חלום ומציאות. מה ההבדל?

אנשים, אם לא תגיבו אני אפסיק לכתוב.. חבל לכתוב בשביל שלושה אנשים :(

(גם אם הם מגניבים ונאי מתה עליהם למרות שבחיים לא פגשתי אותם XOXO)

RoseBat

זהו חלק א' של הפרק "ביקור פתע". אם לא תגיבו לי שהפיק טוב ושכדאי להמשיך, הוא יישאר, לצערי, חלק א' בודד וגלמוד....

_________________________________________________________________________

אני רוצה להרגיע אתכם, אני מצליח לחזור לעולם הקוסמים עוד באותו יום. מה שמעניין זה מה שקרה לי בין לבין, ביום הזה שהייתי בעולמי שלי, וגיליתי את הקשר שלו אל העולם השני.

טוב, אז זה מה שקרה לי היום:

השעה אחת בלילה. היה לי חם. קמתי בקושי, שתיתי ואכלתי את מה שאמא השאירה בתיק, למקרה שאתעורר והיא לא תהיה שם להאכיל אותי. 

בשעה שתיים כבר לא יכולתי לסבול יותר את קירות החדר, אז יצאתי החוצה, למסדרון.

שוטטתי ברחבי בית החולים. כמה אחיות לילה עייפות הרימו אליי מבטים מופתעים כשעברתי לידן. נופפתי להן והמשכתי הלאה. אף אחד לא עצר אותי.

יצאתי אל שפת הכביש.

תוך כמה דקות התחיל לרדת גשם.

המוח שלי פעל באיטיות, נהנה מהאוויר הצח, ואף שההגיון אמר לי להיכנס פנימה - הגוף שלי לא רצה לזוז מהמקום בו עמדתי, גם אם יירטב עד לשד עצמותיו.

ראיתי מישהו בברדס ממהר לעבר הבניין, גבו מכופף כנגד הרוח והגשם שלא הפריעו לי בכלל. הוא רץ לעברי.

חשבתי שיעבור על פניי, אך הוא נעצר לצדי על שפת המדרכה.

"אולי ניכנס?" הוא שאל אותי.

המוח האיטי שלי אישר את הבקשה.

משכתי בכתפיי ובאתי אחריו.

כשהיינו בפנים, הוא הוריד את ברדסו, ואני קראתי בהפתעה.

"אתה המנהל שלי!" אמרתי.

משקפיים, זקן ארוך, שיער שיבה אסוף בגומייה.

"אכן, אורי".

"באת לבקר מישהו?" שאלתי.

"אותך, למען האמת. שמעתי שלא התעוררת הבוקר".

"למה שזה ידאיג אותך? אני תלמיד אחד מבין מאות" אמרתי את המובן מאליו.

"כן, אבל אתה התלמיד היחיד שלי שהוא חצי קוסם" השיב לי.

עיני נפערו. המוח האיטי שלי חישב את דבריו שוב ושוב.

"רגע, מה? חצי קוסם?" שאלתי בטשטוש.

"כן. רק חצי".

"איך אתה יודע?"

"שמה? שאתה חצי קוסם? או שאתה שונה, באופן כללי".

"תבחר על מה לענות" אמרתי.

"בסדר. אני יודע שאתה קוסם, או חצי קוסם, כי גם אני כזה".

"אתה קוסם?" שאלתי בהלם.

"אני חצי קוסם" השיב לי בשלווה.

"תסביר את עצמך" אמרתי בבלבול.

הוא הצביע על שני כיסאות, ואני התיישבתי בהם. הוא הלך למכונת שתייה והזמין לשנינו שוקו חם.

כשהיינו ישובים והשוקו נגמר, הוא החל להסביר :

"כשהייתי צעיר, וזה היה ממש מזמן, לא הצלחתי לישון בלילות. הייתי חולם על מקום מוזר מאוד, ונערה יפה מאוד. כל לילה, עברתי בין שני העולמות - זה שבו נולדתי, וזה שבו הייתי מיועד לחיות".

"בסדר" אמרתי.  התיאור נשמע מוכר להחריד.

"הנערה הסבירה לי מי אני, ומה עליי לעשות. היא הסבירה לי שחיי עומדים להיות ארוכים מאוד, אך בסופם מחכה לי פרישות טובה".

הוא זרק את שתי הכוסות לפח.

"הילדות שלי הייתה טובה מאוד. הייתי תלמיד מצטיין, גבוה, נאה. משפחתי הייתה עשירה. הייתי עושה כל מה שעלה על דעתי".

הוא נשמע כאילו הוא נולד באירופה של המאה החמש עשרה, למשפחה בורגנית בעלת אחוזה.

חשדי התעצם.

"בגיל ארבע עשרה חלמתי בלילה אחד שאני מגיע למקום מופלא. היו בו תמונות שזזו מעצמן, היו בו אנשים בעלי גלימות מכובדות, פסלי אבן אדירים ושריונות כסף מבריקים. אבל הכי חשובים היו האנשים שחיו במקום הזה. קוסמים ומכשפות צעירים ומבוגרים, לומדים את אומנויות הקסם הנאורות, שעליהן לא ידעתי מאומה עד אז. הגעתי להוגוורטס שבאנגליה".

"תן לי לנחש" קטעתי אותו, "לא היה לך מושג למה אתה שם. פגשת את הלנה במקום הסודי שבמגדל. היא הסבירה לך שאתה נגיד" אמרתי, קוטע אותו באמצע סיפורו.

הוא הזעיף אליי פנים. היה ברור שרצה להשאיר את המתח הזה לסוף הסיפור.

"בסדר" אמרתי, "אז את הנגיד הקודם. נעים מאוד. עכשיו, יש לי שתי שאלות - איך מצאת אותי? ולמה אתה לא נראה כמוני? כלומר, אתה נראה שונה לגמרי. ואין לי בכלל עיניים כחולות".

"אין לנו" הוא תיקן.

"אויה לי" הוא נאנח. "אתם, בני הדור הצעיר. חייבים תשובות מיידיות, תמיד תמיד. לא נותנים לאיש זקן לספר את סיפורו".

"כן, מצטער על זה" אמרתי מהר, "אבל לא ענית לי על השאלות".

"ובכן, אם תיתן לי לדבר, ואולי תבלום את פיך, תקבל את התשובות שרצית".

"אני בולם" אמרתי, משתדל לא לפרוץ בצחוק בפניו.

הוא יישר את גביניו בחשיבות, "כפי שאמרתי, הייתי בחור נאה. הבטתי במראה כל יום ובבואתי חייכה אלי-"

"-אדוני המנהל, בוא נדלג על הקטע שבו אתה משבח את עצמך ונגיע לפרטים החשובים" קטעתי אותו שוב.

עיניו רשפו. "בבואתי חייכה אלי, בעיניה הירוקות וובשערה השחור המתולתל" הוא אמר בכעס.

ואזד קלטתי שעשיתי טעות.

גבוה. שיער שחור מתולתל. עיניים ירוקות.

הוא מתאר אותי.

"מה קרה לך?" שאלתי בהלם, "למה אתה כבר לא נראה ככה? כמוני?"

הוא הביט בי עוד כמה שניות, וכנראה הצליח לסלוח לי, כי הוא נאנח ואמר, "כישפתי את עצמי. הצלחתי להמציא כיסוף שישנה את המראה שלי לעד".

"מה? למה? ואיך?"

"אורי, אתה בטח יודע שלנו הנגידים יש יכולות קסם יוצאות מן הכלל. את רוב הקסמים שקהילות הקוסמים בעולם מכירות כיום - אנחנו המצאנו במרוצת הדורות. אני המצאתי לעצמי כישוף פשוט, על ידי כוונה וכוח קסם, שיהפוך אותי לאיזו דמות שאבחר. התנאי המגביל היחיד שלי - הדמות הזאת חייבת להיות מתה. אחרת הכישוף לא יעבוד כהלכה, כי אין שני אנשים זהים המתקיימים יחדיו באותו זמן. אפילו בין תאומים זהים יש הבדלים קטנים".

"אז תן לי להבין" אמרתי לאט, "אתה מצפה שאני אאמין שאתה הנגיד האחרון, שאתה עדיין בחיים, שאתה המנהל שלי, וששינית את המראה שלך, בשביל... מה, בעצם?"

"כדי שיום יבוא ואתה תירש את מקומי. לא רציתי שיחשדו שיש בינינו קרבת משפחה. וכן, אני הנגיד האחרון".

"אתה זה שריפא את המחלה באירופה".

"אכן".

"זה מטורף" אמרתי, "אתה אמור להיות מת".

"לאץ נגידים הם בני אלמוות. התפקיד עובר בתורשה, כך שאיבדתי חלק מיכולותי, אך ככל שאנחנו מזדקנים, קצב הגדילה שלנו מואט פי שלושה. לפי החישוב הזה, אנחנו אמורים לחיות לנצח".

"זה לא ייתכן. לפי מה שאתה אומר, כל הנגידים עוד בחיים".

"כמעט כולם. שניים התאבדו אחרי שעברו את השנה האלף שלהם".

"אתה צוחק".

"ממש לא".

האדרנלין שצף בגופי. כבר לא הייתי איטי ומגושם וכואב ועייף. לא, עכשיו הייתי אש בוערת, גלי הים בעת סערה, ברק מכה בשמים...
אלוהים, חשבתי. אני מתחיל לדבר כמוהו. 

לא. גרוע יותר.
אני מתחיל לחשוב כמוהו.

נרעדתי.

"אני לא רוצה לחיות לנצח" מלמלתי.

"אף אחד לא באמת רוצה את זה." הוא אמר בעדינות.

תודה לך, מר אני-לא-ממש-מנחם-אבל-זו-המציאות.

"למה אתה עוד בחיים?" שאלתי אותו.

"אני נהנה מהחיים. נהנה לראות את העידנים חולפים, את הטכנולוגיה משתנה. את אותם פרצופים שחוזרים על עצמם, אותן תכונות אופי שהאדם לא יכול להרפות מהן, גם אחרי מאות בשנים".

"כי אתה הסטוריון" אמרתי. זו לא הייתה שאלה. תמיד רציתי להיות הסטוריון של מלחמות. לדעת את שמות כל הגנרלים בעל פה, בכל מלחמה, בכל מאה, בכל מקום.

"נכון. וגם אתה תהיה כזה. זה בדם שלנו".

ישבנו כמה דקות בשתיקה.

"רגע, אז מי אתה בעצם?" שאלתי, ,למי התחפשת?"

הוא צחק. נראה שהמילה "תחפושת" שעשעה אותו.

"מישהו שמת לפני הרבה שנים, אך השאיר אחריו חותם גדול מאוד בעולם הקוסמים".

"מי?" שאלתי בסקרנות.

"אלבוס דמבלדור".

הפרק הקודם		הפרק הבא