השתקפות

סיפור של אהבה ודם

למחרת רון התעורר עם שחר, לאחר שישן שעות ספורות בלבד. הוא אכל במטבח בחיפזון והלך אל החדר של הארי עם ארוחת הבוקר שלו, במהירות הגדולה ביותר שהתאפשרה לו כשהוא נושא מגש.

הוא כמעט ציפה למצוא את הארי עדיין במיטה, אבל גילה שהוא עצמו איחר למסיבה; הארי ישב על המיטה שלו בזמן שלופין בדק את מצבו והחליף את התחבושות שלו, דמבלדור ישב ליד השולחן, וסיריוס נשען על הקיר ליד הדלת, לבוש בטוניקה ומכנסיים במקום השריון השחור שלו.

דמבלדור הנהן אל רון כשהוא נכנס והניח את המגש על השולחן, אבל חוץ מזה לא נראה שמישהו מתעניין בעובדה שהוא הופיע. לופין היה עסוק בלהרגיע את הארי ולהסביר לו שמצבה של המלכה טוב, והסיבה שהוא ביקש מהמלך שהיא תישאר במרפאה למשך הלילה הייתה שהוא רצה להיות קרוב למקרה שהיא תזדקק לו.

לופין סיים את תפקידו, מודיע להארי שמצבו יציב אבל לא יאפשר לו לרכב או להתאמן בשבועות הקרובים, ומבטיח לו שיוכל להגיע למרפאה לבקר את אימו מאוחר יותר, לפני שעזב. הארי ניגש אל ארוחת הבוקר שלו והודה לרון כלאחר יד לפני שגמע את גביע המים בצמא. אם הייתה לרון איזו ציפייה שהחוויה שהם עברו ביחד תשנה את מערכת היחסים שלהם מקצה לקצה, הוא כנראה היה מתאכזב.

״אתה צריך לתת לי תשובות,״ הארי אמר לדמבלדור. ״מה קרה אתמול בלילה? למה לא מתתי מהקללה של וולדמורט?״

״כמו שאמרתי אתמול, יש לי רק ניחוש,״ דמבלדור השיב בשלווה. ״אך אני חושש שאתה לא תהיה מרוצה ממה שתשמע.״

״כל הסבר עדיף מאשר לא לדעת,״ הייתה תשובתו של הארי.

״ייתכן,״ דמבלדור אמר, ״ובכן, ישנן שלוש שאלות - אחת, מדוע וולדמורט לא מסוגל להרוג אותך? והשנייה, למה כשהוא ניסה להרוג אותך בפעם הראשונה, כשהיית תינוק, התוצאה הייתה הפוכה ממה שהוא התכוון? והשלישית - אם הקללה ההורגת חזרה אליו, איך הוא נשאר בחיים למרות שאיבד את גופו? היה לי ניחוש באשר לשאלה השנייה עוד באותו הלילה, לפני שבע עשרה שנים, אך בשל מצב הרוח הרע של המלך אחרי האירוע בחרתי לשמור אותו לעצמי, לפחות עד שיהיו לי עוד הוכחות. אך כעת קשה להתעלם מההסבר הברור - באותו הלילה, לפני שבע עשרה שנים, אמא שלך הטילה כישוף חזק שהציל אותך. אותו הכישוף מגן עליך עד היום - והרי התשובה גם לשאלה הראשונה.״

סיריוס נע ליד הדלת.

״זאת בגידה נגד הממלכה אפילו לרמוז משהו כזה, קוסם,״ הוא אמר בטון מאיים.

״עלי להסתכן בכך,״ דמבלדור השיב מבלי להתרגש. ״הדבר היחיד שחזק מספיק כדי להילחם בקסם - הוא קסם.״

״אמא שלי לא מכשפה,״ הארי טען בקור רוח. ״אתה לא חושב שאבא שלי היה שם לב לזה? הוא לעולם לא היה מוציא את הקסם מחוץ לחוק אם זה היה נכון.״

״אני לא חושב שאפילו אמא שלך שמה לב לזה,״ דמבלדור השיב, ״בלי חינוך ראוי, כוחות קסם נותרים רדומים. אבל במקרה של צורך גדול, כמו הצורך של אמא להגן על בנה בכל מחיר, הם עשויים להתפרץ.״

ההסבר הזה לא בדיוק עלה בקנה אחד עם מה שרון ידע על קסם. אבל הוא ידע שזה ההסבר היחיד שהיה הגיוני, לנוכח הסיפור שרון הכיר.

הארי לא נראה משוכנע. סיריוס עדיין נראה קצת כאילו הוא היה רוצה להוציא את דמבלדור להורג על בגידה.

״זה אומר שגם לי יש כוחות קסם רדומים?״ הארי שאל בספק.

״אולי, אולי לא,״ דמבלדור השיב, ״כך או כך, אם תבחר לא לגלות הם כנראה ישארו רדומים כל חייך.״

הארי הרהר בדבריו ברצינות. 

״זאת הדרך היחידה להביס את וולדמורט?״

״הארי - ״ סיריוס פתח בטון מתוח.

״לא, זו לא,״ דמבלדור השיב, שולח אל סיריוס מבט מרגיע. ״אך ידרשו לכך לימודים מסוג אחר. לא מהסוג שאתה רגיל אליהם, הוד מעלתך. אמש שוחחתי עם המלך ארוכות. לאור מה שהתרחש הוא הסכים לקיים את הבטחתו ולאפשר לי להדריך אותך במסע להביס אחת ולתמיד את אדון האופל.״

״בסדר,״ הארי אמר, נשמע סקרן, ״מתי מתחילים?״

״עכשיו,״ דמבלדור הכריז, ״סיריוס, רון, אם תועילו בטובכם.״

רון התכוון לנסות לשכנע את דמבלדור שייתן לו להישאר. הוא רצה לדעת על מה הוא הולך לדבר עם הארי. האם זה יהיה כמו השיעורים שהוא נתן לו בשנה השישית, במהלכם הוא הראה לו זכרונות של וולדמורט ולימד אותו על ההורקרוקסים? חוץ מזה, זה היה מתבקש שגם הוא יהיה מעורב - בשלב הזה הוא כנראה ידע על ההורקרוקסים יותר מאשר דמבלדור. אבל הקוסם הזקן נתן לו מבט שגרם לו להבין שאין באפשרותו להתווכח עם ההחלטה.

הוא יצא אחרי סיריוס מהחדר ופנה לבצע את המטלות שלו בחוסר רצון, אך סיריוס עמד בדרכו.

״אתה בא איתי,״ הוא קבע והתחיל ללכת לכיוון אחר.

רון ציית בחוסר רצון. הוא הלך אחרי סיריוס, תוהה האם הוא הולך לגרום לו לצחצח את השריון שלו או משהו כזה. הם יצאו אל חצר האימונים, שהייתה שטופת אור שמש אביבית וריקה מאנשים. 

סיריוס פקד על רון לחכות בזמן שהוא נעלם בצריף קרוב. כשהוא יצא הוא החזיק שני נדנים עם חרבות. הוא זרק אחד לרון, והוא גילה שהחרב יותר כבדה ממה שהוא חשב שהיא תהיה.

״אי פעם נלחמת עם חרב בעבר?״ סיריוס שאל אותו. רון הנד בראשו. ״אז יש לנו הרבה עבודה. תשלוף אותה.״

״למה - ״ רון התחיל לשאול.

״הפעם היה לך ולנסיך מזל,״ סיריוס אמר בחומרה, שולף את החרב שלו בתנועה חלקה. ״אבל עם כל הכבוד ליכולת גילוי העתידות שלך, בפעם הבאה לא יהיה לכם כזה מזל. אתה צריך להיות מסוגל להגן על עצמך ועליו.״

רון חשב שכנראה שיכולות הקסם שלו שימושיות בהרבה מכל חרב, אבל הוא לא היה יכול להגיד את זה לסיריוס. 

הוא השתהה יותר מידי, וסיריוס נתן לו מכה כואבת ביד עם הצד הקהה של החרב שלו.

״קדימה, אין לנו את כל היום.״

כך התחילה מסכת אימונים מפרכת. הם בילו את כל הבוקר רק בללמוד את הדרך הנכונה לאחוז בחרב ואת הדרכים להניף אותה. רון מאז ומתמיד חיבב את סיריוס, שתמיד דיבר אליהם בגובה העיניים ונתן עצות טובות, והוא אף פעם לא דמיין שהוא יכול להיות מורה כל כך קשוח. הוא לא היה מוכן לוותר ולא על הפרט הקטן ביותר עד שרון ביצע אותו בשלמות.

מתי שהוא במהלך הבוקר שאר הבחורים הגיעו לחצר לאימון היומי שלהם, וצפו ברון ובסיריוס בסקרנות עד שעין- הזעם נבח עליהם להתחיל לעבוד. רון שנא את העובדה שהם חוזים בו נכשל בדברים הבסיסיים ביותר, דברים שהם כבר למדו מזמן.

לקראת הצהריים סיריוס הסכים שהם יעשו הפסקה. אחד המשרתים הביא להם ארוחת צהריים לחצר (רון לא היה רגיל להיות מי שמשרתים אותו), והם אכלו בזמן שישבו על המרצפות החמימות בשמש.

״מה אתה רוצה לשאול?״ סיריוס אמר לו פתאום, ורון הבין שהוא בהה בו בלי לשים לב.

רון גמגם. הוא לא היה יכול להגיד לסיריוס את הסיבה האמיתית לסקרנות שלו - והיא הייתה שסיריוס שהוא הכיר היה מת כבר שנתיים, ובזמן שהוא הכיר אותו הוא היה איש גרום ומדוכא, לא אביר יפה תואר ומלא חיים.

אז הוא אמר, ״בחג המולד סיפרת על בת הדודה שלך, בלטריקס. היא הייתה שם, אתמול בלילה. לא סיפרתי לכם את זה אתמול בגלל המלכה, אבל היא הייתה זו שעשתה לנסיך את החתך במצח בזמן שהוא היה קשור.״

״זה לא מפתיע אותי,״ סיריוס אמר בטון אפל, מועך ענב. ״כמו ששמעת בסיפור, היא מאוד מסורה לוולדמורט. תמיד הייתה. אומנויות האופל מאז ומתמיד היו התשוקה הגדולה ביותר שלה. זה עובר במשפחה, גם ההורים שלי היו ככה.״

״אז… איך קרה שיצאתם כל כך שונים?״ רון העז לשאול.

״היה לי מספיק מזל להתנתק מהם בגיל צעיר,״ סיריוס סיפר בפתיחות, ״כשהמלחמה התחילה, ממש בקרב הראשון, אבא שלי הפסיד הפסד קשה למלך פלמונט. אולי הוא היה טוב בקסם אבל הוא לא היה גנרל טוב במיוחד. חלק מתנאי הכניעה היו שהוא ישלח אותי לחיות בהוגוורטס עד שאגיע לבגרות. לפני שעזבתי הם ניסו לשכנע אותי שזה יהיה נורא, שאני הולך כצאן לטבח, שהמלך פלמונט יתעלל בי. אבל המצב היה בדיוק הפוך. גדלתי פה יחד עם המלך ג׳יימס, והוא וההורים שלו קיבלו אותי כמו בן משפחה. הפכנו לחברים הכי טובים, וכשהוא ירש את הכס הוא מינה אותי לאביר. בשלב הזה ההורים שלי כבר לא היו בחיים, אבל בלטריקס יצרה איתי קשר וניסתה לשכנע אותי לחזור לחיק המשפחה. אני ראיתי את החיים שהמשפחה שלי ומשפחות אחרות כמוה רוצות להרוס - אז לא הייתי צריך לחשוב הרבה לפני שסירבתי. אני מתכחש אליהם מאז.״

רון הקשיב לסיפור בעניין גדול.

״אפשר להפוך להיות אביר?״ הוא שאל לאחר שהרהר בדבריו של סיריוס.

״חייבים,״ סיריוס השיב באיטיות, כאילו הוא חושב שזה מוזר שרון לא יודע את זה. ״זה לא תואר שמקבלים בירושה. צריך להרוויח אותו.״

״איך מרוויחים אותו?״ רון שאל בעניין גובר.

״צריך להוכיח למלך שאתה מוכן להקדיש את חייך להגנה על הממלכה ועל האנשים שחיים בה, ושיש לך את המיומנות לעשות את זה,״ סיריוס הסביר בחשד. ״אין אבירים במקום שאתה בא ממנו?״

״אף פעם לא התעניינתי בזה,״ רון השיב כלאחר יד, ״אז כל אחד יכול להפוך לאביר?״

״בעיקרון, כן. למרות שיש לבני אצולה יתרון בתחום הזה - הרבה יותר קל להפוך ללוחם מיומן ולבלות את הזמן בלחימה בחוסר צדק כשאתה לא צריך לדאוג לקצור את השדות.״

באותו הרגע רון החליט שהוא יהפוך לאביר. הוא חלם על זה לפעמים עוד מאז חג המולד, כששמע את הסיפורים של האבירים, וגם כשצפה בתחרויות באותו השבוע. 

אך עד אותו הערב הוא כבר הצטער על המחשבה הזאת. הוא חשב את עצמו לחזק, אבל כנראה שהשרירים שנדרשו כדי להניף חרב בצורה מדויקת היו שונים מהשרירים שנדרשו כדי להרים שקים של תבואה ודליים של מים, כי הוא סיים את היום עם זרועות ומותניים כואבים. העור בידו הימנית היה כל כך אדום ומגורה שסיריוס שלח אותו אל לופין במרפאה כדי שיתן לו משחה, לפני שציווה עליו להתייצב באותו המקום למחרת עם שחר.

מותש ודואב, רון עבר במרפאה בדרכו אל החדר שלו. לופין הבין מה הוא צריך ממנו עוד לפני שהוא אפילו דיבר. הוא שאל אותו משהו על האימונים עם סיריוס, ורון השיב בהיסח דעת; הוא שם לב שלא נראה שיש אף מטופל במרפאה.

״מה שלום המלכה?״ הוא שאל את לופין בזמן שהוא מרח את המשחה על היד שלו.

״היא נחה בחדר שלה,״ לופין השיב, ״אני יכול לרפא פצעים ועצמות שבורות, אבל אין הרבה שאני יכול לעשות כדי לרפא יגון.״

רון הודה לו על הטיפול והלך לחדרו, חושב על התיאוריה של דמבלדור על המלכה מאותו הבוקר. הוא תהה מה הסיכוי שדמבלדור צודק, והאם, במקרה ויתגלה שהמלכה היא אכן בעלת כוחות קסם, יש סיכוי כל שהוא שהשימוש בקסם אי פעם יחזור להיות חוקי ורון יוכל לחשוף לעולם את זהותו האמיתית.

החדר היה ריק מאדם. הוא התמוטט על המיטה שלו והתגלגל כשפניו לקיר. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, השמש אפילו עוד לא סיימה לשקוע, אבל הוא הרגיש תשוש מספיק בשביל לישון.

הוא לא שם לב שיש עוד מישהו בחדר עד שהרגיש את המזרון שלו שוקע. מבולבל, הוא התהפך והופתע לראות את הרמיוני, עוטה ברדס ומחזיקה חבילה עטופה מטפחת לבנה.

״אסור לך להיות פה,״ רון אמר, מזדקף כדי להסתכל שאין עוד מישהו במגורים. ״מישהו יכול לראות אותך.״

״כולם בארוחת הערב,״ הרמיוני השיבה בשלווה ומסרה לו את החבילה, ״וגם אם מישהו יכנס, אני פשוט אגיד שבאתי להביא לך ארוחת ערב. זה לא שקר.״

״תודה,״ רון הודה לה, הדאגה שלה נוגעת לליבו. הוא היה מותש מכדי ללכת למטבח לאכול, אבל האמת הייתה שהוא בכל זאת היה די רעב.

״ראיתי אותך בחצר היום,״ הרמיוני אמרה לו בזמן שהוא אכל מהלחם והגבינה שהיא ארזה בשבילו. ״אומרים שאתה מתלמד להיות אביר.״

רון נחנק קצת מהלחם.

״אני אמור ללמוד להגן על עצמי ועל הנסיך,״ הוא הסביר במבוכה. ״אני לא טוב בזה במיוחד… בינתיים...״

״זה לא נורא כל כך, להתחשב בזה שאתה יכול להגן על עצמך ועל הנסיך בקלות גם בלי חרב,״ הרמיוני אמרה. רון הרגיש את האוזניים שלו מתחממות. ״ואם אנחנו כבר בנושא - כמעט כל האורחים עזבו, אז אנחנו יכולים לחזור לשיעורים שלנו.״

״נכון,״ רון אמר, מאוכזב מעצמו שהוא כמעט שכח מזה. ״את יודעת, דמבלדור אמר משהו הבוקר - הוא אמר שכוחות קסם נשארים רדומים, אלא אם כן לומדים איך להשתמש בהם. אני תמיד חשבתי שכוחות קסם יוצאים בסופו של דבר, לא משנה מה. זה אומר ש - ״

״יש תקווה שאני אלמד,״ הרמיוני השלימה אותו, עיניה נדלקות.

״אולי אני אוכל לבקש מדמבלדור לייעץ לנו - ״

״לא,״ הרמיוני קבעה בסופיות, ״אני לא רוצה שאף אחד ידע.״

״בסדר,״ רון הסכים, למרות שחשב שדמבלדור בוודאי ישמור על הסוד שלה. ״נתראה מחר בלילה?״

״הלילה,״ הרמיוני פקדה וקמה מהמיטה שלו. ״כדאי שתנוח כל עוד אתה יכול.״

הימים של רון מעולם לא היו עמוסים כל כך, אפילו לא בתקופת הבגרויות שבשנה החמישית. בכל בוקר הוא קם עם שחר, אכל ארוחת בוקר, ואז הלך להגיש להארי את הארוחה שלו. הארי, שעדיין לא החלים מהפציעות שלו, היה אוכל בחברתו של דמבלדור, לפני שהם היו מתחילים את ״השיעורים״ שלהם. אבל משום מה דמבלדור החליט שלא לשתף את רון בתוכן שלהם, והוא היה נאלץ להשאיר אותם לבד וללכת לעוד יום אימונים מפרך עם סיריוס. ואז, אחרי יום שלם של אימונים תחת השמש, עדיין היה מצופה ממנו לשרת את הארי במהלך ארוחת הערב. לאחר מכן הוא היה מחכה בציפייה ללילה, והולך לפגוש את הרמיוני ביער לשיעור בקסם.

בניגוד לשיעורי הקסם של הרמיוני, במהלכם הוא לימד אותה לחשים מסובכים יותר ויותר למרות שהיא לא הצליחה להטיל אף אחד מהם עד כה, האימונים של רון עם סיריוס התקדמו בצורה יפה. בעוד האביב הופך לקיץ, הוא גילה שהכאב בשריריו פוחת, ושהוא שולט בטכניקות מבלי אפילו להיות צריך לחשוב עליהן. זה בברור היה בזכות הקפדנות הבלתי נלאית של סיריוס, שלא היה מוכן להתפשר על סטייה של מילימטר אחד משום מנח, וגרם לרון להתאמן שוב ושוב על אותו המהלך במשך שעות על גבי שעות, עד שהוא כבר הרגיש כמו מטומטם.

השיעורים של סיריוס לא כללו רק אימונים גופניים. לאורך כל האימון הוא היה מאתגר אותו לחשוב מה במנח שלו היה לא נכון, איך השגיאה שלו הייתה נותנת ליריב שלו יתרון על פניו. ובזמן שאכלו ארוחת צהריים הם צפו באימונים של הבחורים האחרים, מנתחים את היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם ואת סגנונות הלחימה שלהם. רון חשב שאם היו מלמדים סייף בהוגוורטס הוא בטח היה מצליח יותר מאשר ברוב מקצועות הלימוד האחרים.

בימי ראשון רון קיבל חצי יום חופש מהעבודה ומסיריוס. בסוף השבוע הראשון סיריוס לא התכוון לתת לו זמן חופשי, אבל הארי שכנע אותו אחרת. במשך כמה רגעים רון היה מלא הכרת תודה להארי על כך, אבל התחושה נעלמה מהר; הארי לקח אותו הצידה והודיע לו שיבלה את ימי ראשון אחר הצהריים ב״השגחה״ עליו ועל ג׳יני בזמן שהם יפגשו בסתר.

״למה?״ הייתה השאלה שרון שאל מייד.

״אל תשאל שאלות, פשוט תעשה מה שאני אומר לך,״ הארי השיב בקוצר רוח, ואז אולי נזכר שרון הוא קצת יותר ממשרת, כי הוא אמר, ״אתה צריך להשגיח שלא קורה שום דבר… לא ראוי…״

״אתה לא יכול פשוט לשלוט בעצמך? אדוני?״

״לפעמים אני חושב שאתה באמת מטומטם ולא רק מעמיד פנים,״ הארי אמר בכעס, מסמיק קלות. ״צריך שמישהו יהיה עד לזה. מה אתה חושב שיקרה אם מישהו יראה אותנו לבד ביחד? המוניטין של ג׳יני יהרס, והיא לעולם לא תצליח למצוא בעל.״ הוא נראה כאילו הוא מנסה לבלוע זכוכית. ״תהיה שם. זאת לא בקשה.״

רון עדיין היה מבולבל, אבל הניח שאין לו ברירה אלא לציית, במיוחד אם זה היה אמור להיות לטובתה של ג׳יני.

המפגש הסודי של הארי וג׳יני התקיים בכל יום ראשון אחר הצהריים, בשמש או בגשם. 

בשבועות הראשונים, כשהארי עדיין לא קיבל אישור לחזור לפעילות, הם נהגו לצאת להליכות ארוכות ביער או מסביב לאגם, מדברים וצוחקים, בעוד רון משתרך כמה צעדים אחריהם. 

ג׳יני ביקשה מהארי ללמד אותה לירות בחץ וקשת, ואז העמידה פנים שהיא פשוט לא מצליחה להבין את זה, כך שבכל שבוע הוא היה צריך להסביר לה מההתחלה. רון היה בטוח שהיא תפסה את זה עוד בשיעור הראשון, והיא פשוט מחפשת תירוץ לגרום להארי לעמוד מאוד קרוב אליה ולהניח את הידיים שלו על המותניים או הכתפיים שלה.

ברגע שהארי קיבל מלופין אישור לחזור לפעילות, הם החליפו את ההליכות ברכיבות ביער. רון היה משאיל לג׳יני את פיג ומחכה מתחת לאיזה עץ עד שהם יחזרו, מאושרים ומחייכים זה לזו כמו מטומטמים.

רון היה מאוד מריר בנוגע לכל העניין. חוסר הצדק היה בלתי נסבל. 

במהלך השיעורים הפרטיים שלהם, כשהיא הרגישה בטוחה לדבר בגילוי לב, הרמיוני לפעמים הייתה מעירה הערות על המוסר הכפול שיש בעולם; מנשים היה מצופה להיות טהורות בגוף ובנפש ולשמור את עצמן אך ורק עבור הבעלים שלהן, אבל לגברים היה מותר להחזיק מאהבות, ואם במקרה הם היו בני אצולה וכבר נשואים, זה היה מקובל מאוד שיהיו להם פילגשות. רון תמיד אמר לה שהוא מסכים איתה שזה לא צודק, אפילו שבאותו הזמן הוא לא באמת הבין על מה היא מדברת. אבל עכשיו הוא הבין היטב.

הארי זכה ליהנות מכל העולמות, בזמן שכל שאר המעורבים נשארו בלי כלום. הוא היה יכול לבלות שעות עם ג׳יני ועדיין להיות מאורס להרמיוני, שבזמן הזה רק ישבה לבד וחיכתה שהוא יועיל בטובו להתחתן איתה. 

רון נאלץ לשבת בשוליים ולדעת שגם אם היה סיכוי שהיא אי פעם בכלל תסתכל עליו, היא הייתה ישרה ונאמנה מכדי לסתות מדרך הישר ולסכן את ההסכם של ההורים שלה עם המלך והמלכה. אפילו המחשבה שהזמן שהארי מבלה עם ג׳יני היא עילה כל שהיא לביטול האירוסים לא ניחמה אותו, כי הייתה לו תחושה שאם הוא יגיד משהו למישהו זה יסבך דווקא את ג׳יני בצרות, והארי יצא מזה ללא פגע.

וג׳יני, רון לא ידע מה עובר אצלה בראש. היא כבר אמרה לו שהיא לא תהיה מוכנה להיות פילגש, אז או שהיא שינתה את דעתה לגבי זה, או שלא הפריע לה לבלות זמן עם הארי בידיעה ששום דבר לעולם לא יצא מזה.

הארי התעקש מאוד להתנהג כאילו המפגשים שלו עם ג׳יני הם דבר תמים לחלוטין. הם לעולם לא התנשקו או התחבקו אפילו, לפחות לא כשרון היה בטווח ראייה; הדבר הכי נועז שהם עשו היה להחזיק ידיים. אבל הארי כנראה האמין שכולם חוץ ממנו מטומטמים אם הוא חשב שמישהו זר שהיה עובר שם ורואה אותם לא היה מבין מייד שהם מאוהבים עד כלות נשמתם.

״הוא באמת חייב להיות פה?״ ג׳יני שאלה את הארי אחר צהריים אחד כשהם ישבו קרוב מאוד על שפת האגם, במקום מבודד ומוקף עצים. רון ישב כמה צעדים מאחוריהם וניסה לגלף משהו בפיסת עץ בעצבנות.

״הוא אמור להשגיח - ״

״כן, אני יודעת,״ ג׳יני אמרה, פתאום נראית קצת כועסת. ״אבל אתה באמת חושב שאם מישהו יגלה אותנו, הם יאמינו לו כשהוא יגיד שלא נגעת בי? הוא המשרת שלך, הוא יאמר כל מה שתגיד לו.״

רון נעלב מאוד מהאמירה הזאת. 

״מה את אומרת?״ הארי שאל אותה, נראה מודאג.

״אני אומרת שזה כל מה שאי פעם יהיה לנו,״ ג׳יני אמרה בלהט, מחווה אל המקום בו הם ישבו. ״אני לא אהיה מוכנה להמשיך להיפגש אחרי שתתחתן. אז כדאי שננצל את הזמן שיש לנו ביחד, כל עוד אנחנו יכולים.״

זה היה הדבר הכי עצוב שרון שמע מימיו. ג׳יני בהחלט נראתה עצובה, למרות שהיא ניסתה להסתיר את זה. היא השפילה את עיניה ולא ראתה שהארי מסתכל עליה כאילו היא הדבר היפה והמופלא ביותר בעולם כולו, בעודו מסיט קבוצה של שיערות ג׳ינג׳ית שנפלו על פניה אל מאחורי האוזן שלה. 

לרגע רון היה בטוח שהם הולכים להתחיל להתמזמז שם מולו - הנוכחות שלו בטח אף פעם לא הפריעה להם קודם - כשפתאום הארי קפץ על הרגליים וג׳יני צעקה.

רון ניתר ממקומו אל שפת המים, מוכן לשלוף את שרביטו מכיסו, אבל לא הייתה שום סכנה. גופת אדם צפה במים הרדודים; היא כנראה נסחפה בזרם עד שהיא נעצרה כנגד כמה אבנים על הגדה.

הארי ורון נכנסו לתוך המים ומשכו את הגופה אל הגדה. זה היה גבר לבוש גלימת קטיפה סגולה, יקרה למראה אך מעופשת, עם שיער אפור רטוב מלא קרחות קטנות. הארי הפך אותו ורון נלחם בדחף להקיא. הוא היה נפוח וחיוור, וחתיכות עור נקרעו מעל פניו וראשו על ידי סלעים משוננים או על ידי דגים, חושפות בשר ורוד רירי.

״זה לורד קראוץ׳,״ ג׳יני אמרה מאחוריהם, מחבקת את עצמה באי נחת לנוכח המחזה. ״אני אזהה את הגלימה הזאת בכל מקום.״

רון הבין שהיא צודקת לחלוטין. מאז הטורניר האחרון אף אחד לא ראה אותו; המשרתים שלו לקחו את החפצים שלו ועזבו את הוגוורטס מזמן, והמלך הבטיח שיגלה מה עלה בגורלו.

״נראה שהוא מת כבר כמה שבועות,״ הארי העיר בזמן שבחן את הגופה, ואם המחזה הגעיל אותו הוא הסתיר זאת היטב.

״אתה חושב שהוא נרצח?״ רון שאל אותו, חושב על גורלו של קראוץ׳ בעולם שלו.

״אני לא יודע. נצטרך לתת לרמוס לבדוק אותו. תעזור לי להעמיס אותו על הסוס.״

זה היה הדבר הכי דוחה שרון עשה מימיו. הגופה של קראוץ׳ הייתה על סף ריקבון, מתפרקת כמו בובת קש ישנה, אז היה עליהם לעטוף אותו בגלימה שלו ולהעמיס אותו על הסוס של הארי כמו חבילה רטובה.

״תדאג שג׳יני מגיעה הביתה בשלום,״ הארי פקד על רון, אבל ג׳יני כבר טיפסה על האוכף של פיג.

״אני לא צריכה ליווי,״ היא קבעה. אולי היא כעסה על הארי בגלל השיחה הקודמת, או שההופעה של קראוץ׳ ערערה אותה. היא דהרה משם מבלי להיפרד.

הארי ורון הלכו ברגל בחזרה לטירה, הארי מוביל את הסוס שלו שנשא את הגופה של קראוץ׳. 

הם היו לבד, הולכים בשתיקה מוחלטת. להארי לא הייתה שום דרך להתחמק מכל שאלה שרון ישאל אותו, אז הוא הניח שזה יהיה זמן מצוין להעלות את מה שרצה לשאול אותו כבר שבועות.

״אם מותר לי לשאול,״ הוא פתח, למרות שזה הרגיז אותו לבקש רשות, ״מה דמבלדור מלמד אותך בשיעורים שלכם?״

הוא ציפה שהארי יסרב לענות לו, אבל הוא אמר, ״הוא מלמד אותי על קסם. לא איך להשתמש בו, אבל איך לזהות אותו, במיוחד כשהוא מציג את עצמו בצורות מתעתעות, ואיך להתגונן מפניו.״

״זה טוב,״ רון אמר, מופתע מהפתיחות שלו. 

זה כנראה מה שנתן לו את האומץ להמשיך ולומר, ״זה כנראה לא ענייני…״

״כנראה שלא,״ הארי אמר כאילו הוא יודע בדיוק מה רון הולך להגיד.

״אבל זה ברור שאתה אוהב את ג׳יני,״ הוא אמר באומץ, ״וגם היא אוהבת אותך. אז למה שלא תתחתן איתה, ואז לא תצטרכו להמשיך להתחמק?״

״אתה צודק, זה באמת לא עניינך,״ הארי אמר בקור, ובכל זאת המשיך, ״אני כבר מאורס. חוץ מזה שהבדלי המעמדות בינינו גדולים מידי.״

״שנינו יודעים שלא אכפת לך ממעמדות,״ רון אמר, ״אדוני. ולגבי האירוסים - אתה הנסיך, אתה בטח יכול לבטל אותם אם אתה רוצה.״

״אתה שוכח את מקומך,״ הארי התריע, אבל כמו בפעם הקודמת, הוא המשיך ואמר, ״אני לא יכול לעשות את זה לליידי הרמיוני, זה יהרוס אותה… משהו מצחיק אותך?״

״אני בטוח שליידי הרמיוני תהיה בסדר,״ רון אמר, מקווה שהבוז שלו לא ניכר בחיוכו הבלתי נשלט. ״היא תוכל למצוא נסיך אחר להתחתן איתו, אם היא תרצה. הם יעמדו בתור.״

״אל תדבר על זה שוב,״ הארי אמר בקול קשה והתחיל ללכת מהר יותר. ״ואל תשכח שאתה עדיין משרת.״

הם הגיעו לטירה לקראת הערב. הארי שלח את השומרים לקרוא לאביו וללופין ולהגיד להם שהם מצאו את קראוץ׳ ללא רוח חיים. שניהם הגיעו למקום תוך דקות ספורות, אחרי שהשומרים כבר הורידו את קראוץ׳ והניחו אותו על האדמה.

המלך פלט קללה מאוד לא מלכותית כשהוא ראה את גופתו הרטובה והנפוחה של קראוץ׳. רון לא ראה אותו הרבה מאז הלילה בבית הקברות; הוא בילה כמעט את כל זמנו בחדר המלחמה או לצד מיטתה של אשתו, שעוד לא חזרה לעצמה, ולא תמיד היה מופיע לארוחת הערב.

״נראה שהוא טבע,״ לופין קבע לאחר שבחן את הגופה. ״אין שום פצעים או סימני אלימות אחרים. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהוא שתה יותר מידי והחליט ללכת לטייל ליד האגם.״

״הוא באמת אהב את הטיפה המרה,״ המלך אמר באנחה, ״אין לו משפחה, אבל בוודאי יש לו איזה דודן שירש אותו, והוא בטח לא יהיה מרוצה מההסבר הזה.״

רון התלבט האם להעיר על כך שהמוות התרחש זמן קצר אם לא באותו הזמן שהוא והארי היו בבית הקברות. לבסוף הוא החליט לשמור את התובנה לעצמו; הוא לא היה צריך למשוך עוד תשומת לב לא רצויה, במיוחד אחרי שזה נראה כאילו הוא האשים את פיטגרו בהיותו אוכל מוות לשווא.

אם לפני הלילה בבית הקברות רון היה בלתי נראה בחצר, עכשיו זה הרגיש כאילו כולם מסתכלים עליו כל הזמן. ובמיוחד נשות החצר.

הן התחילו להופיע בערך שבוע אחרי יום האימונים הראשון שלו. חודש לאחר מכן הן כבר היו נשארות לצפות בו עד שעת הצהריים לפחות. רון לא היה רגיל לתשומת לב מהסוג הזה בכלל. בהתחלה זה ערער אותו והסיח את דעתו (וגרם לו לספוג כמה מכות כואבות מהצד הקהה של החרב של סיריוס), אבל להפתעתו הוא התרגל לזה במהרה, וכבר לא ייחס לזה הרבה חשיבות, אפילו שהיחס עדיין גרם לו להרגיש קצת לא בנוח לפעמים. הוא התרגש רק כשהרמיוני הייתה מופיעה שם לפעמים, אבל להקלתו היא אף פעם לא נשארה הרבה זמן. כנראה שזה שעמם אותה לשבת עם הנשים האחרות ולצחקק ולרכל בזמן שהן צפו בגברים במשך שעות.

אחרי חודשיים של אימונים יומיים מפרכים, ביום חם באמצע יולי, סיריוס קבע שרון מוכן להתמודד מול יריב. 

הוא החליף מילה קצרה עם עין- הזעם, ורון קיבל שורה של יריבים מיומנים, שבניגוד אליו, התאמנו בסייף מילדות. ואם זה לא היה גרוע מספיק, קהל גדול התאסף כדי לצפות בטבילת האש שלו. זה גרם לו להרגיש כאילו הוא טובע ושהלב שלו יתפוצץ מרוב לחץ, כמו לפני משחק קווידיץ׳. משרתים ואצילים כאחד התאספו שם, ואפילו הארי ודמבלדור הגיעו כדי לצפות. 

רון ראה את הרמיוני בקהל והחליט שאם הוא הולך לשרוד את השעות הקרובות בלי ללכת לקבור את עצמו באיזו שוחה, הוא חייב לדמיין ולהאמין שהוא לקח שיקוי פליקס פליסיס, וששום דבר לא יכול לעצור אותו.

לפני כל קרב הוא הסתודד עם סיריוס והם ניתחו את מבנה הגוף וסגנון הלחימה של היריב הבא שלו. רון לא ידע אם זה בזכות זה או בזכות העובדה שהוא היה גבוה וחזק מהיריבים שלו, אבל הוא ניצח יותר קרבות מאשר שהוא הפסיד. תחושת הביטחון שהוא קיבל מכל קרב שהוא ניצח הייתה גדולה מתחושת הכישלון שהוא חש אחרי הפסד, ולראשונה בחייו הוא ידע באמת - ההצלחות והכישלונות שלו לא חייבים להגדיר אותו.

הוא מחה את הזיעה הרבה מפניו אחרי שניצח בדו קרב מול מייקל קורנר, והבין שמישהו מגיש לו קנקן של מים. זאת הייתה לבנדר. היא לבשה שמלה בצבע ורוד וענדה ענק יהלומים, כאילו היא הייתה בדרך לאיזה נשף ולא צופה בגברים מזיעים נלחמים בחרבות באמצע היום.

״היית יוצא מן הכלל, סר רון,״ היא אמרה לרון במתיקות.

רון התבלבל. ״זה רק רון.״

״אני בטוחה שימנו אותך לאביר תוך זמן קצר מאוד, רון,״ היא אמרה ורפרפה בריסיה. 

למרות שלרוב רון היה אטום, הוא לא יכול היה שלא לשים לב שהיא סוקרת את הגוף שלו בעניין. פתאום הוא היה מודע מאוד לעובדה שהטוניקה שלבש נצמדה לגוף שלו מרוב זיעה.

אוזניו לוהטות, הוא קיבל מידיה את הקנקן ושתה את כולו בצימאון.

באותו הלילה הוא הלך לשיעור שלו עם הרמיוני במצב רוח מרומם במיוחד. כל השרירים שלו זמזמו מרוב מאמץ, וזאת הייתה תחושה טובה. הוא הרגיש חזק ומוצלח, אפילו יותר משהרגיש אחרי שניצח את המשחק הראשון שלו בנבחרת של גריפינדור.

בניגוד אליו, נראה שהרמיוני נמצאת במצב רוח רע מאוד. כשהוא הגיע היא ישבה במקום המסתור שלהם לאור נרות כשהיא שקועה באחד הספרים שהם גנבו ממדור הספרים האסורים. מבלי אפילו לברך אותו לשלום היא דרשה שהוא ימסור לה את השרביט שלו כדי להתחיל להתאמן.

אבל מהר מאוד רון הבין שהרמיוני בכלל לא רוצה להתאמן בקסם. היא הניעה את השרביט ואמרה את מילות הלחש שהיו אמורות להפוך את סיכת הראש שלה למספריים, אבל היא אפילו לא התאמצה לעשות את זה נכון.

״מה אתה חושב על ליידי לבנדר?״ היא תקפה את רון פתאום.

״לא יותר מידי,״ רון השיב בבלבול.

״היא חושקת בך,״ הרמיוני טענה. 

רון הרגיש כאילו היא נתנה לו סטירה עם ברזל מלובן.

״אני… בטוח שזה לא נכון,״ הוא גמגם בפנים לוהטות. אף אחת, בעבר או בהווה, בעולם הזה או בכל עולם אחר, אף פעם לא ״חשקה״ בו. בזה הוא היה בטוח.

״היא אמרה את זה בעצמה,״ הרמיוני התרגזה, כאילו הם התווכחו על משהו בחומר הלימוד בבית הספר. ״אתה חושב שהיא יפה?״

״אני… לא שמתי לב,״ רון התחמק.

״אתה שקרן!״ הרמיוני רתחה; ניצוצות בוערים נורו מהשרביט שבידה. 

הרמיוני בהתה בידה בפנים סמוקות, מבולבלת.

״הרמיוני, הצלחת!״ רון קרא. הוא לא האמין שהוא היה כל כך טיפש שלא חשב על זה קודם - רגשות היו מה שהתניע קסם אצל מי שלא למד לשלוט בו, כולם ידעו את זה.

״אני לא יודעת איך עשיתי את זה,״ הרמיוני אמרה בעיניים נוצצות.

״את כעסת,״ רון הסביר לה, ״מהר, תכעסי עלי שוב.״

הרמיוני הסתכלה על השרביט ואז על רון. העיניים שלה היו מלאות דמעות עצורות. הוא הכיר את הדמעות האלה.

״אתה באמת חושב שהיא יפה, נכון?״ ניצוץ בודד נפלט מתוך השרביט.

״זה לא משנה,״ רון טען, ״יופי זה לא כל מה שחשוב. צריך גם אופי ואינטליגנציה, ואין ללבנדר אף אחד מהם.״

״אתה באמת שקרן, וגם גרוע,״ הרמיוני אמרה בפה קפוץ, הניצוצות ממשיכים להתעופף אל הלילה כמו רמץ מתוך מדורה. ״לגברים לא אכפת מדברים כאלה.״

״לי אכפת,״ רון התגונן.

״אז אתה אומר שיופי לא חשוב לך בכלל?״

״לא אמרתי את זה…״

״אתה חושב שאני יפה?״

״כן,״ רון השיב בלי היסוס.

היא בהתה בו כאילו לא חשבה שהוא יכול לתת תשובה כזאת. ידה נשמטה לצידה, והניצוצות שיצאו מהשרביט התחלפו במין הילות של פרפרים ורדרדים שפרחו באוויר.

מרגיש מחוזק ואמיץ מאי פעם, רון המשיך, ״אני חושב שאת האישה הכי יפה והכי חכמה שפגשתי אי פעם.״

היא פנתה ממנו פתאום וניגבה את פניה. הפרפרים נעלמו.

רון התקרב אליה בצעד מדוד. הוא היה מספיק קרוב אליה כדי לגעת בה, ואפילו כדי לנסות לנשק אותה. זה היה הרגע, הוא צריך לעשות את זה עכשיו, לא לחשוב על ההשלכות - 

הרמיוני חייכה אליו בחום ולקחה חצי צעד אחורה.

״תסביר לי שוב על הלחש,״ היא ביקשה בעיניים נוצצות.

הפרק הקודם		הפרק הבא