צלקת ברק

בס''ד

היי!

אז זה פרק שיש בו מפנה חשוב בעלילה, במיוחד בסוף.

לאחרונה העלתי פרקים מהר יחסית, ועטד מעט יהיה לי תקופת סופשנה, אז אולי קצב עליית הפרקים ירד.

ובאמת מסקרן אותי לדעת- את מה או את מי אתם הכי אוהבים?

זה יעזור לי לשפר את הכתיבה והסיפור.

אז...

תהנו⁦❤️⁩

_____________________________________

"אנחנו מוכרחים לעשות את זה, מינירווה."
"אתה בטוח שאין דרך אחרת, סוורוס?"
"בדקנו את כל הוגוורטס. כל חור, כל פינה. פוטר המטופש נלחם עם טרול. טרול, לעזעזל! קווירל שלח אותו, די ברור. זה חייב להיגמר, עכשיו. אין לנו רגע לבזבז. קווירל הולך לנסות לגנוב את האבן בקרוב- ואז שהוא ייכשל וולדמורט יצא ממנו לנצח ולא יהיה לנו שום סיכוי לעצור אותו. אנחנו חייבים למצוא את מרלין ואת הלחש. מבינה?"
מינירווה מהנהנת חלושות.
"אחרי מה שקרה במגרש הקווידיץ'... וביער... סוורוס, הארי וחבריו אמרו לי שהם חושבים שמישהו מנסה לגנוב את האבן, ממש לפני כמה דקות. יש לי הרגשה רעה בקשר לזה."
"עד כמה שפוטר טיפש- ואת יודעת שאני חושב שהוא טיפש! הוא לא יעשה משהו מגוחך כמו לנסות לעצור את קווירל. הוא צריך לסמוך עלינו, ועל דמבלדור. הוא באמת יחשוב שאנחנו כל כך טיפשים?"
היא מהנהנת שוב, מחליקה בטיק עצבני את שערה.
"תנסי להתרגל," אני אומר לה, "זה מה שלבשו פעם."
אני ומינירווה לבושים בבגדים מהעבר, שהיא יצרה עבורנו בשינויי צורה.
אני לבוש בוטניקה שחורה מבד גס, מגפיים חומים וחגורת עור שחוקה.
מינירווה לבושה בשמלה ארוכה, סגולה, עם סנדלים חזקות.
שנינו לובשים גלימות ברדס מעל להכל.
"מה אם מישהו ימצא אותנו?"
לוחשת מינירווה.
"אף אחד לא ימצא אותנו. כשנחזור, פשוט נחזור לאותה נקודת זמן או קצת אחריה. אף אחד לא ישים לב. זה ייקח בהווה בדיוק שנייה."
"בסדר," היא בולעת בכוח את רוקה.
"הי, מינירווה," אני אומר ברכות, "הכל בסדר. אם יקרה משהו, את תמיד יכולה לחזור."
היא מהנהנת בנחישות, ולרגע אחד מזכירה את לילי עד כאב.
אני מטלטל את ראשי בחוזקה.
זה ממש לא הזמן לזיכרונות ישנים.
שנים לא ראיתי אותה עם שער פזור.
יש לה שער חום אגוז כהה חלק, ממסגר עיניים אפורות- תכולות אמיצות.
קור הזדחל במעלה גבי, מרתק אותי.
"קראת את חומרי הרקע ששלחתי לך?"
אני שואל.
"כן," היא לוחשת, וכפות ידיה מלאות זיעה קרה.
"עדיין, מוטב שאסביר עוד," אני מתעקש, "אחרי הכל, ידע זה כוח. וזה עשוי להיות ההבדל בין חיים למוות."
היא מתקרבת, נושכת את שפתיה בלחץ ומאזינה בקשב לדבריי.
"אנחנו הולכים להיות בממלכתו של המלך ארתור," אני מתחיל להסביר, "לפני שהמלך ארתור איחד את ארץ האלביון, אביו, אות'ר, היה רודן ששרף כל מי שחשוד בכישוף. אבל ארתור שינה את זה, תוך כדי השפעה מצד מרלין, הקוסם הכי גדול אי פעם. קמלוט היא ממלכה שמושתת על אבירות וכבוד. סביר להניח שנגיע או באמצע הממלכה- תקופה של שיגשוג, עושר ושפע, או בסוף הממלכה- ההתחלה של גוויעתה. אי אפשר ממש לדעת, כי אין תיעוד מדויק על השנים בהן קמלוט התקיימה. כך או כך, הממלכה תהיה יציבה ומרלין יוכל לעזור לנו. הסיפור כיסוי שלנו הוא בעל ואישה-"
היא נועצת בי מבט נוקב בתוכחה ופליאה.
"-אני יודע, מינירווה," אני נאנח, "אבל שם זה יראה מוזר אם שני אנשים, גבר ואישה מסתוריים, מסתובבים ביחד בלי להיות נשואים. אסור לנו לעורר חשד, בשום אופן. אנחנו סוחרים בצמחים נדירים וקסומים- וזאת גם הסיבה שאנחנו רוצים לראות את קוסם ורופא הממלכה- מרלין."
אני מנופף בשקיק שבו כמה צמחים קסומים שלקחתי מהחממה של ספראוט.
"אנחנו מדברים עם מרלין- בשום פנים ואופן לא מגלים לא שמץ מעתידו! עלול להיות לזה השלכות הרות גורל! ומנסים לדובב אותו על מקור הקסם. אנחנו מבינים איך נוצר הקסם ומוצאים או ממציאים את הלחש שימנע מוולדמורט לעבור גופים. סוף!"
מינירווה כמעט מועדת משטף המידע שנופל עליה.
"זה נשמע... שאפתני," היא מתנשפת.
"אני סלית'ריני," אני מרים גבה, "אנחנו שאפתנים."
"למה התכוונת שאמרת שלא מגלים למרלין שמץ מעתידו?"
אני מתאפק שלא לרתק אותה לשולחן ולצרוח את דבריי, ולו רק בגלל חשיבותם.
"מינירווה," אני אומר בקול קר כקרח, "זה הכלל הכי חשוב, אפילו יותר מההישרדות שלי ושלך. למרלין אסור לדעת שום דבר מעתידו. הוא ההתחלה של עולם הקסם. פיפס אחד לא נכון בחיים שלו עלול למחוק מדינה בעולם שלנו. את מבינה?"
את שתי המילים האחרונות אני מסנן בקושי, והם נשמעות יותר פקודה מאשר עצה.
"כ- כן," מגמגמת מינירווה.
"אני שמח שהבהרנו את חשיבות הנושא," אני אומר וחוזר למצב הרגיל שלי, "מוכנה?"
היא לא אומרת כלום, רק אוחזת בידי בחוזקה.
אפשר כמעט להרגיש את הזרם.
השתיקה עופפת אותנו כמו גלימה כבדה שאני מסובב את מחולל הזמן הירקרק של בני הים.
אני מעמיק את מבטי בעיניה האפורות- כחולות.
"רק לנסיעה אחת," היא לוחשת.
אני מתחיל לסובב את המחולל.

קליק.
קליק.
למדתי להכיר את מינירווה.
היא מתנשמת בכבדות בלחץ.
קליק.
קליק.
אני לוחץ את אצבעותיה בכף ידי, מעביר לה כוח.
קליק.
קליק.
היא מביטה לאופק, נושכת את שפתיה.
קליק.
קליק.
אני מעביר יד בשערה, מנסה להרגיע אותה.
קליק.
קליק.
רק עוד סיבוב וחצי.
קליק.
פעימות ליבה של מינירווה הופכות לבליל צלילים.
קליק-

"תנשמי, מינירווה," אני אומר, מהדק את השרביט שלי והפיגיון הקצר שמינירווה הכינה לי לגופי, "הכל... עניין של זמן."
ובבת אחת, כל העולם מסתחרר סביבנו.
רק חום ידיה של מינירווה משאיר אותנו ביחד.
אני מתמקד בעיניה הנחושות כשאנחנו קופצים את הקפיצה הכי גדולה אי פעם בזמן.
בחילה עולה בבטני ואני מרגיש שאני הולך להקיא.

ואז אנחנו מוטחים באדמה, והמון אנשים מסתובבים סביבו.
במקום הוגוורטס, ארמון מתנשא מולנו עם חומה גבוהה.
טירת קמלוט, אני קולט.
"הצלחנו," אני אומר למינירווה בשקט מתלהב, "הצלחנו!"
ואז אני רואה נער, כבן 16 בערך, נופל על ערמת גללי סוסים ונדחף אליי.
עיניו הכחולות בורקות נתקלות בעיניי השחורות כשהוא נאחז בי כדי לא ליפול.
"מרלין!" מרעים קול מלמעלה, ששייך לנער אחר, חסון עם שיער בלונדיני זהוב וחיוך בוטח, "תפסיק להיתקל באנשים ותכין כבר את הסוסים שלי לרכיבה!"
מרלין לוטש בי עיניים לפני שהוא הולך.
"סוורוס," מינירווה לוחשת לי, "מי הנער הזה?"
אני מביט באישה אחת שמצביעה עליי בחרדה, וצורחת:
"מכשף!!!!"
שומרים חסונים באים לעברנו, חרבותיהם נוצצות בעור השמש היוקדת.
"סוורוס," היא שואלת בחשש הולך וגובר, "בתקופה שהמלך ארתור שלט קסם היה בחוק, נכון?"
גרוני יבש, ואני מהנהן חלושות.

ארתור עדיין נסיך.
אות'ר הרודן שולט בממלכה ומדכא את הקסם.
מרלין... מרלין הוא רק נער צעיר.

אנחנו בתקופה הלא נכונה.

הפרק הקודם		הפרק הבא