כמה את אוהבת אותי מ-1 עד 10?

כי לא עדכנתי המון זמן. וכי אני אוהבת אתכם ;)

תהנו!

בבוקר יום הנשף, דראקו התעורר בבוקר והריח את הקסם שאחז לפתע בטירה, כאילו המבנה העתיק שינה את פניו בין לילה ונכנס לאווירת חג מולד משכרת. הרמיוני כבר צחצחה את שיניה בחדר האמבטיה, ורק כשראה שהיא בגלימת יומיום צהובה נזכר שניתן לכל התלמידים יום חופש בכדי להתכונן לנשף. טוב, כמעט לכל התלמידים. הרמיוני והוא עומדים לחלוק יחד יום מלא בעבודה. דראקו זרק על עצמו גלימה ירוקה וליווה את הרמיוני לאולם הגדול, כדי ששניהם יוכלו לדבר עם חבריהם בפעם האחרונה עד לנשף עצמו. כל החבורה פטפטה בקלילות- בלייז ונוויל, הזוג שהפך לאגדה, הלכו יחד כמובן, ומרכוס הצליח למצוא לעצמו בת זוג סלית'רינית, מישהי בשם גרינגראס. לקראב וגויל, לעומת זאת, לא היה מזל.  "ומה איתך, דראקו?" טפח קראב על כתפו של הבלונדיני וקרץ "הצלחת כבר עם הגריפינדורית האהובה עליך?". דראקו פלט שיעול מר שגבל בצחוק. "לא, הי הולכת עם הגריפינדורי הזה, דין תומאס." דיווח, ועיניו של בלייז התעגלו באי אמון. "היא העדיפה את הדפוק הזה על פניך?" שאל ודראקו כחכח בגרונו באי נוחות. "למען האמת, לא הזמנתי אותה," השיב "חשבתי שהיא הולכת לבד, ו... רציתי לתת לנו יותר זמן." הוא סיכם ובלע את שארית פנקייק האוכמניות האחרון בצלחתו. "דראקו מאלפוי? זה אתה שם? אני כבר לא מזהה אותך!" צחק מרכוס והניח את ידו על מצחו של דראקו, כאילו בודק אם הוא חולה. "די. יש לי עבודה." אמר דראקו בעוד פניו עוטות גוון שני קל. "תהנה עם הקראש!" נפנף לו בלייז. דראקו כיוון אליו תנועה מגונה וצחק בטרם יצא מהאולם.

"ממה נתחיל? נבדוק את האוכל? נסיים לקשט? נזמין את הלהקה לעשות חזרה גנרלית?" הרמיוני שאלה. שניהם היו בחדר העבודה, והרמיוני הכינה רשימת דברים שיצטרכו לעשות לפני הנשף. דראקו זרק כדור בד שמצא במסדרון על הקיר והכדור ניתר חזרה אליו בחזקת קסם כלשהו (פיטג'רקי*, זיהתה הרמיוני) וניסה שלא להיראות משועמם יתר על המידה. "לא משנה לי. את יכולה להחליט." אמר דראקו תוך שהוא צופה בכדור ניתז מהקיר הכחול. "בסדר. אז קודם נדבר עם הגמדונים- אנחנו עומדים לקשט את האולם לפני ארוחת הצהריים אז כל בית הספר יאכל היום בחוץ, זה יהיה קצת מסובך אבל נצליח להסתדר- אחרי שנסדר איתם הכל, עד שעה תשע וחצי לכל היותר, נקשט את האולם. מלבד השרשראות, עצי האשוח שכבר קישטנו אתמול, הכוכבים ופתיתי השלג הגדולים, יש לנו רק ליצור בלחשים את פסלי הקרח, שרשראות הפיות, את ערימות השלג המלאכותיות ואת הרצפה בעיצוב של מגרש קרח, נכון?" החלה הרמיוני לרשום בפנקס האדום שלה  הקודמות ביומן, בחיפוש אחר הערות מועילות שיעזרו לה בארגון המידע יותר מהמדריך הבלונדיני שנשרע מולה בזלזול שכנראה עלה לה בעצביה האחרונים. "אז, עד ארוחת הצהריים נקשט, נאכל משהו בצהריים באולם הגדול ואחר כך נאסוף את יין הדבש, הבירצפת והפונץ' ממדאם רוזמרטה. החביות יופיעו בפתע בית הספר באחת ורבע, ניאלץ להעביר אותם למטבח לקירור או הקצפה- רוזמרטה השאירה הוראות מדויקות. באחת וחצי בערך נסיים לערוך הכל, ואז להקת דרקוני הדממה תגיע לחזרה גנרלית ונכין ביחד פלייליסט, עד שלוש וחצי בערך. אחר כך נעבור על התפריט שבחרנו ונאשר הכל. בחמש נלך לחדר להתארגן ונגיע ברבע לשבע לאולם הגדול, לבדוק שהכל בסדר לפני שכולם יגיעו. מובן?" הרמיוני ירתה לעברו של דראקו, שהתקשה לקלוט את לוח הזמנים המסובך ואת העובדה שהמדריכה שלצידו הצליחה לדבר כל כך הרבה מבלי לקחת אוויר. "כן, הכל בסדר, הרמיוני. את לא חייבת להיות פקעת עצבים. הקצבת לכל משימה די והותר זמן, אני חושב שאפילו יהיה לנו מרווח נשימה של כמה דקות בין משימה למשימה. עכשיו, בואי נלך לדבר עם הגמדונים וננעל את האולם הגדול." דראקו אמר וסחט את כתפה של הרמיוני בדרכו אל הדלת. הם היו הפכים- הרמיוני הייתה מסודרת, לחוצה יותר ומאורגנת. דראקו היה זה שתמיד התעקש ששניהם צריכים קצת זמן לעצמם, דחה קצת משימות, אבל תמיד היה שם לעזרה. הם השלימו אחד את השנייה- אף אחד מהם לא היה מצליח לארגן את כל הנשף לבדו. דראקו הרגיש את זה בכל נים בגופו, בכל מג שעבר ביניהם, בכל מבט עייף, בכל מחווה שהעידה על קרבה. כאב לו לראות את העיגולים מתחת לעיניה נעשים כהים יותר ויותר, בידיעה שהוא לא יכול לעשות יותר ממה שהוא עושה במילא, צרב בעינו לראות את העמידה השפופה שלה, את העובדה שנשענה עליו כל הדרך למטה, למטבחים. "יודעת מה?" הוא שאל אותה בחצי הדרך "אני אתחיל לקשט את האולם. את יכולה להסדיר הכל עם הגמדונים בעצמך, הם לא מחבבים אותי ממילא. אם נתפצל יהיה לנו יותר זמן פנוי ונוכל לתפוס גם תנומה קלה לפני הנשף" הוא הוסיף את המשפט האחרון כשראה את הרמיוני מתחילה למחות. "קדימה, גריפינדורית! לא יכולה לפגוש כמה גמדונים לבדך?" הוא חייך אליה חיוך מתגרה ונשם לרווחה כשראה את הניצוץ המוכר של שובבות מתחיל להתגבש בעיניה. "היית מת, סלית'ריני," אמרה המדריכה הראשית של גריפינדור "אני אבוא לאולם בעוד..." היא בדקה לרגע את שעונה "רבע שעה או פחות. תנעל בינתיים את הדלתות בכישוף גישה. תאפשר את הגישה לי, למקגונגל, להאגריד ולפליטיק." אמרה לו ופנתה ימינה לכיוון המרתפים בשעה שהוא עצמו המשיך ישר לכיוון האולם הגדול.

דראקו נעל את הדלתות בכישוף הגישה והוסיף לכישוף את האנשים שהרמיוני הותירה לו להוסיף בלבד. הוא תלה באמצעות כשפים את כל השרשראות, מגדיל או מאריך אותן בהתאם לצורכי האולם. לאחר מכן, דראקו הרחיף את פתיתי השלג מנייר באוויר כך שיצרו מחזה של שלג מדומה שנעצר שלושה מטרים בלבד מראשם של הנוכחים והכניס (בעזרתו האדיבה של האגריד) את כל עצי האשוח המקושטים לאולם. הוא הרחיף את העץ השישי למקומו בדיוק כשהרמיוני נכנסה לאולם, שתי דקות ורבע לפני המועד המוסכם. "אתה רואה, סלית'ריני?" היא חייכה אליו, העתק של החיוך המתגרה ששלח לה קודם לכן "לא צריך חצי שעה רק בשביל לדבר עם גמדונים..." "אלא רק עשרים ושבע דקות וארבעים שלוש שניות, כולל זמן הליכה" דראקו השיב ועיקם את פיו בחיוך חינני. הרמיוני מלמלה משהו שנשמע כמו "בנים" מתחת לשפתה והחלה לכשף גוש קרח עצום לצורה של נסיכה מסרט מוגלגי ("קוראים לה סינדרלה. הסיפור שהעניק לי הכי הרבה השראה," הסבירה הרמיוני לדראקו, שגירד בראשו בספק "הלוואי שהייתה נסיכה יותר מגניבה. עם כוחות קרח או משהו. אבל היי, אנחנו כבר בשנת 1999" הוסיפה ומשכה בכתפה בהשלמה). הם הצליחו להשלים את המשימה באחת עשרה וחצי, וביקשו מהלהקה בהתנצלות להגיע מוקדם יותר לחזרה. ברבע לאחת הם עברו על התפריט בפעם האחרונה, וארוחת הצהריים שלהם הורכבה מהטעימות של כל המאכלים ("מזל שעשינו את זה," העיר דראקו "אחרת לא היינו מבינים שחסר תבשיל אפונים- ותבשיל האפונים כאן מעולה. גם הסטייק יצא יבש מדי- תחשבי איזו בושה זאת הייתה אם היינו נותנים לכולם להיחנק מסטייק יבש! אה, וצריך להוסיף גם עוגת חג מולד ענקית לכולם" אמר דראקו להרמיוני, שהוסיפה את ההערות שלו על הנקודות לשיפור שכתבה היא עצמה ודיברה עם הגמדונים בשנית בזמן שדראקו העביר את החביות למקררים, הקציף את הבירצפת ושפך את הפונץ' לסירי חימום ענקיים. באחת וחצי, הם יכלו סוף סוף ללכת לישון לשלוש וחצי שעות נפלאות.

בחמש, הם קמו והתקלחו בתורות ולבשו את התלבושות היפהפיות לנשף, ההתרגשות פיעמה בשניהם וגרמה לנשימתם להיעצר כשלבשו בדים עדינים, סאטן עוטף מותניים צרות וחולצת כפתורים נסגרת סביב גוף חטוב. דראקו הביט בהרמיוני בחשאי במראה, שיערה מפוזר ולא מאורגן בתספורת, השמלה נופלת סביב גופה בצורה שהחמיאה לה, אבל לא בצורה מושחתת. כמה יפה נראתה כשקירבה את תרסיס ההחלקה לשיערה. תרסיס החלקה... "לא! הרמיוני, מה את עושה?" שאל אותה בעוד היא מביטה בשאלה על ידו שהסיטה את הבקבוק משיערה. "אני מחליקה את השיער בתרסיס החדש של ד"ר חליקה, למה?" היא שאלה אותו בעוקצנות וקירבה את התרסיס בחזרה לשיערה. "לא! אני מתכוון, לא, יותר יפה לך ככה," אמר לה דראקו במבוכה "כשהשיער שלך... כזה משוחרר. אני יכול לעשות לך תסרוקת." הציע, והרמיוני הרימה גבה לעומתו. "אני גדלתי במשפחת אצולה!" התגונן בפניה "אם לא תאהבי את התסרוקת, אז תפרקי." הוא קבע והחל לנעוץ סיכות בשיער המתולתל, מרשה לעצמו להתענג מעט על מגעם הרך של התלתלים הרטובים של הנערה שמולו. ידיו הגדולות הפילו את הסיכות מפעם לפעם, ולא נעצו אותן באופן מדויק לחלוטין, אבל אלו דברים שרק בן מאלפוי יבחין בהם. נשיפת ההתפעלות החדה מצידה של הרמיוני אישרה זאת. הוא גרם לשיערה של הרמיוני להיראות כמו רעמה מרוסנת, אש מתלקחת שכלואה בכלוב מתכת וחול. היא נראתה כמו אחת שמצייתת לכללים, אבל מורדת בהם, כמו נערה רגועה, אבל מסוכנת, כמו מארחת, אבל כמו אורחת צעירה. היא נראתה כמו הכל ושום דבר, והסיכה הכחולה שג'יני קנתה לה ודראקו נעץ כעת בשיערה הוסיפה מעט תבנית לכל התסרוקת וגרמה להרמיוני להיראות כמו... כמו מלכה. דראקו התכווץ כשחשב מה אביו היה עושה אילו שמע אותו חושב על המילים האלו, מילים יפות כלפיי בת מוגלגים. הוא סובב את כתפיו והפעיל באופן בלתי מודע את הלחץ שהפעיל על שרירי גבו בכל פעם שחשב על אביו ככה, לא בתור דיפלומט שמחייך חיוך קריר, תורם כסף לכל מטרה וממלא את כל משאלותיו של בנו. לא, כשהוא חשב עליו עכשיו, לוציוס מאלפוי היה הפחד הגדול ביותר של דראקו. כשהוא היה בן שבע, בן שלוש עשרה, בן תשע עשרה. המחשבה שלו עצמו, ילד קטן הכלוא בחדרים חשוכים, אביו מרים מקל. 'זה לטובתך' הוא אומר לו ודראקו הקטן מבין, מאמין לשקרים שמאכיל אותו אביו, נותן לו לקרוע את העור מגבו ולעשרות, אולי מאות, צלקות להזדחל בזדוניות ולכסות תמידית את גבו. התקף החרדה הפתאומי גרם לדראקו לשמוט את הסיכות לרצפה. הוא היה קפוא במשך שניות, שבוי בזיכרונותיו של ילד קטן, כשהרמיוני נגעה בזרועו והעירה אותו מסיוטי האימים. "אתה בסדר?" שאלה אותו וליבו חזר לפעום, הבלונדיני שחרר את נשימתו באיטיות והניח לרוגע להציף אותו. הוא עצם את עיניו. "כן. עכשיו אני בסדר." קבע ולמרות זאת, הוא לקח את אחד מהכדורים שהמרפא בקדוש מנגו אמר לו לקחת. הכדור שמרגיע. מטשטש את הטראומות הבלתי- מחיקות. שמעמעם את הסערות שקורות בחוץ. ודראקו רק שואל- מה עם הסערות שבפנים? הוא סירק את שיערו באופן אוטומטי והושיט להרמיוני את זרועו. בשש ארבעים וארבע, הכל היה מוכן. דראקו ניגב את ידו במכנסיו בלחץ ושילב את אצבעותיו באצבעותיה של הרמיוני, לוחץ אותן כאילו זה יעזור לשאריות הלחץ להתפוגג ולהפתעתו, זה עובד. הוא מרגיש רגוע יותר, אבל גם דרוך ולא קהה חושים כמו ההשפעות של הכדור הרפואי. ידיהם לחוצות יחד במתח. שבע בערב. דלתות האולם נפתחות וקהל מתחיל לזרום פנימה. הרמיוני שחררה את ידה מידו.

*פיט ג'רקי (מלטינית fit jerky) זה באמת צירוף מילים שפירושו 'הופך קופצני'.

הפרק הקודם		הפרק הבא