העיניים הן ראי הנפש

העלאה מהירה כפיצוי על העיכוב הארוך בפרק הקודם :) תהנו ~

'Cause I feel my life's been so tongue-tied

I'm trapped outside, inside my mind

If you feel like that you're tongue-tied

Then we're tongue-tied together

Can you even hear me now?

- Tongue Tied, Marshmallow ft. YUNGBLUD & blackbear

פרק 12 - עיניים תוהות

עד שג'יני הגיעה לכיפה, מחזיקה ביציבות את השרביט שלה ביד אחת ואת זרועה של פייפר בידה השנייה, הארי הספיק לעדכן את כולם בהתפתחות האחרונה. ברגע ששתי הנערות נכנסו לכיפה מקגרגור מיהר לשלוף את שרביטו ולקחת את פייפר מג'יני, בזמן שמנסן הניחה את ידה על כתפה של הוויזלית הצעירה ואמרה לה בקול צונן שהיא עשתה עבודה טובה. הארי צפה בג'יני מהנהנת ללא מילה, עיניה נעוצות מאחורי כתפה של המפקדת, בפייפר. 

הארי הביט בחצויה המהפנטת גם הוא בזמן שמקגרגור הוליך אותה אל תוך הצינוק. תחושה לא נעימה התהפכה בבטנו. הכניעה הזאת שפייפר הפגינה, שיתוף הפעולה המוחלט שהיא הראתה מהרגע שפיה נחסם וקולה נעלם - הם היו טורדי מנוחה. כל דבר בפייפר נראה לו טורד מנוחה. הארי הסיט את עיניו מהמחזה.

"היי," אמר לג'יני בשקט לאחר שמנסן שיחררה אותה. "את בסדר?" ג'יני הינהנה והארי החווה לעבר המצח העדיין-מדמם שלה. "בואי, אני אחבוש אותך."

היא עדיין לא הביטה בו. "אולי עדיף שהרמיוני תעשה את זה."

"ג'יני," אמר הארי, מחדיר תקיפות לקולו. "אנחנו צריכים לדבר. בואי." הוא סירב להמשיך להתעלם מהבעיה. משהו בוודאות היה לא בסדר, ולדחות את השיחה הבלתי נמנעת ביניהם תהיה טעות.

ג'יני נאנחה ועצמה את עיניה אבל נתנה לו להוביל אותה לאחד הספסלים המקיפים את הבמה במרכז הכיפה. הארי מיהר להביא את אחת ערכות העזרה הראשונה שהוכנו מראש לתקיפות של חצויים מאחד השולחנות, והתיישב ליד ג'יני על הספסל. הם עדיין היו חשופים לעיני כולם, אבל מחוץ לטווח השמיעה של שאר האנשים בכיפה - רמת הפרטיות הגבוהה ביותר שניתן היה להשיג במבנה הרחב.

"תטי את הראש שלך לאחור," הנחה אותה הארי, והיא צייתה בדממה, עיניה העצומות למחצה בוהות מעלה. הארי שלף חתיכת בד נקייה מערכת העזרה הראשונה והחל לנקות את הדם שנמרח על העור שסביב החתך במצחה בזהירות.

"על מה את חושבת?" שאל בשקט אחרי כמה דקות של עבודה. ג'יני המשיכה לבהות בתקרה, חסרת הבעה מלבד פיה שהתכווץ. היא נראתה כאילו היא בולמת את עצמה.

ידו של הארי דממה על מצחה. "ג'יני." 

היא נותרה כשהייתה, חסרת תגובה. הארי נשף אוויר מאפו ונשען לאחור, נותן לידו ליפול ממצחה. "זה לא הולך לעבוד ככה, ג'יני. את לא יכולה לכעוס עליי בלי להגיד לי מה קרה קודם. אני מצטער שדחפתי אותך, בסדר? אני מצטער שפגעתי בך, אבל את יודעת שזה לא היה מבחירה - את יודעת שהיא גרמה לי ל -"

"בוא נדבר על משהו אחר," היא אמרה לפתע. עיניה ננעצו בשלו בדחיפות מסוימת. "אולי תספר לי מה עוד עשיתם אתמול? אני יודעת שלא הספקת להגיד הכל כשהיינו ביער. ספר לי על הספרים - לא סיימת להגיד לי מה גיליתם בספרים אתמול."

הארי בהה בה בחוסר הבנה, והיא החזירה לו מבט עיקש, מבט שהיה מלא ברגש נוסף שהארי לא הצליח לזהות. הלסת שלה הייתה מהודקת. כל גופה נראה מתוח ומהודק, כאילו היא מחזיקה את עצמה בחוזקה, עוצרת בעצמה מלהתפרץ. להתפרץ במה, איזה רגש התחבא מאחורי שריריה העצורים, הארי לא ידע.

בסופו של דבר, לאחר דקה של בהייה מתוחה אחד בשנייה, הארי נכנע. הוא הרים את ידו בחזרה אל מצחה בהיסוס, ממשיך לנקות את עורה באיטיות ועתה גם בהיסח הדעת. "מה גילינו בספריה? גילינו למה הכותב של הספרים האלה, מי שהוא לא יהיה, הרחיב כל כך על הזמן ועל היבשות. הוא הזכיר בקטע שקראנו את המטאור שפגע באדמה ופיצל אותה ליבשות, זוכרת את זה?"

"כן," ענתה ג'יני מיד. עיניה היו נעוצות בתקרה שוב, אבל היא נראתה מרוכזת לגמרי בדבריו.

"הוא דיבר על אבן. האבן המפצלת, הוא קרא למטאור הזה. ובכן, מסתבר שאותה אבן היא האבן הבראשיתית שהכיפה נועדה להגן עליה. והיא מוחבאת כאן, במבנה הזה."

"אז המטאור שפיצל את היבשות - הוא האבן הבראשיתית, הוא האבן בעלת העוצמה שבגללה יש חומות קסומות שמקיפות את הכיפה? את המטאור הזה החצויים מנסים להשיג כשהם תוקפים?"

"כן, אלא אם כל הסיפור הזה הוא רק הטעיה והם עושים את זה סתם בשביל הספורט," מילמל הארי. ג'יני לא חייכה אבל עיניה הבזיקו אליו, צבען הכהה חם כתמיד. "בכל מקרה, לפי האריכות בדברים של הכותב על האבן ועל איך שהיא פיצלה את היבשות ושכך נוצר הזמן, ולפי הדיונים הפילוסופיים המרחיבים שהוא הוסיף לגבי הזמן, אנחנו מניחים שהכוח של האבן הזאת - שאמורה להיות מדהימה בעוצמתה - קשור איכשהו לזמן. זה רק ניחוש מושכל, הניחוש המושכל של וורן, אבל אני חושב שהוא צודק. זה נשמע נכון."

"כן, גם לי," ג'יני הסכימה. הגוף שלה לא זז מלבד חזה, שעלה וירד עם כל נשימה, ושפתיה שנעו כשדיברה. מלבד התנועות האלה היא הייתה דוממת לגמרי, אפילו לא ממצמצת. "זה הכל?"

"זה מה שגילינו עד עכשיו, כן," רטן הארי. "את יודעת שקצת קשה להבין משהו מהספרים האלה, וזה לא כאילו יש לנו הרבה ספרים מתורגמים בכלל -"

"אני יודעת. לא שפטתי." היא נשכה את שפתה התחתונה. "ספר לי משהו אחר. ספר לי על החלומות שלך, בבקשה. לא אמרתי לי מה ראית בלילה האחרון. בטח קרו הרבה דברים, כן?"

"כן, כמו תמיד." הארי הניח את פיסת הבד המוכתמת בדם על הספסל לידו, מהוסס. הוא לא ידע אם הוא צריך לשתף פעולה עם הסחת הדעת הזאת או להתעקש על קיום השיחה על מה שקרה ביער. הוא תמיד הרגיש חסר אונים כשהתקשורת בינו לבין ג'יני לא הייתה מלאה בהבנה הדדית, חסרת מילים, כמו שהיא הייתה ברוב הזמן.

הוא הוציא את החומר המחטא מערכת העזרה הראשונה והתלבט מה לעשות עכשיו. ג'יני העיפה בו מבט, ראתה מה נמצא בידו, ונשענה שוב לאחור - הפעם אוחזת בחוזקה בספסל משני צדדיה. "קדימה. תעשה את זה. ותוך כדי שאתה מחטא את החתך תספר לי על החלומות, אני צריכה הסחת דעת."

הארי השתהה למשך רגע ואז ויתר ופנה לעשות כפי שאמרה - מתחיל לספר לה על הזכרונות האחרונים שראה בחלומותיו תוך כדי שהוא מכין את חומרי החיטוי. הוא עיווה את פניו בהשתתפות כשג'יני התכווצה כשהחומר השורף נגע במצחה הפצוע, אבל השאיר את קולו יציב, ולא הפסיק את שטף דיבורו. הוא המשיך לספר לה על מסעו של פרסי בטרטרוס, מסע שהארי כמעט הצטער שראה משום שידע שהולך לככב בסיוטיו מעתה והלאה, גם כשגמר לחטא את פצעה ועבר לחבוש אותו. ג'יני הקשיבה לו בדממה, בנשימות מדודות, עיניה עצומות או בוהות מעלה בתקרה. אם הארי לא היה מכיר אותה טוב מספיק הוא היה חושב שהיא לא מקשיבה.

כשרון והרמיוני הצטרפו אליהם בסופו של דבר הם מצאו אותם יושבים יחד על הספסל, ערכת העזרה הראשונה ביניהם, ג'יני דוממת כל כך שהיא נראית ישנה והארי לצידה מדבר בשטף, עיניו בוהות ברצפה לפניו אבל רואות דברים שונים לגמרי - את הזוועות של טרטרוס.

"היי," אמרה הרמיוני. "בדיוק ראינו את החצויה החדשה. מקגרגור עדכן אותנו במה שהיא עשתה. שניכם בסדר?"

חשק עז בער בהארי להסתובב אל ג'יני ולהגיד, אני לא יודע; אנחנו בסדר, ג'יני? אבל זה לא היה הזמן ולא המקום ובהחלט לא הגישה המתאימים. אז הוא רק נאנח ואמר, "כן, אנחנו בסדר. אני, לפחות. את בסדר, ג'יני?"

היא התנערה כשפנה אליה ישירות והרימה את מבטה אל הרמיוני ורון, על פניה מפציע חיוך פתאומי מידי. "כן, כמובן שאני בסדר. הארי בדיוק גמר לחבוש אותי. הייתם בצינוק? הרמיוני, את בסדר?"

הרמיוני הסמיקה. "כן, אל תדאגי לי. רק היינו שם לרגע והלכנו. אף אחד מהחצויים לא התייחס אלינו בכל מקרה."

"נראה שהם במוד של התעלמות היום," אמר רון, מכוון את דבריו אל הארי. "לא נראה לי שתצליח להוציא מפרסי הרבה ככה."

הארי גילגל את עיניו. מוד של התעלמות היה פחות יותר המוד הרגיל של פרסי. "אני אנסה בכל זאת. לא שיש לי ברירה אחרת." העסקה שלו עם מנסן עדיין עמדה בתוקף והארי נותר בתפקיד החוקר הראשי של פרסי, תפקיד שהתיאור המדויק ביותר בשבילו היה מעניין ומאוד מאוד מתסכל. "מי שרוצה להצטרף מוזמן."

"אני אוותר," אמרה הרמיוני, התרגשות אצורה בקולה. "אני חושבת שאני מסתדרת טוב יותר בספריה."

"וורן בהחלט ישמח לשמוע," חייך רון והביט בהארי ובג'יני. "הוא אמר להרמיוני היום שיש לה כישרון לפיצוח צפנים. אני די בטוח שהיא מועילה לו הרבה יותר מכל הלבלרים האלה שמסתובבים כאן."

"רון!" הרמיוני ניסתה למחות, פניה מאדימים שוב. כולם חייכו.

"אני רק אומר," רון משך בכתפיו בהבעה תמימה. 

הרמיוני ניענעה בראשה, אבל חייכה. "ובנושא אחר - החצויה החדשה הלחיצה רק אותי? היא שקטה הרבה יותר מהשלושה האחרים. זה כאילו היא לא נמצאת שם בכלל."

"זאת פייפר," הודיע להם הארי. "פייפר מקלין. היא אף פעם לא התנהגה ככה בחלומות שלי."

"נראה שכל החצויים שהגיעו לפה עברו שינוי אישיותי כלשהו," אמרה ג'יני בשקט.

"באמת? הארי?" הרמיוני נעצה בו מבט מלא בסקרנות חדה. הוא הינהן.

"פרסי בקושי מדבר, בקושי מגיב, וזה ההפך הגמור מהפזיזות שאיפיינה אותו קודם. הייזל נראית מפוחדת הרבה יותר משהיא נראתה בזכרונות של פרסי, ותאמינו לי, היא כבר הייתה במצבים מפחידים. ליאו עדיין נראה חסר מנוחה, כמו תמיד, אבל משהו בו שונה. כאילו… ריק יותר, אם זה הגיוני. אין בו את הסקרנות שהייתה בו קודם. פייפר כל כך שקטה שזה מפחיד. כולם השתנו, בצורה כזאת או אחרת."

"ושכחת לציין את השינוי החד ביותר," התערב רון. "הם הפכו מגיבורים לטרוריסטים. הם פגעו באנשים. הם כמעט הרגו אנשים, יותר מפעם אחת."

הרמיוני ניענעה בראשה. "עדיין אין לנו מושג מה גרם לזה."

"נדע בקרוב," הבטיח הארי. "אני מתקרב לסוף. פרסי ואנבת' כמעט הגיעו ליציאה מטרטרוס כשהתעוררתי הבוקר. אתם מבינים מה זה אומר? במשך לילה שלם חלמתי רק על המסע שלהם בטרטרוס, שהיה…" נוראי, סיוטי, צרוב בזכרונו לעד, "משמעותי לסיפור שלהם, לחיים של פרסי, אבל קצר. עד לא מזמן בכל לילה עברתי על חודשים שלמים של זכרונות, לפעמים אפילו שנה שלמה ויותר, והפעם עבר פחות מחודש אחד. יש רק סיבה אחת להאטה הזאת בקצב. טוב, יש גם את הסיבה הנוספת, שהזיכרונות משם היו טראומטיים עד כדי כך שפרסי לא הצליח להשתחרר מהם, ואני ראיתי אותם בפירוט כזה כי הוא זוכר אותם בפירוט כזה. אבל אני חושב שזה לא רק זה. אני חושב שהזכרונות מפורטים יותר משום שפרסי עדיין זוכר אותם טוב, משום שהם קרובים יותר להווה."

"אתה מתקרב לסוף הסיפור," אמרה הרמיוני.

"כולנו מתקרבים לסוף," מילמלה ג'יני. "בקרוב לא יישארו חומות הגנה."

"רגע, פייפר הורידה חומה? ג'יני, לא עצרת אותה לפני שהחומה קרסה?" שאל רון.

ג'יני הרכינה את ראשה וניענעה בו לשלילה. הארי שמט את ראשו לאחור בעגמומיות. "ג'יני הספיקה להתערב לפני שפייפר הורידה חומה אחת, תודה לאל, אבל נראה שפייפר כבר הספיקה להוריד חומה אחרת לפני שבכלל שמענו אותה," הסביר. "לפי המיקום, אם אני לא טועה, היינו בקרבת החומה העומדת השנייה המגנה על הכיפה. כדי להגיע אליה פייפר הייתה צריכה להוריד את החומה החיצונית יותר קודם. חוץ מזה, ממש לפני ששמעתי את הקול שלה הרחתי ריח כזה - ריח של קסם." למראה מבטיהם התמהים של חבריו, הארי פירט. "זה אותו ריח שעמד באוויר כשהחומות האחרות נפלו. חומה אחת נפלה."

"אתה בטוח לגמרי?"

"מנסן שלחה מישהו לוודא ליתר ביטחון, אבל כן, אני בטוח לגמרי."

רון נראה מודאג. "לפחות לא נפלו שתיים, נכון? עבודה טובה, ג'יני."

"כל חצוי הוריד חומה אחת עד עכשיו," אמרה הרמיוני, קולה הקדחתני נותן את התחושה שהיא מדברת לעצמה, חושבת בקול. "פרסי הוריד את החומה המקורית, זאת שמנעה מכל נפש חיה להתקרב לכאן בכלל במשך אלפיים שנה. משרד הקסמים הצליח להקים עוד שש חומות נוספות, חלשות יותר מהמקורית אבל עדיין חזקות כל כך שלא היה אפשרי לבנות יותר משש בלבד. הייזל, ליאו ופייפר הורידו יחד שלוש מהן. נשארו שלוש." הרמיוני הרימה אליהם מבט קודר. "הסיכויים לא בדיוק לטובתנו."

"ועוד תפסנו את פייפר רק במזל," הכריזה ג'יני לפתע, מזדקפת. "רק כי בדיוק באתי מהוגוורטס והארי בא ללוות אותי. מה אם הייתי באה מוקדם יותר, או מאוחר יותר? אפילו כמה דקות בודדות היו משנות הכל. אף אחד בכלל לא שם לב אל פייפר. איפה היו הקוסמים שהיו אמורים לשמור על היער, להגן מפני התקפות?"

"אולי פייפר ניטרלה אותם כמו שהיא ניטרלה את הארי," הציע רון. 

הארי עיווה את פניו אבל הכריח את עצמו להנהן. "גם אני חושב שזה מה שקרה."

"ההגנות היו צריכות להיות טובות יותר," ג'יני התעקשה. "פייפר כמעט הורידה שתי חומות מבלי שאף אחד שם לב! היה לנו מזל." 

"את צודקת," אמרה הרמיוני בחומרה. "נאלצנו להיעזר במזל, כי בבירור לא היינו מוכנים. למעשה, אף פעם לא היינו מוכנים. כל אחד מהחצויים שצצו עד עכשיו - לא הצלחנו לעצור אף אחד מהם עד שהיה מאוחר מידי."

"אי אפשר להיות מוכנים אליהם," אמר הארי בתסכול. "הם פשוט צצים. מסתובבים ביער, מתגנבים, ואף אחד לא יודע. אף אחד אפילו לא שם לב אליהם עד שחומה נוספת נופלת."

"אבל איך זה יכול להיות?" דרש רון. "היער מלא במלכודות ואזעקות, לא? איך הם מצליחים להתגנב ולהישאר נסתרים עד שהם מגיעים לחומה?"

אף אחד לא ידע לענות על כך ושתיקה השתררה בין ארבעתם, השאלה הנוקבת מהדהדת ביניהם.

לאחר דקה ג'יני משכה בכתפיה. "אולי זה כי הם חצויים? והמלכודות הקסומות פשוט לא מזהות אותם?"

"פרסי אמר כבר כמה פעמים שהחצויים שכאן שונים משאר החצויים," אמר הארי. "יש לי תחושה שזה קשור למצב המסתורי הזה שלהם שפרסי הזכיר."

"צריך לדבר עם מנסן," אמרה הרמיוני במתח. "הבעיה היא בבירור לתפוס את החצויים בזמן, כי ברגע שהם מתגלים הם מוכנעים במהירות. מספיק לפגוע בהם בלחש אחד שינטרל אותם וזהו זה. אם רק היינו מאתרים אותם לפני שהם מספיקים לעשות נזק…"

"הבעיה הייתה נפתרת," השלים הארי, מליט את פניו בידיו. 

"אבל לפחות איתרנו את הבעיה, לא? אומרים שזה חצי מהפיתרון," התבדח רון בניסיון חלוש לשפר את האווירה. הארי מצא את עצמו מחייך בעל כורחו.

"רון צודק," אמרה הרמיוני והזדקפה. "אני אנסה לתפוס את המפקדת, נראה אם יהיה לה מה להגיד בנושא. בינתיים, אני חושבת שכדאי שנחזור לעבודה. יש עוד מספיק בעיות ותעלומות לפתור."

הארי נאנח אך נעמד. "את צודקת. דיברנו מספיק."

"נתראה אחר כך," היא חייכה אליו, לחצה את ידו של רון ושלחה חיוך גם אל ג'יני, ואז הסתובבה ופנתה אל אחד מהשולחנות העמוסים בספרים.

הארי הביט אחריה וקצת הצטער שהוא לא הולך איתה. המחשבה על הצינוק, איפה שפייפר נמצאת, עם המבט הרחב והטהור שלה - היא לא הלהיבה אותו במיוחד. אבל הייתה לו עבודה לעשות.

הוא הביט ברון, שהחזירו לו מבט דרוך, ובג'יני, שנעמדה מבלי להרים את עיניה.

"נלך?"

~~~~~~~~~~~

הארי ידע שפייפר הוכנסה לאחד משני התאים שנותרו פנויים בצינוק - הימני ביותר או השמאלי ביותר מבין החמישה. התקווה הקלה שהייתה בו, שפייפר תהיה בתא הצמוד לתאו של ליאו ורחוקה מהארי - התנפצה ברגע שהוא התקרב לתאו של פרסי ומצא את עצמו מביט בתא הצמוד לו, הימני ביותר בשורת התאים, ועיניו מצטלבות עם זוג עיניים שהיו כל כך עמוסות בצבעים שההילה שהפיצו הייתה כסופה. 

הארי לא שם לב שעצר במקומו עד ששנייה לאחר מכן אחד מחבריו נתקע בו מאחור.

"אווץ'," רטן רון. "ידעתי שהייתי צריך להדליק אור בשרביט, המקום הזה הוא סכנה בחושך. מה קורה, הארי?"

העיניים של פייפר זהרו בחושך כמו עיניהם של שלושת החצויים האחרים שבצינוק, ההילה שלהן רכה ומצליחה להאיר רק את האבק שמרחף באוויר סביב פניה. הארי התקשה להסיט את מבטו. הוא הרגיש קפוא במקומו.

"הארי," אמרה ג'יני, וקולה נשמע חד, כמו שהיה ביער. הארי ניער את עצמו וזז הצידה במהירות, מפנה מקום לחבריו לעבור.

"מצטער," אמר, מצליח בקושי להסוות את המאמץ שחש ולשוות לקולו קלילות. "לא הייתי… מוכן. לומוס," הוא ניפנף בשרביטו בחופזה. אור בהיר מילא את הצינוק הטחוב.

רון לא הקדיש לתקרית תשומת לב רבה, מתמקם ליד הקיר מול תאו של פרסי במקום שהפך קבוע בשבילו, אבל ג'יני נעצרה ליד הארי והביטה בו במבט נוקב.

"יש בעיה?" היא שאלה בשקט, בוחנת את פניו. הארי ניענע בראשו חלושות.

"לא, אל תדאגי. היא לא יכולה להפנט אותי ככה." הפה של פייפר עדיין היה חסום בחבל אדום הדוק, ועם כמה שהעיניים שלה עירערו אותו, הוא ידע בוודאות שהמבט שלה לבדו לא מסוגל לעשות שום דבר. "זה בסדר, אני פשוט… יצאתי מאיזון לרגע. זה כלום."

ג'יני הינהנה, אבל כששניהם התיישבו מול תאו של פרסי, היא התיישבה מצידו הימני של הארי - חוסמת את פייפר משדה ראייתו. הארי רצה להגיד לה שזה לא נחוץ ולהודות לה באותו זמן, אז אילץ את עצמו לבלוע את המילים. הוא נשם עמוק והביט בפרסי, שישב ישיבה מזרחית באמצע תאו, זוהר עיניו הירוקות בקושי נראה תחת אור השרביט החזק.

"שלום, פרסי. מה שלומך?"

פרסי החזיר לו מבט לא מתרשם. הארי חייך קלות.

"כרגיל, אם כך. יופי." הארי תופף באצבעותיו על ברכיו, מנסה להוציא את האנרגיה העצבנית שעיניה של פייפר הותירו בו. "אני מניח ששמת לב שפייפר הגיעה."

פרסי הינהן - סימן טוב, כי בדרך כלל הוא לא טרח להגיב כלל. הארי הטה את ראשו. "אולי אתה יכול לעזור לי במשהו - כמה חצויים עוד הולכים להגיע לכאן? אני בטוח שאתה יודע."

פרסי משך בכתפיו, ואז הרים מעט את גבותיו בתנועה שבה רמז קלוש לשעשוע. "נ-נגמרות לכם החומות?"

הארי שמע את רון מאחוריו נושף אוויר במן גיחוך מרוגז. ג'יני נותרה דוממת במקומה, עיניה קבועות על פרסי, שמצידו היה ממוקד בעיקר בהארי. 

"נמאס לנו מהחברים שלך שצצים בפתאומיות ועושים לנו צרות, זה הכל," אמר הארי באדישות מכוונת. "כמה כאלה עוד הולכים להופיע פה, בדיוק?"

פרסי השעין את מרפקיו על ברכיו ואת פניו על אגרופיו. "זה משנה?"

"כן, זה משנה." הארי קיווה שהמבט שנעץ בפרסי הביע עד כמה הוא חושב שהחצוי יצא מדעתו. "זה לא ברור?"

פרסי משך בכתפיו בתנועה מזערית. כל תנועה שלו מאז שהגיע לצינוק הייתה תמיד מזערית, או איטית, או רמוזה. כאילו כל כולו אצור, כאילו הוא בולם את עצמו, מודד ומחשב כל תוצאה אפשרית לפני שהוא עושה את הדבר הקטן ביותר. ההפך הגמור של מי שהיה לפני - כל החופשיות שהייתה בו תמיד נעלמה כלא הייתה.

"אולי תגיד לי משהו אחר," ניסה הארי לשנות טקטיקה. "איך, בשם מרלין, החצויים עוברים ביער בלי שהמלכודות יעצרו אותם?" 

פרסי לא נראה מופתע. פיו התעקם בעגמומיות אך נותר סגור כשהוא משך בכתפיו שוב.

"קדימה, תן לי משהו," שידל הארי. "אנחנו רק רוצים להבין, זה הכל."

אבל פרסי ניענע בראשו. הארי עיקם את פניו, אבל האכזבה לא הייתה מרה כל כך כשהוא כבר ציפה לה. "למה לא?"

להפתעתו פרסי הגיב. "כי אין טעם," ענה בקול רך.

הארי הביט בחבריו, אך לא נראה שהם הבינו יותר ממנו על מה פרסי מדבר. "אין טעם?"

פרסי הרכין את ראשו בהינהון חלוש. הארי קימט את מצחו. "למה אין טעם?"

פרסי השפיל את עיניו הזורחות לאדמת העפר לרגליו. "אתם ל-לא הולכים לנצח ב-בכל מקרה."

הארי בהה. רון וג'יני הביטו מאובנים בתא גם הם. פרסי לא טרח להרים את עיניו.

"ומאיפה אתה יודע את זה?" שאל הארי באיטיות. פרסי נשך את שפתו התחתונה. מצחו של הארי התקמט עוד יותר. "פרסי?"

"אין לכם סיכוי," אמר בנו של אל הים, מישיר אל הארי מבט סוף סוף. עיניו נראו בטוחות בעצמן ובו בזמן שבורות, הירוק שבהן סדוק עד העצם. "אין טעם."

"זה מה שאתה אומר כל הזמן, שנפסיד. שאנחנו יכולים להיכנע," חזר הארי. פרסי הינהן באישור. "אבל למה שנעשה את זה? למה שלא נילחם? למה שנוותר על הסיכויים המעטים שכן יש לנו?" 

פרסי לא ענה, שוב משפיל את מבטו. הארי רכן קדימה, חצי ספקני וחצי תוהה בכנות. ההצהרות המשוכנעות האלה לגבי סופם המתקרב לא ישבו לו טוב עם הפרסי שהוא הכיר מהחלומות שלו, במיוחד לא אחרי הלילה האחרון שעבר עליו. "ולמה אתה רוצה שנוותר? למה אתה בכלל תוקף? זה לא מי שאתה, פרסי. אתה גיבור. אני ואתה אמורים להיות באותו צד. היינו באותו צד, עד שהפכת לטרוריסט פתאום."

אגרופיו הרפויים של פרסי התהדקו. "ז-זה לא משנה. אתם תפ - תפסידו."

"וזה מה שאתה רוצה, שנפסיד?" שאל הארי, מסויג. הוא סרק את פניו של האסיר המסתורי שישב מולו בחוסר הבנה. "תגיד לי את האמת, פרסי. אם נפסיד, מה שיהיה פה אחרינו - זה מה שאתה רוצה? בשביל זה שרדת כל כך הרבה מסעות חיפושים? בשביל זה שרדת את טרטרוס?"

פרסי נסוג, פניו הרגועות נסגרות בחדות. זה היה כמו לראות דלת נטרקת - הבעתו התרוקנה בסופיות מהדהדת. "אני מ-מניח שכן," מילמל, פניו מתקשחים. "כן, ז-זאת בדיוק הסיבה."

על אף הנחישות שהוצגה בלסתו המהודקת, הארי ראה בבירור את הסדקים. את העיניים המכווצות מעט. את הפה הנוטה מטה. את הכתפיים השמוטות. את העייפות. 

פרסי נראה מובס.

הארי נאנח לעצמו. נראה שגם הנושא הזה נחתם ללא מענה. איך פרסי הצליח להפוך את מה שנראה כמשימה האישית שלו, לבלבל אותם בכל נושא אפשרי, לסוג של אומנות? הוא בהחלט היה מומחה בשידור מסרים סותרים - שיטה שהועילה מאוד למטרה שלו.

אבל היום פרסי נראה… מזמין, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא בדרך כלל לא הגיב כך, כאילו מרצונו החופשי, גם אם התגובות שלו לא חשפו דבר. הארי החליט לא לעבור לנושא הבא עדיין. אולי, אם ימשיכו לדבר, פרסי לא ישים לב ויפלוט משהו חשוב.

"העניין הוא," אמר הארי לאיטו, "שזה ברור שכל החצויים שהגיעו עד עכשיו הם מהשבעה. אתה שוכח שאני יודע את העבר שלך. אני יודע שנשארו רק שלושה חצויים נוספים לפני שכל הסיפור הזה נגמר."

פרסי נשף קלות, כל כך חלש שהוא בקושי נשמע בחלל הדומם. הארי ידע שמבחינת פרסי זה היה שווה ערך לנחרה רמה והרים גבות. "מה, אני טועה?"

"ג-גם אם לא," אמר פרסי, המילים נמרחות בפיו אך קולו בטוח ומשוכנע. "לא ת-תצליחו לשרוד את המת - המתקפה האחרונה."

הארי מיצמץ. הוא העיף מבט בחבריו, לראות אם גם הם קלטו את הרגש הנסתר שהשתחל לקולו של פרסי, אבל נראה שאף אחד מהם לא זיהה את הטון העדין. הארי נעץ בפרסי עיניים מצומצמות. 

"מה יקרה במתקפה האחרונה?" שאל בזהירות.

פרסי הטה את ראשו. הוא לא אמר דבר, אבל הארי הביט בו בתשומת לב רבה יותר משהביט בו כל היום. הוא בחן את הרוגע המוזר שהרפה את שריריו פתאום, את המבט הכמעט… רך, אולי, שעמד בעיניו. להארי היה יתרון אחד בקרב המבטים הזה, והוא שאחרי הימים מלאי החקירות שעברו עליהם עד עכשיו, הוא כבר הכיר את כל הניואנסים הקטנים של פרסי. אם הוא היה צריך להמר על רגש שולט אחד, הוא היה אומר… ציפייה? לא, ערגה?

פרסי ערג למתקפה האחרונה? 

"פרסי. מה יקרה במתקפה הזאת?" שאל הארי שוב, מבטא כל מילה בתשומת לב. עיניו סרקו ללא הפסקה את פניו של החצוי.

"הסוף," ענה פרסי ברכות. "אמרתי. אין לכם ס-סיכוי." 

הוא לא חייך. הוא לא דיבר בהתלהבות. הוא לא נראה שמח. הוא אפילו לא נראה רגוע, גופו אומנם רפוי אך פניו מתוחות.

הארי בחן אותו בגלוי, מתאמץ למצוא היגיון. פרסי החזיר לו מבט יציב, לא נראה מוטרד כלל מהסריקה המדוקדקת שנערכה עליו. משהו בתבוסה שלו היה כל כך סופי, כל כך מוחלט, שהארי קיבל את הרושם שפרסי כבר קיבל עליו את גזר הדין. הוא נראה כנוע כל כך שלא נותרה לו ברירה אלא להישען לאחור ולחכות שהכל ייגמר.

"אז למה אתה לא נראה מרוצה?" הארי מילמל. שום דבר לא הסתדר.

פרסי חייך פתאום, חיוכו קטן וחלוש וחסר שמחה. הארי הטה את ראשו בחוסר הבנה.

"למה יצרת את החיבור בינינו?" שינה נושא לפתע. "למה להראות לי את הזכרונות שלך ואת העבר שלך, אבל לא לגלות לי שום דבר כשאני שואל אותך שאלות פנים מול פנים? מה עוצר אותך?"

חיוכו של פרסי התכווץ מעט, כאילו טעם משהו חמוץ. הוא לא ענה כמובן.

"פרסי," ניסה הארי. "תן לי משהו, אוקיי? אתה יודע שאני אמור לדווח למפקדת. ההסכם, זוכר? אם לא תדבר היא תחזור לשיטה הקודמת. תעזור לעצמך." תן לי לעזור לך, הארי כמעט אמר.

אבל פרסי לא הקשיב לו. תוך כדי דיבורו של הארי עיניו נעו הצידה בפתאומיות, מתרכזות, למרבה הפלא, בג'יני. הארי ידע על פי המבט הממוקד בעיניו - מבט שהוא בדרך כלל נעץ בהארי - שהנושא אבוד. הארי ויתר באנחת עייפות פנימית ופנה לעקוב אחרי מבטו - אל ג'יני, שהביטה לימינה. הארי נשען קדימה וגילה שעיניה היו נעוצות בתא של פייפר.

הוא נדרך. "מה היא עשתה?" 

"מה?" שאל רון בבילבול מאחוריו. 

"ג'יני מסתכלת על פייפר, חשבתי ש…" אלא שהארי הבין, בעודו מדבר ומתבונן, שפייפר לא עשתה דבר. היא עדיין ישבה באותו מקום בו ישבה כשרק נכנסו, בדיוק באותה תנוחה. שום דבר בה לא השתנה, מלבד עיניה, שהחזירו לג'יני מבט מלא בצבעים מסתחררים, טהור ותמים ואטום. ולמבטה לא היה כוח, לא בלי הקול שלה, הארי היה בטוח בזה.

ובכל זאת, ג'יני הביטה בה במן מבט עיוור כזה, כאילו היא לא מסתכלת עליה אלא דרכה. גופה היה קפוא, מאובן במקומו.

"ג'יני?" שאל רון.

היא לא הגיבה, כלל לא הראתה סימן שהיא שמעה אותו. ואז היא רכנה קדימה, גופה נוטה לכיוון תאה של פייפר בתנועה שלא נראתה מודעת או מכוונת, כאילו גופה מנסה להתקרב לחצויה בכוחות עצמו, באינסטינקט.

"ג'יני, מה את עושה?" שאל הארי בדאגה, שולח יד לאחוז בזרועה.

ברגע שנוצר ביניהם מגע היא התנערה בחדות, עיניה פוגשות בשלו בבהלה ומיד מוסטות. הארי נרתע לאחור כשהיא קפצה על רגליה.

"ג'יני, מה -"

אבל היא כבר הייתה בדרכה החוצה. "מצטערת," אמרה בקול חנוק. "אני לא יכולה - אני לא -" קולה נקטע, אבל צעדיה לא היססו לרגע, קולותיהם מהדהדים במרחב הסגור כשהם מתרחקים במהירות.

דלת הצינוק נסגרה מאחוריה.

הארי הביט מטה ברון, מבין באיחור שהוא כבר על רגליו. "אני אדבר איתה," אמר לחברו. 

רון הינהן, נראה מודאג. "אל תיתן לה להתרחק מהכיפה."

"אל תדאג," אמר הארי, כבר בדרכו ליציאה מהצינוק. כל המחשבות שלא היו קשורות בג'יני נדחקו לאחורי מוחו והוא החל לרוץ.

~~~~~~~~~~~

הוא מצא אותה בחוץ, בצד האחורי והמבודד יותר של הכיפה - רחוק מהכניסה המאסיבית למבנה העתיק. היא ישבה על האדמה, גבה שעון על קיר האבן המלוכלך של הכיפה, זרועותיה מחבקות את ברכיה וראשה קבור ביניהן. הארי לא ראה אותה משדרת פגיעות כזאת כבר זמן רב. מאז… הלווייה של פרד, כנראה.

"היי," הוא אמר ברכות והתיישב לידה, מקפיד להשאיר ביניהם מרחב. הוא לא רצה לגרום לה להרגיש חנוקה.

היא מיהרה למחות את פניה ולהסיט אותן ממנו. "לא עכשיו, הארי," אמרה בקול חורק. "אני רוצה להיות לבד."

הארי הביט בגופה המכווץ, בשיערה שהרוח פרעה. "פייפר עשתה לך משהו?" שאל. "היא פגעה בך איכשהו, אחרי שהלכתי?" הוא ידע שזה לא זה, שג'יני התנהגה מוזר עוד לפני שהם נפרדו ביער, אבל הרגיש צורך לוודא בכל זאת.

ג'יני ניענעה בראשה. "לא, היא לא… זה לא - אולי תלך כבר?"

אבל הקול שלה נשמע מיואש, לא כועס, והארי רכן אליה. "אז מה העניין? תספרי לי, ג'יני. תסמכי עליי. אני רק רוצה לעזור לך."

יפחה קטנה פרצה מפיה. הארי תפס בידה שנחה על האדמה ביניהם, ואחז בה, עוטף אותה בכפו כפי שרצה לעטוף את ג'יני כולה בזרועותיו. "את יכולה לספר לי הכל, את יודעת את זה. רק תדברי איתי, ג'יני. בבקשה."

היא מחתה את אפה, עדיין לא מרימה את ראשה. "אתה לא תבין," מילמלה. "אתה לא… מגיב באותה צורה."

"תסבירי לי, ואני אעשה את הטוב ביותר שלי," ביקש, משתדל להישמע עדין.

"לא," היא אמרה לפתע, קולה מתקשח, ולקחה את ידה משלו. "לא, הארי, אתה צריך ללכת. אתה צריך ללכת עכשיו."

"ג'יני, על מה את מדברת?" קרא בייאוש.

היא נרתעה ממנו. "אני לא רוצה לפגוע בך!" 

הארי בהה בה בפה פעור. היא לא החזירה לו מבט, לא הגיבה מלבד ידיה שהתאגרפו ושפתיה שרעדו. 

הארי הכריח את עצמו לסגור את פיו. הוא לקח את ידה המאוגרפת שוב בידו, מתאמץ לא לנער אותה בתסכול. "ג'יני, בשם מרלין, תסבירי לי מה לכל הרוחות הולך כאן. בבקשה."

היא לקחה נשימה עמוקה ורועדת אבל לפחות לא נרתעה שוב. אחרי רגע של שקט, היא פתחה את פיה. 

"אמרת לנו שהכוחות של פייפר עובדים בעיקר על בנים," אמרה בחולשה.

"זה מה שראיתי בזכרונות של פרסי, כן."

ג'יני בלעה רוק. "טעית."

הארי קימט את מצחו. "למה את מתכוונת? ב - ביער - ?" היא הנהנה. "אבל הצלחת לתקוף את פייפר! את עצרת אותה!" אמר בפליאה.

"אבל עדיין הרגשתי את זה," אמרה באומללות. "את הדחף הזה - הדחף הזה לפגוע בך. אני לא יודעת מה הרגשת, הארי, אבל השיר שלה - כל מה שהוא עשה לי היה למלא אותי בכעס. רציתי כל כך להיפטר ממך פתאום. שנאתי אותך על שבחרת בה ולא בי, אפילו שידעתי שלא הייתה לך ברירה. לא חשבתי בהיגיון. רציתי שתיעלם ואני אהיה לבד עם פייפר."

כמובן. כמובן שג'יני הרגישה את ההשפעה של פייפר, איך הארי לא ראה את זה קודם? הרי החצויים היו חזקים יותר עכשיו - זה היה ברור כשמש. פרסי יצר צונאמי באמצע היבשה, הייזל עשתה רעידת אדמה של ממש, ליאו העלה באש שטח נכבד מהיער. רק הגיוני שפייפר תהיה מסוגלת להשפיע גם על בנות עם הגרסה החדשה והמשופרת של דיבור ההקסמה שלה. הארי לא הבין למה הוא מופתע.

אולי מפני שג'יני הסתירה את זה טוב כל כך. אולי כי מלבד הבכי השקט שלה בזמן שהיא ניטרלה את פייפר, היא לא הגיבה כלל להשפעה המוחצת של החצויה העוצמתית.

הוא הביט בעינייה המושפלות. "אבל לא עשית שום דבר, ג'יני," אמר בעדינות. "לא פגעת בי."

"אבל כמעט פגעתי בך!" היא התפרצה, מרימה אליו עיניים נפוחות. "כשקשרתי אותך בחבלים האדומים האלה, כדי לעצור אותך - זה היה כל כך קשה, הארי. חשבתי שלא אצליח לעמוד בזה ואנסה להרוג אותך. אני מכירה כל כך הרבה לחשים שהיו עושים לך נזק רציני. כמעט עשיתי דברים הרבה יותר גרועים!"

"אבל לא עשית, נכון?" הארי רצה כל כך לחבק אותה שזה כאב. "ובכל מקרה, זה נגמר. פייפר כבר לא יכולה להשפיע עלינו יותר, לא בלי הקול שלה."

"זה לא משנה," התנגדה ג'יני בלהט. "אני עדיין יכולה להרגיש אותה. את ההשפעה שלה. אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי, הארי הוא לא האויב, אני לא רוצה לפגוע בהארי. אני לא מסוגלת להפסיק. אני לא צריכה להיות קרובה אליך; מה אם משהו יקרה?"

אחיזתו בידה התהדקה. "ג'יני, לא. כלום לא יקרה. כלום לא קרה עד עכשיו, וכלום לא יקרה. ההשפעה שלה נעלמת. עוד מעט לא תרגישי כלום."

אבל ג'יני ניענעה בראשה בקדחתנות. "לא, לא, זה לא מספיק. אני צריכה להתרחק, הארי. אני צריכה להישאר רחוקה עד שהיא תצא לי מהראש. והכי גרוע, הכי גרוע בכל העניין הזה - אני לא חושבת שזה בכוונה. אני בכלל לא חושבת שהיא רצתה להשפיע עליי ככה. אני חושבת שהיא רצתה אותך, או לפחות כיוונה את רוב ההשפעה שלה אליך, ואני נפגעתי סתם במקרה. אני עדיין נאבקת בה ככה סתם, ללא סיבה, בזמן שאתה כבר עברת הלאה -"

"היי!" הארי קטע אותה בחדות. "אני לא עברתי הלאה, את יודעת את זה, את ראית אותי בצינוק. אני לא מסוגל להסתכל עליה בלי לקפוא אפילו. אבל גם אם זה לא היה נכון - זה לא משנה. זה לא משנה, ג'יני." הוא זז קדימה, העביר את משקלו אל ברכיו ורכן לפניה, שם את ידיו על כתפיה על מנת שלא תוכל להתחמק ממבטו. עיניה החומות ננעצו בשלו, לוהטות ופגועות ומהוססות. "עברנו כאן משהו, אוקיי? משהו שרוב האנשים לא עוברים. משהו שאנשים לא אמורים לעבור. אנחנו לא בנויים לזה, להתמסרות המוחלטת והלא טבעית הזאת שנכפתה עלינו. ואת יודעת מה קורה כשאנשים חווים דברים שהם לא מוכנים או מסוגלים לחוות? הם מגיבים. הם מגיבים, ג'יני, והם מגיבים שונה זה מזה, וחלק מושפעים יותר וחלק מושפעים פחות וחלק מצליחים להדחיק את הכל מהר יותר וחלק לא. ולפעמים דווקא אלה שמדחיקים מתמודדים עם בעיות מאוחר יותר, כשהדברים המודחקים צפים שוב." 

הארי גנח, עייף פתאום, והוריד את ידיו מכתפיה על מנת לשפשף את פניו. עבר זמן רב מאז שאמר את המילים האלה, מאז שהיה מתעורר באמצע לילות מלאי סיוטים בהוגוורטס ויוצר קשר עם רמוס - שהיה מכריח אותו לחזור אחריו ולהגיד את המשפטים האלה, ומדבר איתו שעות כדי להכניס לו לראש שפוסט-טראומה זה לא דבר רע וזה לא הופך אותו לשונה או חריג אלא פשוט לבנאדם, בנאדם נורמלי שמגיב לסביבה שלו כמו שכל אחד מגיב לסביבה שלו, וזאת לא אשמתו של הארי שהסביבה שלו בדרך כלל דפוקה. הזיכרון, ברור בראשו כאילו קרה אתמול, מלא בתסכול וחום וקרבה, נסך בהארי עצב שלא הרגיש זה זמן רב.

"מה שאני מנסה להגיד," אמר לבסוף, מוריד את ידיו מפניו ומביט בה שוב, "הוא שאת לא יכולה להשוות. אסור לך להשוות, ג'יני, בשום אופן. הנפש שלך היא שלך. כל מה שצריך לעניין אותך הוא להרגיש טוב יותר, לא איך אנשים אחרים מרגישים. את מבינה?"

היא הנהנה, שקטה ומכונסת בעצמה עכשיו. הארי נאנח ואחז בידה שוב, והפעם היא שיתפה פעולה, אצבעותיה נפתחות ומשתלבות בין אלו שלו. 

"מה את רוצה לעשות עכשיו?" שאל אותה בשקט. היא היססה, והארי לחץ את ידה. "רק את מה שטוב לך, ג'יני. את מה שיעזור לך להחלים. זה הדבר הראשון והיחיד שמעניין אותי."

היא עצמה את עיניה בתבוסה. "אני צריכה ללכת, אם כך." הארי עשה כמיטב יכולתו להסתיר את אכזבתו. היא משכה באפה. "להתרחק לזמן מה. לחזור להוגוורטס, לשגרה. זה יעזור לי להוציא את הקול שלה מהראש שלי."

"מה שאת צריכה," אמר הארי בהשלמה. ג'יני חייכה חיוך שהכרת התודה בו הייתה חלושה אך ברורה.

שניהם נעמדו. "מה לגבי מנסן?" שאלה ג'יני, אבל הארי ניענע בראשו.

"תשאירי אותה לי. תעשי מה שטוב לך קודם."

"זה לא אנוכי?" היא לחשה, מבוישת. 

הארי לחץ את ידה שוב. "לפעמים צריך להיות אנוכיים."

הוא לא טרח לשאול אם היא רוצה שילווה אותה. הוא רכן לחבק אותה בפרידה. היא נותרה קפואה, לא מתמסרת, אבל הארי לא מיהר. לאחר כמה רגעים ידייה נכרכו סביבו בנוקשות קלה.

"תסמכי על עצמך," מילמל באוזנה. "כמו שאני סומך עלייך. הכל יהיה בסדר."

היא הינהנה, דוממת, ושניהם התנתקו זה מזה.

"להתראות, הארי," אמרה לו בשקט, עיניה מביטות ישירות בעיניו. ואז היא הסתובבה.

הוא צפה בה נעלמת בין העצים.

דקות ארוכות מאוחר יותר הארי נתן לרגליו לשאת אותו אל תוך הכיפה, היכן שהרמיוני ורון חיכו לו בהבעות מודאגות.

"אתה בסדר?" שאלה הרמיוני כשראתה אותו.

"איפה ג'יני?" הוסיף רון מיד.

הארי צנח אל הספסל לידם, מותש לגמרי. "היא לא הרגישה טוב, אחרי כל העניין עם פייפר," הסביר בקצרה, ממצמץ לאיטו. "היא חזרה להוגוורטס."

רון נראה מהוסס. "והיא בסדר?"

הארי חייך חלושות. "היא תהיה," הבטיח.

"ואתה?"

"גם אני אהיה."

הרמיוני רכנה אליו. "יום ארוך, מה?"

הארי פלט צחוק קצר. "כן, בהחלט." הוא ראה את המבטים המוטרדים שחבריו נעצו בו והזדקף, מקמט את מצחו. "מה, מה קרה?"

"זה שום דבר," מיהר רון לומר. "פשוט…"

"פרסי ביקש למסור לך משהו," הרמיוני התערבה. 

הארי בהה בהם. "פרסי? הוא אמר לכם להגיד לי משהו?"

"לי, לפני שיצאתי מהצינוק," הסביר רון. "אחרי זה הוא סירב להתייחס אליי שוב, אני לא יודע מה נכנס בו. אבל הוא ביקש שאגיד לך משהו."

"מה?" שאל הארי בתמיהה.

"שזה יעבור תוך כמה ימים לכל היותר," ענתה הרמיוני. 

"מה זה זה?"

"קיווינו שאתה תדע," הודתה.

"ולא רק זה," אמר רון. "הוא גם אמר שפייפר לא התכוונה. אני לא יודע למה הוא אמר את זה, כי היא בבירור התכוונה, אבל הוא ביקש שאני אגיד לך את זה."

"אה," מילמל הארי, ואז נשמט במקומו. "אה. הו, כן. בטח."

"מה?"

"פרסי דיבר על ג'יני. הוא ידע, איכשהו, שהיא עדיין מעורערת מההשפעה של פייפר. זה מה שיעבור תוך כמה ימים לכל היותר - ההשפעה הזאת. וזה שפייפר לא התכוונה - אני מניח שהוא התכוון למה שג'יני אמרה לי בעצמה, שזה הרגיש כאילו זה קרה בטעות, כאילו פייפר בכלל לא כיוונה אליה."

הם הביטו בו בהיסוס. "ומה אם אתה טועה?"

"אז פרסי מתכוון למשהו אחר. ואני מניח שיש רק דרך אחת לגלות."

הם הביטו בו בהפתעה. "אתה הולך לדבר עם פרסי? שוב?" 

הרמיוני קימטה את מצחה. "חשבתי שתצטרף אלינו בספריה שוב, כמו אתמול."

"אולי מאוחר יותר," אמר הארי בקלילות. "אני חושב שעדיף שקודם אני אנסה לדובב אותו שוב. הוא ממש שיתף פעולה מוקדם יותר - אני לא רוצה לפספס את ההזדמנות."

"בסדר, אם כך," ענתה הרמיוני במשיכת כתפיים. רון נראה משועשע יותר משהיה מתאים לשיחה.

"מה?" שאל אותו הארי, פיו נפער בפיהוק ישנוני.

"אני רואה שמצאת לך חבר חדש, זה הכל," אמר רון בעקיצה ידידותית. הוא ניענע בראשו בגיחוך קל. "תיזהר לא להירדם שם שוב, ישנוני. דיברת יותר מידי בפעם האחרונה שזה קרה."

הארי גילגל את עיניו ופנה אל מרכז הכיפה, שם עמדה הבמה ובכניסה הנסתרת לצינוק. "אני חושב שאני מעדיף את החבר החדש שלי על פניך כרגע."

"היי!" 

הרמיוני צחקה. הארי בלע חיוך.

הוא נתן למוח שלו להתרוקן ממאורעות היום המעייף שעבר עליו ופנה אל הצינוק. הוא יוכל לחפור במחשבותיו על הכל אחר כך. כרגע הוא התגעגע לשקט ולחברה הלא דורשת דבר של פרסי. 

מי היה מאמין שאני אי פעם ארד לכאן כדי להירגע, מכל הדברים, חשב לעצמו בשעשוע מהול בתמיהה, והחל לרדת במדרגות אל תוך המרחב התת קרקעי.

הפרק הקודם		הפרק הבא