דם...

פרק 12: רק עוד יומיים

החודש הבא חלף במהירות. טוני, לאונרדו, גבריאלה ועכשיו גם אדריאנו חזרו אל הבית המשופץ.

טוני ישב בסלון מנענע בעדינות את כיסא הנדנדה הקטן של אדריאנו, מחכה שיירדם. "אתה נראה מוטרד" אמר לאונרדו שהופיע פתאום משום מקום. "אנחנו צריכים ללכת אל הגבעה המלכותית בעוד יומיים, זה ליל הירח המלא" הסביר טוני. "ומה מטריד אותך? " שאל לאונרדו. "ארמנדו, הערפדים הישנים, והאנשים כמובן, או יותר נכון הדור החדש של המסדר" אמר טוני. "כולם יהיו שם? " שאל לאונרדו. "אני מניח שכן" אמר טוני.

שתיקה חלפה ביניהם, עמוקה וסמיכה. "היא לא תלך" אמר לבסוף לאונרדו. "היא חייבת, זה התפקיד שלה וגם היא מוטרדת, תראה את העננים בחוץ" אמר טוני. "אבל היא תהיה בסכנה, כולם ירצו להרוג אותה" אמר לאונרדו. "ואנחנו נהיה שם בשביל להגן עליה עד שהתהליך יושלם" אמר טוני. "אז היא צדקה, אני אמות בקרוב" אמר לאונרדו. "אמרתי לך כבר, זה לא וודאי" אמר טוני.

באותו הזמן, גבריאלה ישבה בחדרה עיניה עצומות והיא מחכה לחזיונות, היא רצתה שהם יגיעו כבר. ולפתע הכל השתנה.

היא עמדה על גבעה, בלילה, ליל ירח מלא. אנשים עם פגיונות עומדים מולה וערפדים חשופי שיניים מצידה האחר. כולם נשטפים באורו של הירח המלא.

גבריאלה ניעורה בבת אחת. חזיונות. אחד מכוחותיה, דמעות גלשו על פניה בעת שהביטה בחלון. גשם החל לרדת. היא לקחה אוויר פנימה והחוצה עד שנרגעה וכשנרגעה פסק הגשם.

היא הביטה בחלון כשהגשם פסק. 'האם הגשם פסק בגללי?' היא תהתה בליבה. היא עצמה את עיניה חזק והתרכזה. 'שיתפזרו העננים, שיתפזרו העננים'. היא פקחה את עיניה והביטה בשמיים זרועי הכוכבים. אור כסוף עטף את כולה לשנייה אחת ונעלם. 'אני שולטת בעונות השנה, במזג האוויר' היא הבינה.

לפתע חיזיון נוסף הכה בה.

היא עמדה בבית גדול מול המלך. היא ידעה שזה המלך לפי השרשרת שעל צווארו, אותה שרשרת שנמצאת אצלה במגירה עכשיו, השרשרת שלקחה מארמנדו. אמא שלה עמדה שם. "אבא, איך הנבואה הזאת הגיונית? שאני אלד ילד? איך? " שאלה מרגריטה. "ריטה שלי, אין דבר כזה לא הגיוני בנבואות, מה שהן אומרות קורה" אמר קינגריי. היא שתקה והביטה באביה.

לפתע הכל השתנה שוב, כאילו עברו לזמן אחר.

"אני מעביר לך את המלוכה מרגריטה שלי, את היורשת שלי ואני יודע שביום מן הימים, היורש שלך יראה את זה בעצמו, הוא יהיה מיוחד כל כך" אמר קינגריי והניח את ידיו על בתו היחידה, מאומצת, אך בכל זאת רק שלו. ואז הוא הישיר את מבטו אל גבריאלה כאילו הוא יודע שהיא היורשת כאילו הוא מודע לנוכחותה.

והכל התפוגג כלא היה.

גבריאלה הביטה החוצה מהחלון. היא חייבת ללכת והיא לא תסכן את לאו, טוני ואדריאנו הקטן שלה. הם יישארו מאחור. היא הוציאה את השרשרת  וענדה אותה. זה שלה, עכשיו היא יודעת זאת. היא הכניסה בתיק שכמייה לבנה וענדה על אצבעה את הטבעת שנתן לה לאונרדו, טבעת נצחיות הוא קרא לזה, אך היא אמרה שהוא סתם מפחד ממחויבות ורק בגלל זה  הוא לא קורא לה בשמה, טבעת אירוסין. ירח מנצנץ הוטבע על טבעת הכסף.

גבריאלה קפצה מהחלון והחלה לרוץ, מנצלת את יכולותיה הערפדיים. היא ידעה איפה הגבעה נמצאת, ליבה הוביל אותה לשם. היא רצה, עוד ועוד, הרחק, הרחק.

"הוא נרדם? " שאל טוני. "כן, אני אקח אותו למיטה ובדרך אבדוק מה עם גבי, היא כבר שעות בחדר לבד" אמר לאונרדו. טוני הנהן. לאונרדו לקח את בנו בזרועותיו, אדריאנו אכן היה בנו, מאומץ אולי אבל בנו.

כעבור דקה הוא הופיע בראש המדרגות. "היא לא כאן, היא נעלמה! " אמר לאונרדו בחרדה. טוני עלה לחדרה במהירות ובחן את החדר בעיניו. הוא הביט במגירה הפתוחה והריקה, הוא ידע ששם היא שמרה את שרשרת המלוכה ואת הטבעת שקיבלה מלאונרדו. התיק שלה לא היה שם, וגם השכמייה הלבנה לא. הוא הביט בשמים דרך החלון הפתוח וגילה שלא שם לב כלל שהעננים התפזרו.

"אבא! מה אתה עושה? צריך למצוא אותה! " קרא לאונרדו בפאניקה. טוני אחז את פניו בשתי ידיו. "היא הלכה אל הגבעה המלכותית, העננים התפזרו, היא גילתה את השליטה במזג האוויר ובעונות השנה וגם את החזיונות, היא הלכה על פי חיזיון כנראה" אמר טוני ברוך.

דמעה גלשה על לחיו של לאונרדו. "אז למה היא לא סיפרה לי? למה היא נטשה אותי? " שאל לאונרדו בקול חנוק. טוני עטף אותו בזרועותיו. "היא לא, היא לא נטשה אותך, היא רק הלכה לבצע את התפקיד שלה" אמר טוני ונשק על ראשו. "היא בסכנה" אמר לאונרדו בבהלה. "היא צריכה זמן לבד, אבל אנחנו נהיה שם בעוד יומיים להגן עליה, אל תדאג לה עכשיו, היא תהיה בסדר" אמר טוני.

גבריאלה הגיעה אל הגבעה. למרות שנראתה רגילה לחלוטין היה ניתן להרגיש את הקסם, את המלכותיות באוויר. גבריאלה התיישבה על הקרקע ועצמה את עיניה, היא רצתה לבחון את עצמה ואת כוחותיה. 'עצים למדורה' היא לחשה. כמו מהאוויר מספר עצים הופיעו שם. 'אש' היא לחשה שוב והרימה את ידה אל העצים. הם נדלקו וחום הלהבות מילא אותה באומץ ושלווה. 

'רק עוד יומיים' היא חשבה בליבה.

'רק עוד יומיים'.

****************************************************************************************************************************************

היי...

הייתי חייבת לפרסם עוד פרק...

אז תקראו ותגיבו :)

אנחנו ממש קרובים לסוף...

 תהנו ♥♥♥

הפרק הקודם		הפרק הבא