חצויה+

סוו.. הפרק מוקדש ל ש.ב.ס. שהגיבה ראשונה, אני שוקלת גם להקדיש כאן את מי שהכי אהבתי את התגובה שלו, כי אתם כותבים תגובות מקסימות…

חלקכם לא הבינו מה הקטע של המכתב, אז ככה, אנבת' הייתה צריכה איכשהו לפרוק את מה שהיא חושבת, אז היא כתבה את זה, תנסו פעם לכתוב מה אתם מרגישים אם אתה מרגישים רע, זה עוזר, אני מדברת מנסיון. אז הבנתם? ותגידו לי מה דעתכם בקשר ללהקדיש תגובות יפות.

טוב חפרתי בשכל, הנה הפרק-

_~_~_~_~_~_~_~_

אנבת'

יום למחרת הלכתי למחנה, הגעתי בבוקר, למרות שההלוויה התקיימה בזמן השקיעה בערך, היה לי חשוב להיות שם קמה שעות לפני, לראות שוב את כל המקומות שהיו מבלים בהם.

דבר ראשון הלכתי אל שדה הקרב, והבטתי במקום בו נלחמנו לראשונה, הפעם הראשונה שהיינו מודעים אחד לשנייה.. אחרי זה הלכתי אל הנחל שביער, איפה ששיחקנו בתפוס את הדגל, הסתכלתי על האבנים הקטנות, בהן פרסי נגע כדי לרפא את עצמו, בדיוק כאן הופיע הסימן שלו לראשונה. התיישבתי על שפת הנחל וחלצתי את נעלי, טבלתי את הרגליים במים הקרירים, כאילו זה יעזור לי להתעודד, זה לא עזר, אבל בכל זאת הייתה נחמה כלשהי לשבת כאן, לחשוב על הימים של פעם, לפני שהכל נהיה כל כך מסובך, לפני מסע החיפושים, לפני "ארגו 2"..

יכולתי לשבת כך שעות, אבל מישהו הפריע לי.

"אממ.. אנבת'?" שמעתי את קולו של ניקו מאחורי, סובבתי את ראשי לראות אותו. הוא עמד שם במין מבט מיוסר כזה שאפיין אותו. חייכתי חיוך קלוש ומריר.

הוא התקרב והתיישב ליידי, מסתכל על מי הנחל בשתיקה, הבנתי שהוא לא באמת רצה לדבר איתי או משהו, פשוט בזמנים כאלה צריך חברה, מישהו להיות איתו. אז גם אני שתקתי, והבטתי לאופק.

_~_~_~_~_~_~_~_

כן, כן, כן, פרק קצר מידי, אני יודעת. אבל קצת נתקעתי, אז זה מה יש תתגברו.

הפרק הקודם		הפרק הבא