עולמות משולבים

היי! כמו שהבטחתי, אני מקדישה פרקים! הפרק הזה מוקדש ל-יובל תולעת הספרים תודה על תגובה ראשונה לפרק הקודם!

ניקו נכנס למרתף, רועד. שיערו השחור התנופף בפראות, בדומה לגלימתו השחורה. עיניו היו אדומות ונפוחות, ותנועותיו חלשות.

הפרופסור סוורוס סנייפ כבר עמד בקדמת הכיתה, כשניקו נכנס.

ניקו הודה לכל האלים שבעולם על כך שהוא תלמיד השנה השנייה, ולא לומד עם תלמידי השנה הראשונה.

הוא בוודאי לא היה יכול לסבול את מבטה הנעלב של הייזל.

ניקו התיישב במקומו ובהה בלוח, חושב על היום שבו ברח לראשונה

פלאשבק:

"ניקו! אתה בא?" ניקו שכב לבדו בביתן האדס. היייזל, שהתארחה במחנה, ישנה באגף הבנות הזעיר.

ניקו נאנח. "כן, הייזל - אני בא", הוא ענה. 

ניקו קם, לבש את בגדי המחנה, צחצח שיניים ונעל נעליים. הוא נתן כמה סירוקים חפוזים לשיערו, שהספיק להתארך, ויצא יחד עם הייזל אל חדר האוכל הפתוח לשמים. 

"היי, מה קורה, ניקו?" שאל ג'ייסון, שהצטרף אליהם יחד עם פייפר וליאו. פרסי ואנבת' צצו מכיוון האגם, ופרנק הגיע בעקבותיהם, בליווי קלאריס לה-רו, אחותו למחצה מביתן ארס. 

ניקו לא ענה, ורק הנהן בנימוס אל חבריו. גם אחרי שנים, הוא לא היה מסוגל להיפתח עד כדי כך שיענה כמו בן אדם נורמלי. כי הוא לא היה. 

"חבר'ה, אתם מזהים את הקול הזה?" שאל ליאו בשקט, כאילו אינו מעז לפתח ציפיות.

"על מה אתה מדבר, בן אדם? יש כאן מלא קולות!" קרא פרסי וקימט את מצחו בשאלה. 

ליאו הניד בראשו והטה את אוזנו. 

לפתע, מעבר לסיבוב, הופיעה נערה יפהפייה:

היו לה עיניים חומות-דבש ויפהפייות, מלאות חמימות ושמחת חיים. שיערותיה החלקות היו בגוון חום-בהיר עם קצוות בלונדיניים. היא הייתה יפה מאוד, גבוהה ובעלת הילה של כוח. היה לה ניצוץ מדהים בעיניים... ניצוץ של חופש ואושר. 

הנערה לבשה בגדי מחנה ועל חגורתה הייתה תלויה חרב ארוכה מארד שמיימי... חרב יפהפייה וחדה, שתאמה אותה לגמרי. 

ליאו הביט בנערה מהופנט, ואז קרא, כמעט צעק: "קליפסו!" הנערה רק חייכה וחיבקה אותו. ליאו צעד לאחור וחייך.

"ידעתי שהחרב הזאת לא בשבילי... אבל באמת תהיתי איפה היא אחרי שעזבתי את אוגיגיה... מצאת אותה ליד הסלע ההוא, נכון?" שאל ליאו.

קליפסו הנהנה והורידה את החרב והנדן מחגורתה, בכוונה לתת אותם לליאו, אך זה האחרון עצר בעדה. "היא נראית מרשימה ויפה הרבה יותר אצלך", הוא החמיא לה, וקליפסו הסמיקה. "אם את עדיין לא בטוחה בכך, אני יכולה להבטיח לך שהחרב הזאת מתאימה לך מאוד, ואני בת אתנה", אמרה אנבת'. קליפסו משכה בכתפיה, מובסת אך משועשעת, ונישקה את ליאו.

הייזל, פייפר ואנבת' צחקו, ג'ייסון חייך, פרנק נראה קצת בהלם, ופרסי הניד בראשו כלא מאמין.

רק עכשיו הבחינה בו קליפסו. היא הביט בו בצינה ובקרירות. "פרסאוס ג'קסון", היא אמרה בשקט. פרסי היישיר לה מבט נחוש. הוא כבר לא הרגיש כלום כלפי האלה הצעירה הזאת... אחרי הכל, ש לו את אנבת'. וזה בהחלט מספיק לו.

גם קליפסו לא הסמיקה ולא הראתה שום רמז לחיבה או לאהבה: להפך, היא שנאה אותו על כך ששבר את ליבה, כמו כל האחרים. והיה לה את ליאו: ליאו החמוד, שעזב אותה, אך הבטיח לשחרר אותה, וקיים את הבטחתו ברגע שסיים להציל את העולם. ליאו, שבאמת ובתמים אהב אותה. 

רק ניקו לא הראה שום רמז להפתעה, או לרגש כלשהו בכלל. בבת אחת הוא הרגיש בחילה. עכשיו לכולם - לכל חבריו - יש בני זוג:

אנבת' ופרסי, הזוג הוותיק.

ג'ייסון ופייפר, הזוג הרומנטי.

פרנק והייזל - הזוג החמוד.

ועכשיו יש לליאו את הקליפסו היפה הזאת, שאוהבת אותו בכל ליבה. 

עכשיו, יותר מתמיד, הרגיש ניקו עצוב ובודד. מאוד עצוב ובודד. 

אף אחד לא שם לב אליו, כולם עסוקים בזוגיות וביחסים שלהם. תאליה עם ציידות ארטמיס, בכלל לא חושבת לשקול אפילו זוגיות עם מישהו, וגם אם הייתה יכולה, היא בטח הייתה מעדיפה מישהו כמו פרסי או ג'ייסון, ואפילו פרנק או ליאו. 

ניקו הרגיש במהלך היום ההוא כיצד כל השמחה שעוד נותרה בו - מתנקזת.

עוד קודם לכן כמעט שאף אחד לא התייחס אליו - אפילו לא הייזל, שהייתה עסוקה בפרנק - ורק היו עסוקים בעסקיהם השונים.

בלילה, קיבל ניקו החלטה. הוא קם בשקט בשקט, מקפיד לא להעיר את הייזל, והחל לארוז.

הוא לקח תרמיל-קסם שקיבל פעם מאביו: תרמיל שיכול לאחסן הרבה יותר מהממוצע, והחל להכניס לתוכו דברים:

ראשית, לקח ניקו וארז את כל בגדיו. הוא ארז אוהל גדול וחסין למים שמתקפל בלחיצה אחת לכדור בד מכווץ. ניקו הניח בזהירות את כל זוגות הנעליים שלו, חמש מברשות שיניים, חמש שפופרות משחת שיניים, את כל חסכונותיו בדרכמות וגם בכסף רגיל, כוסות, סכו"ם, צלחות ועשרות מיימיות.

ניקו סחב מהמטבח הרבה אוכל משומר, והכניס גם אותו לתרמיל-קסם.

ניקו עמד כעת מול השער. הוא ידע, שברגע שיחצה את הגבול, מפלצות יסתערו עליו. הוא ידע, שזה יהיה מסע קשה יותר ממסעו הראשון, כיוון שהפעם הוא מבוגר יותר, וכך ימשכו אליו יותר מפלצות.

ניקו מישש את חרב הברזל הסטיגאי שלו. לאומת אנשים אחרים, החרב הפיחה בניקו אומץ ועוז-רוח, במקום חולשה ופחד, כפי שקרה לאנשים וחצויים אחרים.

ניקו חצה את הגבול...

"ניקו! ניקו, האם אתה מקשיב לי?" שאל פרופסור סנייפר.

ניקו מצמץ וניעור מחלומותיו בהקיץ.

"מה הייתה השאלה, אדוני?" הוא שאל, מגמגם קלות.

פרופסור סנייפ נעץ בו מבט מודאג מעט, אך שאל: "איזו תערובת תיווצר אילו תוסיף סברס מומס אל לבה במצב צבירה גז?" 

ניקו הרהר, ולבסף ענה: "התערובת שתיווצר היא שיקוי מרדים חלש ביותר, שכדי לחזקו יש להוסיף עלה מענף עץ נהר הלטתה מחוק-הזיכרון שבשאול, ליטר מי חד-קרן ושלוש ביצי בת-יענה מבוגרת, בנוסף על ארבע עיני חיפושית שיכחה". סנייפ נראה מסופק מאוד.

"חמש-עשרה נקודות לסלית'רין על חשיבה מהירה ותשובה למופת, ועוד חמש נקודות על שפה גבוהה", אמר הפרופסור סנייפ וקרץ לניקו כה במהירות, עד כי ניקו היה כמעט בטוח שהפרופסור כלל לא קרץ לו.

ניקו נאנח. איך יוכל לסבול את המבט של הייזל? אחרי שברח... היא בוודאי נשברה לגמרי והאשימה את עצמה. הוא לא יכול לברוח שוב! בהוגוורטס הוא מצא חברים שהם כמוהו! שיש להם שורשים של האדס ופלוטו, אבל הם לא רגשנים כמו הייזל.... אבל הייזל... די! אסור לו לחשוב על זה יותר מדי, אחרת הוא ישתגע!

היי חברים, זה היה פרק די ארוך, מקווה שזה פיצוי מתאים על הפרקים הקצרים הקודמים... בפרק הבא אני אסביר מה קרה לניקו אחרי שברח.... מזכירה שוב! מקדישה את הפרק למעלה התגובה הראשון!

הפרק הקודם		הפרק הבא