את מ-כ-ש-פ-ה!

אמרתי לכם שאמשיך בקרוב מאוד!

והפעם, בגלל שהמשכתי בקרוב מאוד, אפחד לא הספיק לקרוא את הפרק הקודם ולכתוב תגובות (חוץ מחתולת בר שהפרק מוקדש גם לה :), ולכן, אני מקדישה את הפרק הזה ל: כל מי שקורא את ההקדשה הזאת עכשיו! כן, כן, הפרק הזה מוקדש רק לך. באהבה 3> אני.

(איזה הקדשה גאונית, נכון? :)

אבל עכשיו ברצינות, לדעתי כל מי שקורא את הפרק הזה מגיע לו הקדשה. נחמד לכתוב פאנפיק ולראות שיש יותר מ- 1433 צפיות!! אולי יש כאלה שחושבים שזה לא הרבה, אבל לדעתי זה מלאאאא:) (שתדעו, בהחלה היו 1391 צפיות, ואז עד שסיימתי לכתוב את הפרק זה הגיע ל-1433!)

אז לפני שתירדמו מהחפירה שלי, הנה הפרק:)

ארוחת הערב עברה בנעימים, ועד שחזרתי לחדר הספקתי להחניק כמה פיהוקים. אויאלוהים, כמה שאני עייפה.

כשנכנסתי לחדר הקלאודיה לא היה שם, והרוח הנעימה שנשבה מהחלון הפתוח קידמה את פניי.

"אחחחח" נשפתי בסיפוק ונשכבתי על המיטה. מה בא לי עכשיו? לא ספר. אין זמן ללכת לחברים. אסור לטייל בחוץ. אז מה אפשר לעשות לפני שהולכים לישון?

הזדקפתי במהירות וניגשתי לחלון. הגיע הזמן לראות עד כמה אתה נאמן, להב.

להב?

נסוגתי כמה צעדים לאחור. הסתכלתי סביבי בפראות, מחפשת את מי ששתל את השם במוחי. אין כאן אף אחד. 

זה הקסם. אני מרגישה אותו כמו שלא הרגשתי שום דבר אחר מעולם. זה ממלא אותי, ואני מרגישה כאילו אני יכולה לעוף.

"להב."

השם מתגלגל על שפתיי, מתוק וחד בו-זמנית.

אני שומעת רפרוף כנפיים, ובין רגע, לפני שאני קולטת מה קורה, להב על הכתף שלי.

"להב" אני אומרת שוב. העיניים שלו יוקדות והוא נראה כל כך לא מציאותי עם הנוצות האלו, שרק מגרות אותי ללטף אותו שוב, לגעת בהן. אני מלטפת אותו.

"אתה בטוח שאתה אמיתי, להב? אתה לא חלום? אני לא חלום?" אני שואלת ספק אותו ספק אותי.

הוא מסתכל עליי בעיניים חודרות. לא. זה לא חלום. זה אמיתי. 

אני ניגשת שוב לחלון. הלילה עוטף הכל, כמו שמיכה של שקט אפוף צללים ומיסתורין. הכוכבים מנצנצים, קוראים לבוא אליהם, לגלות את סודותיהם הכמוסים.

אולי אני אהיה אסטרונאוטית מתישהו, כשאגדל. ללכת על הירח נראה כמו חלום רחוק מחוץ להישג יד.

להב מנופף בכנפיו, למקד אותי אך ורק בו. אני לא מתנגדת, ולמרות שהלילה מרתק אותי, אני פונה להביט בו.

הוא מתרומם מכתפי ועף סביב החדר. אני לא יודעת מה הוא רוצה ממני, אבל בטוח אגלה מתישהו.

"להב, מה אתה רוצה? לא אכלת בחוץ?"אני שואלת בתמיהה. מה הוא רוצה?!

להב רק מביט בי. אני רואה שהוא מתרכז מאוד. אני ניגשת אליו ללטף אותו שוב, והוא נושך אותי.

"להב!" אני נרתעת ממנו, טיפת דם בודדה נוטפת מהאצבע שלי. אני מביטה בו שוב בכעס.

כשלהב רואה את הטיפה הבודדה, הוא עף לעברי במהירות מסחררת, ולפני שאני מספיקה להגיב הוא יושב על הכתף שלי שוב, כאילו כלום לא קרה.
אני מתנערת ממנו בפראות, לא מאמינה שהוא מתנהג ככה.

למה הוא נשך אותי?!

עיניי נמשכות שוב אל האצבע שכבר לא כואבת, אפילו לא מעקצצת. אני מופתעת לגלות שאין שם כלום. כאילו לא ננשכה לפני רגע.

אני מביטה שוב על להב, שעדיין מעופף באוויר. עכשיו אני מבינה מה הוא רצה להראות לי.

ללהב יש יכולת ריפוי. 

"אוי להב, דווקא ריפוי? לא מצאת משהו טוב יותר?" אני שואלת בגיחוך. "מה אתה עף שם כמו בול עץ? בוא לכאן!" אני אומרת בצחוק מתגבר.

להב נוחת על כתפי, ואני לא מתאפקת יותר.

הצחוק פורץ ממני כמו בועה שהתפוצצה.

"להב, זה נפלא! גילינו את היכולת שלך! נהדר!" אני אומרת בין צחוק אחד למישנהו.

להב רק מביט בי כאילו נפלתי מהירח.

"אוי להב, אל תסתכל עליי ככה! אתה לא חושב שזה נפלא?" אני אומרת בהתגוננות בעודי מתגלגלת מצחוק. "אוי באמת, לא אמרתי את זה ברצינות! ריפוי זאת היכולת הכי מגניבה שיש!" אני אומרת בהתנצלות.

נראה שלהב סולח, כי גם הוא נדבק מהשמחה שלי ועכשיו הוא עף בחדר במהירות הבזק, עד שהופף לכתם מטושטש שאני לא מסוגלת לעקוב אחריו.

להב עף בחדר ואני קופצת מרהיט לרהיט. גן חיות לתפארת.

אחרי שאני נרגעת סוף סוף, אני מתיישבת על המיטה.

אחרי פרץ השמחה, אני חושבת צלול יותר.

אני קמה שוב מהמיטה וניגשת לשולחן העבודה שלי. אני מוציאה נייר מכתבים, נוצה וקסת דיו.

וכותבת.

סוורוס היקר,

מה שלומך? איך בבית החדש? כבר מרגיש בנוח?

אני מקווה ששלומך טוב, ושתתרגל בקרוב. 

הקלאודיה שנתת לי פשוט נהדר! אני מרגישה שיש לי חבר חדש!

הוא מבין אותי בלי מילים. זה מדהים! זה סוג של קשר טלפתי בין הציפור לבעלים?

קוראים לו להב. צדקת, השם פשוט בא. רציתי לקרוא לו שיחזור הביתה (הוא היה בחוץ) ופשוט חשבתי על זה, והנה, גם השם הופיע בראש וגם להב הופיע בבית.

הוא עף במהירות מסחררת, יותר מהר מהרוח. זה מדהים!

גם גילינו את היכולת שלו- יכולת ריפוי. נכון מגניב?!

הושטתי את היד ללטף אותו, ואז הוא נשך לי האצבע. הוא הסתכל עליה לרגע ואז עף במהירות הבזק ולפני שהבנתי מה קורה הוא היה על הכתף שלי והפצע נעלם.

זה הדבר הכי מגניב שראיתי בחיים שלי!

אז תספר לי איך הבית החדש, אני מסוקרנת.

רציתי לכתוב לו 'כבר מתגעגעת' אבל זאת לא האמת, וחבל לשקר. אז פשוט חתמתי-

שלך, לילי.

ונתתי את המכתב ללהב. "תביא את זה לסוורוס סנייפ, טוב להב? ילד טוב" אמרתי. הוא הנהן קלות בראש הציפור עטור הנוצות שלו והתעופף מהחלון.

נותרתי לבדי. 

אחרי המקלחת, בפיג'מה, נשכבתי במיטה. להב עוד לא חזר.

קמתי מהמיטה, כיביתי את האור, ואחרי שווידאתי בפעם העשירית שהחלון פתוח נשכבתי בחזרה במיטה.

עצמתי עיניים לרגע, ואז פקחתי אותן שוב.

"רגע!" אמרתי לעצמי בקול, להוטה. התרוממתי במהירות לישיבה. מחר אין לימודים! אני יכולה להעורר מתי שבא לי! וזה אומר שאני גם יכולה ללכת לישון מתי שבא לי!

להב! להב! להב!

חשבתי בראשי בהתלהבות.

בין רגע להב היה בחדר, מכתב קשור לרגלו האחת וברגלו האחרת אחוז עכבר מת.

"איכס להב! תאכל אותו בחוץ!" אמרתי, מנסה לכעוס ולא מצליחה. אני יותר מדי מתרגשת, בעצמי לא יודעת ממה.

מג'יימס.

השם הכה בי בלי רחמים. כשלתי כמה צעדים לאחור, להב הסתכל עליי בדאגה.

ג'יימס. כמעט שנה שלמה לא חשבתי עליו, ועכשיו הוא מחליט להופיע. אני מתיישבת על המיטה.

"ג'יימס" אני לוחשת, לא מבינה מה קורה לי.

אבל אני מבינה שאני אולי, אפילו קצת אבל עדיין- מתגעגעת אליו.

"לא." אני אומרת בנחישות ומסתכלת על להב. אני עדיין לא מוכנה לחשוב על ג'יימס, אז אני משחררת את המכתב של סוורוס מהרגל של להב ומתיישבת על המיטה. להב נוחת על כתפי, כאילו גם הוא מעוניין לקרוא מה סוורוס כתב לי.

ליל היקרה,

הופתעתי. הוא קרא לי ליל, שם חיבה שקוראים לי בו רק אנשים שמחבבים אותי.

וגם סוורוס קורא  לי ככה, נזכרתי. נרגעתי וחזרתי לקרוא.

שלומי טוב, והבית החדש נחמד יותר מהקודם. אבל לא כיף כאן בלעדייך

הסמקתי. אני שונאת להסמיק, זה גורם לפנים שלי להיצבע בצבע של השיער עד שלא מבדילים מתי הפרצוף נגמר והשיער מתחיל. טלטלתי את ראשי להירגע, ולהב התעופף מכתפי.

'חזור.' חשבתי 'אני צריכה אותך לידי כשאני קוראת את זה' להב נחת בחזרה על כתפי, והמשכתי לקרוא.

אני עוד לא ממש התרגלתי, אבל היי, זה אמור לקחת הרבה זמן!

אני שמח שאת אוהבת אותו! רק שהחבר החדש שלך לא יחליף אותי...

צחקקתי קלושות. אני בהחלט אוהבת את להב, אבל לא חייב להיות לי רק חבר אחד, יכולים להיות לי כמה. סוורוס קצת קנאי, וזה מטריד. להב הוא רק ציפור, לא יותר מזה.

המשכתי לקרוא.

אף פעם לא שמעתי על קשר טלפתי, אבל זה לא אומר שאין דבר כזה.

להב זה שם יפה. הוא גם מתאים יפה לעיניים החודרות שלו, שכאילו חותכות לך את הנשמה בלהב חד.

אף פעם לא חשבתי בצורה כזאת על העיניים שלו, רק שהן כמו חלון לנשמה שלו והוא מביע הכל דרך המבט שלהן. כשאני חושבת על זה, השם להב מתאים לו בהרבה מובנים.

אני אחשוב על זה אחר כך. החלטתי בראשי, והמשכתי לקרוא.

לילי, אני מאוכזב ממך. שום דבר לא מהיר יותר מהרוח.

התעצבנתי. איך הוא כזה יהיר גם דרך מילים כתובות שחור על לבן?!

נשמתי עמוק, וחזרתי לקרוא.

יכולת ריפוי זה שימושי, עכשיו אני רגוע שכל עוד את עם להב את בריאה.

את יודעת, זה די מצחיק שקוראים לו להב- משהו חד שפוצע, והיכולת שלו היא ריפוי. את לא חושבת?

כן... צחקתי בשחרור. לא התאפקתי וליטפתי שוב את להב.

"אתה מיוחד, להב." לחשתי לו, והוא הסתכל עליי בהבעה עמוקה של הבנה.

המשכתי לקרוא.

טוב, אין הרבה מה לספר על הבית, הוא די משעמם. לא מבין מה מסקרן בו. מטבח, סלון קטן ושני חדרים פשוטים. אה, ושירותים. שום דבר מיוחד.

אבל מה שלומך? אני מקווה שטוב. אל תשכחי להינות בחופש.

אוהב, סוורוס.

הדף נשמט מידי. 'אוהב'? מה זה אמור להביע? נשמתי עמוק, מרגיעה את ליבי ההולם בפראות וראשי המפוצץ מחשבות.

להב הבחין בשינוי הפתאומי במצב הרוח שלי, ועף לעבר התקרה.

נאנחתי, שמתי את המכתב במקום, כיביתי את האור ונכנסתי פעם שלישית באותו ערב למיטה.

"לילה טוב להב" לחשתי לעברו.

הוא רפרף בכנפיו וצווח, אולי זה אומר "ליה טוב גם לך" בציפורית.

עצמתי עיניים ונרדמתי, משאירה את המחשבות המטרידות על ג'יימס וסוורוס למחר.

לילי, אם עכשיו את דואגת, אני לא מקנא בך כשתגיעי לדאגות הגדולות באמת.

אבל אני עדיין אוהבת אותך!

וחוץ ממני יש עוד כמה שאוהבים אותך, ואחד מהם לא ימצא חן בעינייך... מוחעחעחע!!

אני ישתדל לא לנטוש אתכם, ולפרסם המשך בהקדם האפשרי:)

ותפרגנו! במיוחד בשבילכם כתבתי פרק ארוך מאאאאאוד!

SO... תגובות? :)

הפרק הקודם		הפרק הבא