נבואת הקסם היהודי

בס"ד

הזכרתי כבר את זה ששיניתי גם את השמות של הפיקצרים שקשורים לסדרת "הקסם היהודי"? עכשיו לכולם יש שמות לפי אותו קונספט נדוש.

בכל מקרה, הנה עוד משהו שרציתי לשאול אתכם: האם מישהו מכם הקוראים היקרים (למרות שתכלס רק שקד נשארה) טוב בציור? עלה לי רעיון קטן.

טוב, בטח תשימו לב כשתקראו את הפרק, אבל הפרק הזה כמו אלה שקדמו לו הוא מאוד מאוד מבולגן. אני כן יודע לאן הפאנפיק הזה אמור להגיע בסופו של דבר, אבל לא ברור לי איך זה יקרה. אז בואו פשוט נזרום.

אה, על מי אני עובד? זה פרק די גרוע. בחייכם, אפילו הדמויות פה מודעות לכמות הקלישאות שיש פה. אני אמנע מספויילרים אבל רק אוסיף שיש פה קטע מודע לעצמו ולקלישאתיות והבלאגן שבו בקטע אירוני, כשיוני ושאול לא מפסיקים לזרוק הערות סרקסטיות על המצב. אתם תזהו את הקטע הזה די בקלות.

יאללה פרק!

"קרן, נגמרו לי ה-" התפרץ גל לחדר בו היו קרן, כוכבית ושת. הוא ראה את קרן זועמת ואת כוכבית ושת חוששים, אבל מהר מאוד הם נעצו בו מבט מופתע.

גל החזיר להם מבט מופתע משלו וספר אותם. "אחת... שתיים... שלוש. אתם שלושה אנשים," הוא אמר.

שת החוויר פתאום. די מהר ההבנה הזאת נפלה גם על כוכבית. קרן עדיין לא הייתה מרוכזת.

"או-או..." גל אמר, ספק לעצמו. כל מה שהוא רצה זה לומר לקרן שנגמרו לו המים החמים, הוא ממש לא רצה להביא לסוף העולם באמצעות פגישה של האחד עם השלושה.

השתיקה המעיקה הזאת נמשכה עוד כמה שניות, עד ששת אמר, "טוב, ברור לך שאם היינו השלושה מהנבואה אז כבר היה קורה משהו, נכון?"

גל וכוכבית נשמו לרווחה. קרן עדיין לא הייתה מרוכזת.

"בכל מקרה זה נראה כאילו לא הגעתי בזמן טוב," גל ענה.

"דווקא הגעת בדיוק בזמן לעצור את קרן מלהסתער החוצה ולעשות משהו פזיז," כוכבית העירה.

"קרן? משהו פזיז?" שאל גל בחוסר אמון.

"כן, ועכשיו אנחנו צריכים לדון עם קרן לגבי מה שקרה," אמרה כוכבית בעדינות.

גל הנהן.

"בפרטיות," היא המשיכה, והפעם בקול רם יותר.

לגל לקחה שנייה אחת יותר מדי להבין מה כוכבית רצתה שהוא יעשה, והוא הסתלק משם.

כוכבית נאנחה. "אם זה המצב שלו, הוא ייצטרך עוד הרבה ללמוד כדי להרשים את אחינועם..." היא אמרה, "אם אי פעם הם ייפגשו."

"משעשע אותי שגל מאוהב במישהי בשם אחינועם," שת העיר, "סיפרתי לך כבר על שני המורים מעפלי"ם שקראו לילדים שלהם-?"

"כן," קטעה אותו קרן בעצבנות, "סיפרת את זה לכולם מליון פעם! ועכשיו, בבקשה, תן לי לתפוס את מוחמד!"

"ולומר לו מה?" שאלה כוכבית, "במיוחד כשהמרגלים של חיליק נמצאים בכל פינה."

"ועד שתגיעי הוא כבר לא יהיה שם. את באמת רוצה להסתער כך סתם למחנה שאחרי מקהלות?" הוסיף שת.

קרן נאנחה. "אני צריכה למצוא אותו," היא אמרה.

"כן, אני מבינה," כוכבית אמרה בקול רך, "אבל את אישה בוגרת שלא מונעת מדחפים אמוציונאליים."

"במקרה של חבר טוב מתקופת עפלים? דווקא כן, מאוד," קרן אמרה, "וגם אם הוא הסתלק – "

"הוא הסתלק?" שאל שת, "את יכולה לבדוק את זה עם החיבור שלך למאיה, את יודעת."

קרן עצמה את עיניה והתרכזה. "הוא הסתלק," היא אמרה, "אבל אני עדיין אמצא אותו ואספר לו."

"איך, יקירה?" שאלה כוכבית בדאגה.

קרן נעמדה. "נפיץ את השמועה שאני מחפשת אותו. אני אעמוד במקום מרכזי ואחכה לו מדי ערב, עד שישמע על כך ויבוא."

כוכבית ושת החליפו מבטים מודאגים.

"את מבינה שזה... ובכן, קצת משונה, נכון?" שאלה כוכבית בעדינות.

שת, שהיה קצת פחות עדין, העיר, "בטח כשאמרת את זה בקול רם הבנת שזה ממש ממש מוזר."

קרן הנידה בראשה. "זה חשוב לי," היא אמרה.

"אבל יש דברים חשובים יותר, קרן," שת ענה, "כמו זה שאת חיה תחת שלטונו של רודן, או זה שיש לנו נבואה מסריחה על הראש שגורמת לגל המסכן לפחד לפני שהוא נכנס לחדר רק בגלל הפאקינג סיכוי שיש שם שלושה אנשים!"

"לא אכפת לי," קרן אמרה, "שיעופו כולם עם הנבואה ועם הפיהרר."

"את מקשיבה לעצמך?!" שת נעמד גם הוא, "מה נכנס בך, בשם האפנדציט של מרלין? את הולכת לזרוק את כל מפעל חייך מהשנים האחרונות, בית מחסה שתיחזקת במו ידייך, מחנה פליטים שהחיית והפכת למרכז ההתנגדות הגדול ביותר לפיהרר, רק כדי לומר לאיזה איש שהחבר שלו לא מת? את לא בסדר!"

"אתה לא בסדר," קרן דחפה אותו והוא התיישב בחזרה, בעל כרחו, "כי אין לך אידיאלים!"

"חברים," כוכבית ניסתה להרגיע, "אולי – "

"אין לי אידיאלים, יש לי מעין דחף אמוציונאלי לא מוסבר לא להרוס את כל מה שבנינו פה ואת כל החיים שאנחנו מצילים פה," קטע אותה שת, "ואת, ילדה קטנה וטיפשה, ממש מונעת מאידיאלים שמישהו שהיא לא ראתה כבר ארבע עשרה שנה לא יהיה עצוב!"

"חמש עשרה וחצי," תיקנה אותו קרן.

שת משך בכתפיו. "זה מה שיש לך לענות לי, מה? טוב, תחזרי אליי כשתתפכחי מהשיכרון הילדותי הזה," הוא אמר לה, "כי אולי לארגן את כל הפרוייקט הזה איתך היה טעות. היית ונשארת ילדה."

הוא יצא בסערה מהחדר, משאיר שם את קרן הזועמת ואת כוכבית.

"לך!" קרן צעקה אחריו, "לך!"

כוכבית שתקה ולא הסתירה את הרחמים בפניה כשהביטה בקרן.

קרן נשמה עמוק. "אני אמצא אותו," היא המשיכה לדבר, ספק לעצמה ספק לכוכבית, "אני אעמוד יום יום, ערב ערב, בצומת שליד מחנה פונון. זה מקום מרכזי, ליד כמה ערים גדולות. הוא בטוח עובר שם. כל יום, מעכשיו ועד שהוא יבוא."

"קרן..." היה כל מה שכוכבית אמרה לפני שקמה ויצאה גם היא.

אמצעי התחבורה המתקדמים של העתיד הביאו את עידו, עירית, ליטל, ניר, טל, בת-שבע ופרופסור באסאם לאחד האיים של ראש הנקרה. לא הייתה תאורה והכל היה חשוך מסביבם.

"בבקשה, תזמנו שד," אמר הפרופסור בחוסר סבלנות, "אני אומר לכם שזה הולך להיות בזבוז זמן מוחלט."

ליטל וניר החליפו מבטים מובכים. איך מזמנים שד?

"אני רעב," אמר ניר פתאום, נזכר באגדה תלמודית ישנה על אכילה בזוגות. הוא לא ידע זאת כמובן, אבל ארבע עשרה שנים קודם לכן, עומר לוי עשה את אותו הדבר בניו יורק כדי לזמן שד.

"יש לי..." עירית חיטטה בתיקה, "יש לי שני חטיפי אנרגיה."

"תביאי לי את שניהם," הוא נהם. עירית נבהלה והביאה לו אותם, והוא טרף אותם במהירות.

ליטל בינתיים התחילה לשרוק. היא זכרה מלימודיה שכאשר שורקים בלילה, הדבר מזמן שדים.

העובדת הסוציאלית החליפה מבט מודאג עם הפרופסור. מה אם זה באמת בזבוז זמן?

"קראתם לי?"

ליטל וניר נבהלו. לצידם הופיע יצור שעיר כולו. הפרווה שלו הייתה כה כהה וסמיכה עד שלא ראו בכלל את גופו של היצור, מלבד מקור שחור קטן שבצבץ מאיפשהו. מלבד המקור ורגלי התרנגול השחורות, הוא נראה כמו כדור צמרירי.

"כן, אני.... אני שד," הוא אמר, "שמי יוסף, נעים מאוד."

ניר וליטל המשיכו להתבונן בו במעט לחץ.

"אתם לא אמורים להיבהל ממני, אני ידידותי... יחסית," הוא אמר, "אבל החברים שלכם לא יכולים לראות אותי."

עירית, עידו והשאר הביטו בבלבול בליטל וניר המבוהלים.

"אולי כדאי שנחזור..." עירית לחשה לעידו באוזנו.

"כדי לראות שד, יש לשרוף שיליה של חתולה שחורה בת שחורה, בכורה בת בכורה, ולשים את האפר בעיניים," הסביר יוסף השד לניר וליטל, "שזה הליך ששניכם עברתם. בכל מקרה, להראות להם שד לא יגרום להם להאמין, כי אין כאן שום חתולות שחורות בכורות בנות שחורות בכורות. צר לי."

"רעיון... רעיון אחר?" גימגם ניר.

"מה רעיון אחר? אנחנו לא באנו הנה סתם!" התרגז עידו.

"כן," יוסף אמר, "תנו לי רגע, ואני אקרא למישהו."

"תקשיבו," אמר שת למחרת בבוקר לילדי בית המחסה של חור הגידגד, "קרן לא..." הוא נעצר, מחפש את המילים, "קרן לא תהיה זמינה בזמן הקרוב."

"היא במשימה של המחתרת?" שאל יוני ביראת כבוד.

"אה, כן! כן, זה!" שת מיהר לומר, והודה בליבו ליוני שחסך ממנו לחשוב על תירוצים.

"מתי אנחנו נצא למשימות?" שאל שוב יוני.

"רק אנשים שהם באמת חכמים יוצאים למשימות," הערי שי צואנוב, "או לפחות מקבלים שרביט."

"אתם תקבלו שרביט בקרוב," מיהר שת לומר ליוני, "אתה ושלושת החברים מהגיל שלך."

"שלושת?" שאל יוני. הוא ספר את שני חבריו שישבו לצידו. היו לו שניים כאלה: שאול וגל. לא שלושה.

"גל, עמנואל ושאול," הסביר שת לאט. הוא העריך מחדש את קרן. איך היא מסתדרת עם כל הילדים האלה? חלקם הפחידו אפילו אותו, כמו סנדרה השתקנית - ילדה כבת 12 שהמילה היחידה שהחליף איתה אי פעם היה "סליחה" כשתנקל בה בטעות ברחובות חור הגידגד.

"אתם תצטרכו להוכיח את עצמכם קודם," שי העיר בחשיבות עצמית.

"אה, כן, יש מבחן קטן, פרוצדורה שכולם עוברים, לא צריך להילחץ," צינן שת את ההתלהבות.

קורל, שישבה בין כל ילדי בית המחסה, ניגשה לשת ולחשה לו דבר מה באוזן. שת נראה מופתע, ואז הוסיף, "למרות שזה מבחן מאוד קשוח ומפחיד, כן." הוא לא ידע שהוא אמור לשמור על הילת כבוד סביב המבחן, ושזלזול במבחן נוגד את המסורת רבת השנים של חור הגידגד.

"מתי המבחן?" שאל שאול.

"אנחנו מקדימים את המאוחר," אמר שת, "אנחנו נודיע לכם באותו היום, זה הכל. זאת ההתראה שנותנים מראש."

גל, שאול ויוני החליפו מבטים מבולבלים.

אותו יום גורלי הגיע למחרת בבוקר. גל, שאול ויוני מצאו את עצמם עם עמנואל באותו חדר בו קרן לימדה אותם את התוכנית לנשור מבית הספר הקהילתי, החדר שנראה כמו כיתה. המבחן הכל כך מפחיד היה מבחן אישיותי, ובו כל אחת מהשאלות נועדה לבדוק אם מי שניגש למבחן יעשה שימוש מוסרי בשרביט, ולגל הייתה תחושה שצריך להיות פסיכופת כדי להיכשל במבחן הזה. שאלות כמו "שכנך כיבד אותך בפרוסת עוגה במסיבת יום הולדת של חבר משותף. איך תגמול לו? א. אקח את פרוסת העוגה ואודה לו; ב. אשתמש בשרביט כדי להרוג את השכן; ג. אשתמש בשרביט כדי להתיז מים על פניי; ד. בורקס פטריות" חיזקו את התחושה שקשה מאוד להיכשל במבחן, ואכן לאחר שעה קלה ארבעתם קיבלו שרביטים.

"בדרך כלל קרן הייתה עושה את זה, אבל היא לא זמינה," שת אמר, "אז אני אהיה זה שמעניק לכם את השרביטים, ומספר לכם שבעבר היו רוכשים את השרביטים בחנות בעלת מאות או אפילו אלפי שרביטים שונים. היום, ייצור השרביטים הוא תהליך מאוד איטי עבורנו, בעיקר כי אנו היחידים שמייצרים שרביטים בכל ישראל, ולכן הרכבי כל השרביטים של כולם כאן זהים - עשרים סנטימטרים, גמיש למחצה, עשוי עץ זית עם ליבה של שיערת חתול ג'ינג'י."

"לא נשמע יוקרתי במיוחד," העיר יוני בעגמומיות.

"טוב, זה מה שיש לנו בהישג יד בטח," העיר עמנואל.

"נכון," שת אישר.

"ומה עם אלה מכם שהיו להם שרביטים עוד לפני שחיליק עלה לשלטון?" שאל שאול.

"אנחנו שומרים את השרביטים המקוריים שלנו מאז, שרביטים רבים ומגוונים," ענה שת.

רק גל לא האזין לשיחה. הוא הביט בשרביט בהתלהבות ונופף בו בעדינות. ניצוצות כחולים עפו ממנו והוא קיפצץ במקומו בהפתעה.

"כן, עם השרביט באה אחריות," העיר שת בעוקצנות, "כח שמעטים האנשים בני גילכם שיש להם אותו כאן בישראל. לכן, ממחר, ובכל יום חול, אתם תתייצבו לאימוני שרביט שיועברו לכם על ידי אחד מתושבי חור הגידגד."

"מי?" שאל שאול.

"בדרך כלל מי שיש לו זמן באותו היום," גירד שת בפדחתו במבוכה, "אני יודע שזה נשמע ממש לא מאורגן, אבל ככה המקום הזה מתנהל מאז שהוא קם. זו גם הזדמנות להכיר את תושבי המקום, ושהם יכירו אתכם."

"זה דווקא נשמע מגניב," גל אמר בכנות ובעיניים בורקות.

"אתם תצליחו לחזור הביתה?" שאל פרופסור באסאם את עירית ועידו, "כי אני לא נשאר כאן רגע אחד נוסף."

עירית ועידו הנהנו.

"טוב, אני אלך להכין דוח על כך שזו לא הבת שלכם ששוכבת בחדר הקירור. זו לא אף בת, למעשה," פרופסור באסאם נראה מהורהר, "האמת שתמיד רציתי שיהיה לי מקרה כזה, כמו בסרט מתח. לפי חוק אני מחוייב לערב משטרה ולהודיע לכם על כך."

עירית ועידו הנהנו שוב.

"ובת שבע תהיה איתכם בקשר, כמובן," אמר פרופסור באסאם והביט בעובדת הסוציאלית.

"רגע, אם אתה חוזר אני אבוא איתך," אמר הסניטר.

בת שבע הביטה בהם בעצב.

"את יכולה להצטרף אליהם אם את רוצה," עירית אמרה.

"לא, אני חייבת להישאר איתכם עד שתחזרו הביתה," בת שבע ענתה.

"בת שבע, זה בסדר, באמת," עידו אמר לה, "תודה על הכל. אנחנו מעריכים את זה. אנחנו לא נכריח אותך להישאר פה סתם."

"אז למה אתם לא חוזרים?" שאלה בת שבע.

עירית ועידו החליפו מבט. למה הם באמת לא חוזרים?

"בשביל הסיכוי הקלוש שאולי יש משהו במה שליטל וניר עושים?" בת שבע שאלה.

עירית ועידו הנהנו בפעם השלישית בדקה האחרונה.

בת שבע חיבקה אותם בעדינות. "נהיה בקשר," היא אמרה בקול חנוק, ואז הלכה משם יחד עם הסניטר והפתולוג.

עירית ועידו נשארו יחד, חבוקים, ומביטים בניר וליטל שדיברו עם אישה מבוגרת וגוצית.

רגע, דיברו עם אישה מבוגרת וגוצית?

"סליחה, מי את?" עידו שאל אותה.

האישה חדלה לדבר והביטה בעידו ועירית, שיערה היה לבן לגמרי והיא הייתה מקומטת כולה. היא לבשה מעין גלימה – לא, מה פתאום גלימה? היא לבשה מעין חלוק או טוניקה. אין סיבה שמישהו ילבש גלימה. הגלימה – כלומר, הטוניקה – הייתה בצבע ירוק מחליא, והאיפור של האישה היה כבד.

"מי אתם?" שאלה האישה בחזרה במבטא סובייטי כבד.

"אלה ההורים המאמצים של אחינועם," ליטל הסבירה, "רק שחיליק חטף אותה עכשיו גם מהם."

"מוגלגים?" שאלה האישה את ליטל, שהנהנה בתשובה.

האישה ניגשה אל עירית ועידו ביד מושטת. "שמי שרית גורביץ', ואני עבדתי בעבר בעפלי"ם," היא הציגה את עצמה.

הימים שחלפו מאז שקיבלו שרביט היו ימים מיוחדים ומרגשים עבור גל, יוני, שאול ועמנואל. טוב, לפחות עבור גל, יוני ושאול. ההבעה המשועממת מעל פניו של עמנואל לא נעלמה עדיין.

הם למדו לחשי ריחוף, לחשי זימון ולחשי עידוד. הם למדו לשנות גפרורים למחטים, להכין שיקויי אבעבועות ולדשן צמחי דודאים. הם למדו להבחין בין קיפודים לנארלים. אחד מתושבי חור הגידגד רמז להם שזו בדיוק הייתה תוכנית הלימודים של עפלי"ם, רק שמכיוון שהם רק ארבעה הם לומדים את זה בקצב שלהם. זה היה כמו שיעור פרטי, ללא הלחץ של מבחנים ועבודות, ונשאר להם זמן פנוי רב בכל יום.

כל יום שחלף מאז קיבלו את השרביט היה גם יום שחלף מאז היעלמותה הפתאומית של קרן. הדבר המשונה היחיד שהם זכרו מאותו היום היה ששלוש הבנות ביקרו אותם בחור הגידגד ונלקחו לחקירה, ולכן גל הוחבא במרתף.

"אתם חושבים שהמשימה של קרן קשורה לבנות האלה?" שאל יוני באחד הלילות, בחדר השינה שהוקצע לו, לשאול ולגל.

"זה רק גורם לי לחשוב יותר ויותר שהן השלושה," הוסיף שאול ששכב במיטתו על הגב ובעיניים פקוחות, כשכפות ידיו מונחות מאחורי קדקודו, לצד גל ויוני ששכבו אף הם במיטותיהם באותה התנוחה.

"אם הן השלושה אז זה די חבל," ציין גל.

יוני ושאול הביטו לכיוונו של גל.

"למה אתה אומר את זה?" שאל שאול.

גל התיישב במיטתו. נכון, רק הוא, יוני ושאול היו בחדר. נכון, הוא מכיר אותם מאז שהוא זוכר את עצמו. נכון, הם האנשים הקרובים אליו ביותר. ועדיין הוא הרגיש שהוא צריך לאזור אומץ לפני שהוא פותח את ליבו.

"הייתי רוצה יותר להכיר את אחינועם," הוא אמר, כובש את מבטו במצעים הלבנים, "היא... היא מוצאת חן בעיניי."

יוני הביט בשאול ולחש, "אני אמור להיראות מופתע?"

"שמעתי את זה," אמר גל שלא הצליח להחניק את החיוך.

"נו באמת, כמה קלישאתי אתה יכול להיות?" המשיך יוני להתלונן, "פוגש מישהי רק לרגע וכבר אתה לא מצליח לחשוב עליה!"

"קרה לכולנו מלא פעמים," הוסיף שאול, "לא צריך להתרגש מזה."

"אוי, תשמע, בטח הוא יגיד שהפעם זה אחרת!" יוני הגיב.

"זה באמת אחרת," אמר גל, מהורהר, "כאילו היינו אמורים להכיר מזמן."

יוני נאנח. "ועל סמך מה אתה אומר את זה בדיוק? ראית אותה בקושי שעתיים כל החיים שלך! זה כאילו מישהו הכניס לך את המילים האלה בכוח לפה רק כדי שאחר כך הוא יוכל לצחוק על זה עם אנשים אחרים!"

"תכלס," הסכים שאול, "ואיך שאתה מתאר את זה... זה נשמע כאילו אתם איזה אחים שהופרדו בלידתם או משהו."

יוני חיקה צלילי הקאה. "אל תהפוך את זה ליותר מגעיל ממה שזה," הוא ביקש.

"אתם מגזימים," גל אמר.

"אתה מגזים!" יוני צייץ, "בנית לעצמך מעין דמות בראש של איך שאחינועם אמורה להיות. הדמות הזאת אפילו לא אמיתית! היא קיימת רק בראש שלך! במציאות אחינועם בטוח לא כזו מושלמת כמו שאתה מתאר לעצמך!"

"כן, זה סתם קראש," שאול צידד ביוני, "אתה לא יכול באמת לדעת."

"אני יכול אם אפגוש אותה," גל ענה, "אלא אם היא באמת אחת מהשלושה מהנבואה המחורבנת הזאת."

"שלוש, לא שלושה," יוני מלמל כשפניו צמודים לכר.

שאול התיישב גם הוא במיטתו. "מה אם תפגוש את אחינועם לבדה? לא כחלק מהשלושה?" הוא שאל, תוך התעלמות מהתיקון של יוני. מה גם שהתיקון לא הכי מדוייק, אבל אני לא מתכוון להבריח את הקוראים הבודדים שעוד נותרו לי בחפירה לשונית.

"אתה חושב שזה ימנע מהנבואה הזאת להתגשם?" שאל גל.

"זה בטוח יהיה פחות גרוע מלפגוש את שלושתן," ענה שאול.

"גם בלי קשר לנבואה אני מעדיף לפגוש רק אחת מהן ולא את שלושתן," העיר יוני, ובתגובה על כך שאול חבט בו בכרית.

"כלומר גם אם היא אחת מהשלושה זה יהיה בסדר כל עוד היא לבד?" שאל גל, "מה אתה אומר, יוני?"

"שלוש, לא שלושה," נשמע קולו העמום של יוני מבין שתי הכריות שכיסו את ראשו.

גל ושאול צחקו.

"אני רק מקווה שקרן בסדר," שאול אמר, "כבר הרבה זמן לא ראינו אותה. כמה זמן כבר עבר?"

"חודש נראה לי," גל ענה, "אולי כבר חודשיים."

כן, עברו מאז חודש או חודשיים. תקופה שהייתה משמעותית גם עבור אחינועם, מאיה וקארין. למרות שהן מעולם לא דיברו על כך, וגם לא על השיחה שהייתה להן כששבו מחור הגידגד, אחינועם לא הפסיקה לחשוב על מה שהיה שם.

קודם כל היא חשבה על גל. היא קצת הופתעה לגלות שמה שאמר לה אז כנראה באמת נבע מרגש כלשהו. וזהו, שם נגמרו מחשבותיה על גל. זה לא ילך לו כל כך בקלות, כמובן.

אחר כך היא התפנתה לחשוב על תוכנית. אחינועם ללא ספק תחזור לחור הגידגד, וכנראה היא תיקח את מאיה איתה. אחינועם חשבה לעצמה שכדאי שתהיה לצידה מישהי כמו מאיה שעושה כל מה שאומרים לה, כל עוד היא תקבל את הפקודות שלה מאחינועם כמובן. קצת מרושע, אבל מה לא עושים כדי לנצח את הפיהרר?

אבל מה לגבי קארין? לאחינועם לא היה מושג מה לעשות לגביה, עד שיום אחד, בדרכן חזרה הביתה מבית הספר, חודשיים לאחר אותו ערב בחור הגידגד, קארין תפסה את אחינועם ושאלה אותה, "אז מה עושים?"

"בקשר למה?" אחינועם ענתה.

"בקשר אליו," לחשה קארין והצביעה על תמונתו הזזה והמנופפת לשלום של הפיהרר שהייתה תלויה על שלט ברחוב מאחוריה.

"אה, סוגדים לו נראה לי, לא? זה מין קטע כזה של פיהררים," אחינועם ענתה.

קארין גילגלה את עיניה. "נו, את רצית לחזור לחור הגידגד, לא?" היא לחשה.

אחינועם לא הגיבה.

"מה, עשית את זה עם מאיה בלעדיי?" היא שאלה, עדיין לוחשת.

"לא," אחינועם ענתה במהירות, גם היא לוחשת.

"יופי, אז השבוע אנחנו חוזרות לשם," קבעה קארין.

"השבוע? למה?"

קארין פזלה לעבר המורה כוכבית שצעדה לה בתמימות במורד הרחוב.

"כוכבית? מה היא קשורה?" לחשה אחינועם, "היא לא עזרה לנו בפעם שעברה, איך זה ישתנה הפעם?"

"לא זה," אמרה קארין, "תראי..."

כוכבית נעמדה ליד גדר הסמוכה למדרכה, מביטה אנה ואנה, כאילו בודקת שאיש אינו מביט בה. קארין גררה את אחינועם במהירות אל מאחורי השלט של הפיהרר המנופף, וכך כוכבית לא הבחינה בהן.

ואז כוכבית זימנה מעין דף ענק בעזרת טבעת הקסם שלה, תלתה אותו על גדר הרחוב, והתעתקה משם.

"היי, זה לא אחד השלטים האלה שצצו כל יום בחודש האחרון?" שאלה אחינועם.

קארין לא ענתה. היא גררה את אחינועם לעבר השלט. אחינועם צדקה, היא באמת ראתה את השלט הזה פעמים רבות בחודש אחרון, תלוי בשלל מקומות ברחובות ישראל הקסומה. השלט היה לבן, ועליו נכתב באותיות שחורות ובולטות:

האם אתה הוא מוחמד עווד?
כאן קרן גוטליב ואני מחפשת אחריך
יש בידיי מידע שיסייע לך למצוא את מה שאתה מבקש
המידע שיסב לך אושר ואהבה
אם אתה יודע למה אני מתכוונת,
כל שעליך לעשות הוא לבוא ולפגוש אותי
אני ממתינה לך בצומת שליד מחנה פונון
ואמשיך להמתין עד שתבוא
ולא תתחרט על כך

"אם כוכבית תולה את השלטים האלה, וקרן היא הדוברת, זה אומר שהשלט קשור לחור הגידגד," קארין הסבירה, "והיא פונה למוחמד – אותו אחד ש־"

"שמאיה ואני פגשנו בכניסה למחנה," השלימה אותה אחינועם, "לאן את חותרת?"

"אני חותרת לכך שאנשי חור הגידגד עסוקים עכשיו עם המוחמד הזה," קארין ענתה, "ולכן השטח יהיה פנוי בשבילנו. נוכל להסתנן לחור הגידגד שוב, והפעם בלי שהם ישימו לב לכך. בלי שיחקרו ויגרשו אותנו."

אחינועם הביטה בה בפליאה. "את חשבת על זה לבד?" היא שאלה.

קארין הנהנה בעלבון. "את לא מאמינה לי?" היא שאלה.

"מתי עלית על זה?" שאלה אחינועם.

"לפני כמה שבועות חשתבי על זה," קארין אמרה, "אבל אני מספרת לך את זה רק היום כי היום מאיה לא נמצאת."

"מאיה? למה שלא נספר לה את זה? היא באה גם," אחינועם העירה בחשדנות. אולי קארין היא לא בצד שלהן אחרי הכל?

"כי מה פתאום קרן מחפשת את מוחמד? איך היא יודעת שהוא מחפש מידע?" ענתה קארין, "הוא הרי היה במעברה של מאיה. איכשהו המידע הזה הגיע לקרן, ואני לא חושבת שההורים המחושבים של מאיה, שזה די שקוף שהם עובדים עםם הפיהרר, עשו את זה."

"אז את רומזת שמאיה עשתה את זה?" אחינועם שאלה בבלבול, כשהיא עדיין מעבדת את הטענות של קארין. אם היא הבינה כשורה, אין פה עימות בין שני צדדים אלא בין שלושה - הצד של הפיהרר, הצד של חור הגידגד והצד של אחינועם לבדה. היא עדיין לא הייתה בטוחה שקארין בצד שלה. קול קטן בראשה העלה השערה שהיא לא בוטחת בקארין כי קארין חכמה ממנה, אבל קול גדול ומפחיד הרבה יותר מיהר להשתיק את הקול הקטן, ולתלוש את מיתרי הקול שלו. ואז הקול הגדול חזר על המסר המרכזי, שאף אחד לא חכם יותר מאחינועם.

"אני לא מאשימה אותה, אני לא טוענת שהיא בהכרח עשתה את זה במודע," קארין ענתה, "אבל המידע הגיע ממאיה לקרן, ללא ספק. אז אני רוצה שמאיה תדע אחרונה, וכמה שפחות, מכל דבר שאנחנו עושות. היא תהיה ראש קטן ותעשה את מה שאנחנו אומרות לה בלי לשאול שאלות."

"זה קצת אכזרי," אחינועם העירה, למרות שחשבה על המעמד המעוות של מאיה עוד לפני כן, ולא מצאה בכך כל פסול.

"החיים אכזריים, ואנחנו כטורפות על בראש שרשרת המזון יכולות וצריכות לדאוג שהחיים לא יהיו אכזריים כלפינו אלא אנחנו כלפיהם," ענתה קארין, "בכל מקרה, אנחנו חייבות להסתנן לחור הגידגד כמה שיותר מהרף לפני שהמוחמד הזה יבוא לצומת שליד מחנה פונון והמבצע ייפסק. אני מציעה שנלך לשם אפילו מחר, אם מאיה תבוא לבית הספר מחר. אני בטוחה שאם נודיע לה באותו היום, היא תבוא. אותך היא אוהבת יותר, או אוהבת בכלל, בניגוד אליי, ולכן את זו שצריכה להודיע לה."

מרגע לרגע אחינועם הפסיקה לחוש חוסר נוחות מהעובדה ששתיהם יחד גוזרות את גורלה של מאיה. להפך, אחינועם רק חשה נחושה יותר. היא אחזה בשלט של קרן וכוכבית ותלשה אותו מהגדר.

"אוקיי, וזה למה?" שאלה קארין בהרמת גבה.

"אמרנו שאנחנו רוצות להיכנס לפני שמוחמד יגלה שמחפשים אותו, נכון?" אחינועם ענתה בחיוך, "אם יש פחות שלטים, הסיכוי של מוחמד לגלות את זה הולך ויורד."

קארין  חייכה במרירות. "עם מוח כזה, יש לך עתיד בתור פיהרר," היא העירה, ואחינועם לא ידעה אם להגיב בסרקזם או לקבל את זה כמחמאה.

במקום זה, היא פשוט אמרה, "מחר."

קארין אישרה. "מחר."

הפרק הקודם		הפרק הבא