עשרה בקבוקים של אמת

הארי חשק את שיניו. כל כך הרבה מילים עמדו לו על קצה הלשון שלא היו קשורות כלל לווריטסרום. הן היו בעיקר קללות. קללות שהתחשק לו להטיח על רון. לבסוף במאמץ הוא אמר, “אני לא חושב שזה יעניין אותך.”

רון נחר בבוז.

הארי התעלם ממנו. “קראב, תורך לסובב.”

קראב סובב את הבקבוק. הבקבוק נעצר כשהוא מצביע על רון ולבנדר, שהתיישבה הרחק ממנו, בקצה השני של המעגל.

"מה אתה רוצה, אמת או חובה?”

"אמת,” השיב רון. “בגלל שאני לא יכול לדעת אילו חובות את תעשי לי,” הוא מיהר לומר.

"מה שתגיד,” מלמל הארי.

"טוב, רון,” לבנדר התרווחה במקומה. היא, הרמיוני וג'יני החליפו חיוכים. זה לא מצא חן בעיני הארי וכנראה שגם בעיניו של רון כי הוא העביר את ידו בשערותיו בחוסר ביטחון. “יש לי שאלה אחת לשאול אותך: האם אתה באמת שונא את הארי?”

הארי לא העז להביט ברון. הוא כן הרגיש כאילו החדר נחצה לשניים. חצי אחד מביט עליו והחצי השני על רון.

"לא,” הוא שמע את קולו של רון אחרי כמה זמן שהיה נדמה כנצח. “אני לא שונא אותו.”

"אתה לא?” הארי העז להביט ברון והרים את ראשו בפליאה אמיתית.

"לא יכולתי לשקר בפעם הראשונה הארי, ואני עדיין לא יכול לשקר,” אמר רון בעצבנות. “אמרתי שלא.”

הארי שתק. “אני שמח לשמוע את זה,” הוא אמר לבסוף.

"אני פשוט לא מבין למה הסתרת את זה ממני,” אמר רון לפתע. “אני החבר הכי טוב שלך, אז למה לא סיפרת לי את כל זה?”

"אני מצטער,” אמר הארי. “אבל - הצורה שבה הגבת... מזה בדיוק חששתי. בדיוק בגלל זה לא סיפרתי לך. ידעתי איך תגיב ו... והגבת בדיוק כמו שחשבתי.”

"כן...” מלמל רון בשקט. “ס..סליחה.”

"סולח,” אמר הארי.

לידם, הרמיוני השמיעה קול חשוד. רון הסתובב אליה וגלגל את עיניו."סתום,” היא פלטה עוד לפני שהוא אמר משהו. “אמרתי לך, אני אמרתי לך שרק אם תדבר איתו הכל יסתדר.”

"אני יודע, את תמיד צודקת,” הוא נאנח בהתפייסות. ידו התרוממה וחיבקה את כתפיה.

הארי בחן את שניהם בעיניים מצומצמות. “האם יש משהו שאתם רוצים לספר לי?”

שתיקה.

"אני אתקן את השאלה,” אמר הארי. הוא היה משועשע מידיי בשביל לכעוס אבל הוא בהחלט חש בתרעומת שטיפסה בתוכו. “האם יש משהו שאתם צריכים לספר לי, בתור החבר הכי טוב שלכם, ובמיוחד אחרי שסיכמנו שלא יהיו עוד סודות?”

"טוב.. אממ,” הפרצוף של רון הסמיק והארי לא היה יכול לשים לב למבט האשמה שהוא הגניב ללבנדר. היא מצידה התעלמה כרגע משלושתם ומיקה את מבטה בתיקרה.

"התנשקנו,” השלימה אותו הרמיוני. היא הגניבה אל הארי חיוך מלא באשמה.

"מתחת לעץ האשור,” הוסיף רון. הוא הביט בהארי בשילוב מוזר של מבוכה וגאווה.

"יופי,” רטן הארי. הוא בעיקר הרגיש מעוצבן. מעוצבן מאד. “ולמה לא סיפרתם לי?”

"רון לא רצה לספר לך,” ענתה הרמיוני.

"כמו שגם אתה לא סיפרת לנו כל מיני דברים מסויימים,” מיהר רון לומר.

"יש עוד מישהו שרוצה לספר לנו עם מי הוא התנשק בימים האחרונים?” שאלה ג'יני. “לא? יופי. אפשר להמשיך במשחק.”

"אני חושבת שכדאי שנמשיך מחר,” אמרה הרמיוני. “כבר מאוחר.”

הארי העיף מבט בשעון שהיה תלוי על הקיר מולו. השעה הראתה על עשר ורבע בלילה. “הרמיוני צודקת.” הוא אמר.

הם החלו לקום ממקומתיהם ולהתקדם לכיוון הדלת.

"הארי, אתה מגיע?” שאל רון. כי הארי התעכב ליד הארון וניסה להיראות כלפי חוץ כאילו הוא עסוק בלסדר את הכוסיות הקטנות.

"הארי תכף יגיע,” הוא שמע את הרמיוני עונה לרון.

הוא הבחין בזווית עיניו בשאר המשתתפים עוזבים את החדר. למרבה שמחתו הוא שם לב שמאלפוי עסוק גם הוא בלהתעכב ליד הספה.

"אל תחכו לי,” הארי שמע את מאלפוי אומר לזאביני ופנסי.

הארי המתין מספר רגעים ורק לאחר שהיה בטוח שכולם עזבו, הוא הסתובב.

דראקו המתין לו, ליד הספה, כשפניו מופנות אל החלון הגדול. "מה יהיה, הארי?” הוא שאל בשקט.

"אני לא יודע,” השיב הארי. הוא התקרב אל דראקו בצעדים קטנים ואיטיים.

"אנחנו מתקרבים אל סוף המשחק,” אמר דראקו. הארי לא ראה עדיין את פניו. “מ..מה יהיה?”

"אתה יודע שמסדר עוף החול יגן על עליך ועל המשפחה שלך ברגע שתבקשו,” הארי התקרב בעוד מספר צעדים אל דראקו.

"אתה באמת חושב שזה כזה פשוט?” קולו של דראקו היה נשמע מוזר. כמעט שבור.

"שום דבר לא פשוט,” אמר הארי. “לא כשזה קשור לוולדמורט.”

דראקו נשם נשימה עמוקה. “אדו – וו..וולדמורט,” בגבו עברו מספר רעידות כשהוא אמר את השם. “הוא... - אבא שלי לעולם לא יבגוד בו. לעולם. וברגע שאני אעבור ל... וול... - אדון האופל יהרוג אותו.”

"תסתכל עלי, דראקו,” אמר הארי בקול קשוח. “תסתובב אלי.”

דראקו הסתובב אליו באיטיות. עיניו האפורות הבריקו.

הארי הביט אל תוך זוג הירחים שהשתקפו בעיניו הבוהקות של דראקו. הוא סגר את הפער ביניהם והניח את ידיו על כתפיו של דראקו. "וולדמורט לקח ממני המון. את ההורים שלי. א..את הסנדק שלי,” קולו רעד. “הוא הסיבה לכל דבר כמעט שקורה בחיים שלי. אני לא יכול לתת לו לקחת ממני גם את זה. אני לא!”

"את מה?” שאל דראקו בתקיפות. “את מה הוא יקח? מ..מה זה? מה אנחנו?”

"אני לא יודע עדיין!” הארי כמעט צעק. “אבל אני יודע שאתה מרגיש מה שאני מרגיש דראקו! שזה אמיתי. שזה יכול להיות אמיתי אם רק נתן לזה להיות.”

דראקו הניח את ידיו על כתפיו של הארי. הם עמדו כך במשך כמה רגעים. מביטים זה בזה, שלובי ידיים. בדממה.

"אבל זה לא יכול להיות,” אמר דראקו לבסוף. בקול כה שקט שהארי כמעט לא שמע אותו, למרות שהוא עמד כל כך קרוב אליו. “זה אף פעם לא יוכל להיות.”

"כן, זה כן!” קולו של הארי נשבר. "זה – מה קרה?”

כי עיניו של דראקו היו נעוצות בנקודה עלומה משמאלו של הארי. “סנייפ נמצא כאן.”

הפרק הקודם		הפרק הבא