זאת לא אגדה?

ירדנו מסירותינו בצחקוקים. לא דיברנו אחד עם השני, אך קראנו את המבטים. אני בטוחה ב100 אחוז לפחות שכולם חשבו כמוני: איזו התרגשות!

עקבנו אחרי האגריד לטירה, כמובן, ונכנסנו אל האולם הגדול. היה לנו קצת זמן לפטפט לפני הטקס, ורוקי ניצל את ההזדמנות.

''האג... האגריד... אממ... חוגגים פורים... בהוגוורטס? כאילו... מתחפשים... וזה?'' הוא שאל בחשש. בשייט שלנו, הוא כמובן הספיק להסביר לנו שהוא חולה על פורים. לא, ממש מת על זה. הוא אמר שאם לא יציינו את החג הזה בהוגוורטס, הוא פשוט יעזוב.

ילד בוגר יותר, שהיה לידינו (מסתבר) בכל הזמן הזה, ענה ברשעות.

''אוי... טירונים... שנה ראשונה, אני מנחש? טוב, חמוד, בוא תנחש בעעצמך...'' אם חשבתם שקולו היה תוקפני עד עכשיו, זאת הייתה רק ההתחלה. זה היה כמו צליל מרגיע של מים לעומת- טוב, תקראו בעצמכם.

''פורים?! בהוגוורטס?! מה נראה לכם... טירונים עלובים... אני זוכר את התקופה שבה אני הייתי בגילכם...'' הוא תקף, והתפקע מצחוק משום - מה.

''המאלפוי החדש, אני מנחשת? סלית'רין, אני מנחשת?! טוב, בוא תשמע משהו קטן, אתה לא האיש היחיד בעולם. כן, כן, האמת כואבת, אבל אין מה לעשות! אתה צריך ללמוד על הדבר הקטן שנקרא 'להתמודד'. ואם כבר מדברים, איך באמת היה לך בגילינו? לא, כי זה פשוט היה ממש לפני שנים רבות...'' אמרתי לו בביטחון. אל תחשבו דברים כמו: ''וואו, איזה אומץ!'' או: ''וואו, איזה עירוני!'' כי אני פשוט כבר רגילה להגיד דברים כאלה. בריונים... הכרתי הרבה מסוגם...

אל תחשבו שהוא פחד! אוי... פחד... מילה כל כך גדולה, לאיש כל כך קטן. הוא כמובן תקף בחזרה.

''טוב, אז אם את כבר שואלת, לי היה נורא, פשוט נורא, כי כן, אני יודע ''להתמודד אם האמת'', ובואי תשמעי משהו שאיזו מישהי פעם אמרה לי: ''בואי תשמעי משהו קטן, את לא האישה היחידה בעולם''! ועכשיו הבנתי שכנראה רק בוגרים בגילי יכולים להבין את זה...''

''כן, ברור, כי אתה כל כך זקן, ומבוגר, כי פשוט אף אחד לא יכול להגיע לגיל שלך, נכון?! לא! אתה האיש היחיד בעולם, נכון?! ואל תדאג, לא רק זקנים כמוך יכולים להבין את זה!''

פתאום שנינו קלטנו שזמן הפטפוטים נגמר מלפני כמה דקות, ואנחנו צרחנו אחד על השני מול כל האולם. ראיתי את מקגונגל מביטה בנו בעיינים פעורות, בעוד דמבלדור הביט בנו במין במט כזה של: ''אוי, ילדים...''

שקט השתרר שם. כל התלמידים הסתכלו עלינו.

''טוב... חמודים... לא קרה כלום... אנחנו נעבור מייד לטקס המיון... הבתים שתתמיינו אלייהם הם הפלפאף, רייבנקלו, גריפידור וסלית'רין... כל בית מעיד על תכונות שונות...'' מקגונגל, אך משהו קטע אותה.

כפיים חלשות התחילו להישמע. זאת הייתה פיונה. היא חייכה חיוך רחב ביותר, שהיה כל כך צפוי שתמרח על פרצופה.

''פיי!'' תקעתי לה מרפק, אך הכפיים התחזקו במעט. גם רוקי ומאיה התחילו למחוא כפיים.

''מה... מה אתם עושים... טירונים...'' שאל הילד, שמסתבר שקראו לו קארמון בייס.

הכפיים התחזקו שנית. תלמידי השנה השנייה עד לשנה החמישית של רייבנקלו, הפלפאף וגריפינדור החלו למחוא גם הם כפיים. לאט לאט גם כל תלמידי השנה הראשונה, והסלית'רינים. בסופו של דבר גם המורים, המדריכים וכל שאר התלמידים הצטרפו.

כפיים נשמעו. הן היו מחרישות אוזניים, אך הן היו מעודדות.

''וו - הו!'' צרח איזה ילד. אחד שהיה לידו שרק.

''מה... קארמון...?'' שאלתי בחשש.

''אני מבולבל כמוך...'' הוא אמר בטון מופתע. האמת שזה היה מאוד מפתיע, קארמון מופתע. קארמון. מופתע. מקגונגל חייכה.

''טוב, אז האמת שזה מכיוון ש-''

וזה היה הפרק להיום!

סליחה שלא כתבתי פרק מלא זמן... לא היו לי רעיונות...

מה אתם/ן אומרים/ות על קארמון ביינתיים? לאיזה בית אתם חושבים שאמה תתמיין? מישהו בכלל מתכוון לענות לי על זה?

נ.ב הוצאתי פאנפיק חדש! תקראו אותו (אם אתם רוצים...)

לא קשור לפאפיק:

הילדה המעצבנת בהיסטורייה (מגיע לך!):

תיכנסו לEiyar102!

תודה על כל התגובות!

טוב... חפרתי... ביי!

הפרק הקודם		הפרק הבא