכרונו נום קטן שקיץ כה ושם ובכל מקום שקפץ צבע את האזור בצורת יער חשוך ואפלולי. ואז כשבכל קפיצה של הנום התווסף כל צפצוף התעורר הארי משעונו, שהורה רבע שעה לחצות.

הארי קם בכדי ללבוש ת בגדיו, אך גילה שנרדם בהם. הוא סידר את מיטתו וישר את שמיכתו, ואז הניח את המעטפה השמנמנה על הכרית. הוא שמע קולות צעדים והחל לארגן בחופזה את כל הרכוש שהאיר לרגע האחרון בגרב שבה לחש הרחבה סמוי, והספיק לראות את הרמיוני וגברת וויזלי לפני שמשך ב 'לופזמן' שבידו.

*אנדרלמולוסיה- בלגן. דמבלדור מדבר בשפה גבוהה אז....

אוקיי. אכזבה. כמעט ולא היו תגובות, וזה מדכא. אני חושבת שזה יהיה הפרק האחרון אם לא יהיו לו תגובות נוספות.

אני באמת לא אוהבת להרגיש שאני כותבת לעצמי. אני מקווה שהפרק הזה זה ישתפר. בבקשה תגיבו!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא