All We Are

הארי POV:

חיבקתי את איגל כאילו חייה היו תלויי בכך. היא חיבקה אותי כאילו הייתי הכול עבורה- סביר להניח לא כל כך רחוק מהמציאות. גופה הרזה כל כך נאחז צמוד לגופי, עד כדי כך שיכולתי לחוש את צלעותיה. ביד האחת שלי חיבקתי את גופה ובשנייה נתתי לידי לשוטט לחולצתה לעבור מעל החולצה החל מהמותן מעלה, חש כל מעמורה שנוצרה מצלעותיה,יכולתי לזהות כל אחד מהן מבלי להתבלבל ולו לשניה, שלחתי מבט קט לעבר מיקום ידי וראיתי שלא נדרשתי יותר מלמתוח את חולצתה על מנת להבין שאני נוגע בשלד. היא הייתה רזה באופן מטריד. המחשבה שמישהו או היא לעצמה עוללה את זה הבעירה בי כעס עז.

זאת איגל שלי?! אותה בחורה חזקה?! לוחמת?! ההיא שמשפטי החיזוק מצויים בלשונה כמילון. "איי שלי" לחשתי."התגעגעתי אליך" הרחתי את שיערה שריחו לא השתנה, אותו ריח קוקוס משכר. מזכיר לי שזאת היא מתחת לשלד העצמות. היא רעדה בין זרועותיי, רעדה מכל הבכי שיצא ממנה ברגעים האחרונים. תפסתי את גופה חזק, מפחד שלפתע תקרוס בין זרועותיי.

בעודה אוחזת בחולצתי, לחשה בקול חלש שהנני מופתע שכלל הצלחתי לשמוע "תודה". מילה אחת, זה הכול- אחת המילים החזקות ביותר ששמעתי בחיי..

"תמיד" עניתי לה. תמיד אני אהיה פה בשבילה, תמיד לכל רגעיי חייה.

אחזתי בה נותן לה לעמוד על רגליה, היא עמדה יציבה יותר משציפיתי. החוזק הגופני שבה לפחות נותר. היא שחררה אותי והלכה להתיישב על הספה. מוחה את הדמעות המרוחות מפניה. הבטתי עליה היטב, עצמות לחייה בלטו, השקעים בעינייה, האפלוליות תחת עינייה… הבטתי גם על יופייה שנמצא מבעד לעיניים העייפות, אותן עיניים כחולות כים, אותן שפתיים חייכניות שהחיים גרמו להן להיות חסרות תנועה, ובאותם רגעים חלפה בי מחשבה אחת... איך נהפכה לכל כך חלשה?

"הארי" אמרה במבט זהיר, "אולי כדי שתבדוק מה עם דלאניי, חלף זמן רב והיא לא חזרה…".

הנהנתי "תצטרפי אלי?"

היא הושיטה את ידה שאמשוך אותה מהספה, משכתי בה, קלילות גופה הנופל קדימה לעבר זרועותיי. ואז זה קרה- חיוך עלה על פנייה, הדופק שלי לפתע הואץ, ותחושה חמימה מילאה אותי.

הלכתי אוחז בידה, עולה במעלה המדרגות לעבר החדר של דלאניי. היא הלכה מאחוריי, עינייה בוחנות את הסביבה. הלכתי לחדר של דלאניי, על מנת למצוא שאיננה שם. בהלה ופאניקה הכו בי. איגל הביטה לעבר החדר, משחררת מידי ונכנסת פנימה לראות שאיננה שם. היא הביטה בי בטרור מוחלט.

פניתי מהר למקלחת, לראות שפתוחה ושאין בה נפש חייה. פניתי לחדרי בבהלה, איגל מאחורי משתדלת לעמוד בקצב. בחדרי על  המיטה הזוגית שלאחרונה הייתה יחיד נמצאה דלאניי מחובקת עם ה dvd של "בת הים הקטנה" ובובה של בת ים. היא הייתה ישנה. אנחת רווחה נשמעה מצדי, כאשר ראיתי שאיגל לצדי נרגעת גם היא. נכנסתי לחדר לוקח את ידה של איגל והולך לצד המיטה, התיישבתי על המיטה ורכנתי לעבר דלאניי, מלטף את ראשה. "דל" לחשתי לקטנה.

דל משנתה התקרבה אליה ואני חיבקתי אותה. מזדקף במקומי ומניח את ראשה על ברכיי."אבא" קראה לי.

"כן דל" אמרתי לה מלטף את ראשה.

"אנחנו נראה את בת הים הקטנה?" שאלה ידיה פונות לשפשף את עינייה.

איגל בהתה בנו, כאשר עניתי מסתכל עליה "לא דל, כבר מאוחר מאוד", ביד האחת ליטפתי את דל וביד השנייה אחזתי בפנייה של איגל. שתיהן זה כל מה שיש לי.

"א-איתי (ראיתי) שחיבקת עם קת'ין" אמרה הקטנה.

"אכן" עניתי לה, פונה לחלוץ את נעלייה, איגל הביטה בי והנהנה- פוטרת אותי מהמשימה. היא רכנה על ברכיה וחלצה את נעליה של דל.

בו זמנית דל אמרה "לא אציתי להפיע (להפריע)".

"זה בסדר דלאניי, הארי הוא עדין אבא שלך" אמרה איגל "את יכולה להפריע לנו תמיד".

דל הביטה לעבר איגל, היא התרוממה מעל רגליי ופנתה לחבק את איגל. איגל פתחה את ידיה ודל חיבקה אותה. הבטתי מהצד לפתע רואה את הדבר ההזוי ביותר החיי, שערן אותו צבע שיער, מרקמו אותו מרקם, צבע עורן זהה, העיניים של דל היו באותו צבע כחול כשל איגל, אותה צורה נדירה ויחודית היו לשתיהן.

זה בלתי אפשרי.

הפתעה?

אני מצטערת מקרב לב על שנטשתי את יצירותיי, פשוט התגייסתי לצה"ל והוא רצה 25 שעות ביממה מחיי.

ומדובר בפרק שכבתי לו בערך 7 גרסאות, עד אשר הגעתי לגרסה המושלמת בעיני.

כעת, אשמח מאוד אם תגיבו ותעשו 5 כוכבים :) 

ו... ו... תביעו דעתכם על סיפור מקורי שאני כותבת כעת; קוראים לו "חטופה"

http://hportal.co.il/index.php?showtopic=101210.

 אוהבת עד קצה הגלקסיה, ראומה.

הפרק הקודם