קסם של אלים

סורי על כל הזמן שעבר, פשוט לא היה לי ממש זמן להתרכז בזה, אבל סתם שתהיו בעניין, גמרתי את הפאנפיק!

זה סיפור שלם של 75.000 מילים, שרק מחכה לתגובות שלכם בשביל לעלות כמה שיותר מהר.

פרק 11

(ג'ופרי [ג'וף] ראנדיל)

אני סופג הפסד מפואר.

סוף סוף הגיע הרגע הזה, המבחן המשותף בהתגוננות, מתחילת השנה אני חי בסוג של תחרות סמויה עם ג'ון, אני רואה את המבט בעיניים שלו, ואני בטוח שהוא רואה גם את שלי, ואני חייב להוכיח לו שאני יותר טוב.

אמנם הגריפינדורים מהללים אותו וקושרים כתרים לראשו על עוצמתו בדו קרב, ועל 'שרביט האש' המופלא שלו, אבל מה הם כבר יודעים על עוצמה? הם גריפינדורים טיפשים בסך הכול, משער אני כי אצלנו ברייבנקלו יהיה כמה יותר טובים ממנו, אולי פול גראנס למשל, הוא טוב כמעט כמוני.

כבר בארוחת בוקר הרגשתי מאושר, אדרנלין של לפני תחרות בער בי, לא יכולתי לשבת רגע באותו המקום, תיזזתי מקבוצת שיח אחת לחברתה, יריתי על כל מי שזז, ואפילו איבדתי שתי נקודות בית על תקיפה בחדר האוכל, דבר שהחזיר אותי מיד אל הקרקע.

חצי שעה לפני המבחן כבר הייתי בכיתה, התאמנתי קצת על סומינום ועל פרוטגו, הזמן נמתח כמו מסטיק, וילדים החלו זורמים אט אט אל הכיתה, ולבסוף הגיע הרגע הגדול.

פרופסור צ'ארלס טיירל נכנס לכיתה, כמנהיג בפני עדת מעריציו, כמעט והצדעתי לו, מראהו כמפקד מרשים, חזהו מתוח, שערו משוח בשמן, גלימתו ללא רבב, צעדיו חרישיים, וכולו אומר כבוד.

שקט מתוח השתרר, אור הנרות הוחזר מפניו ויצר צלליות מאיימות על הקירות, השקט היה מוחלט, בתרגיל פסיכולוגי מבריק הוא המתין שנייה ועוד אחת, ורק אז החל לדבר, "הגעתם להוגוורטס לפני חודש וקצת, ילדים מבחינת קסם, ועכשיו כולכם כבר יודעים לבצע קסמים, אמת, עדיין בוסריים אתם, אך התקדמתם רבות.

המבחן הקרב נועד לעודד תחרות בינכם, לדחוף את הטובים בכם לצוץ כפטריות טריות אחר הגשם, להבליט כישרונות, כל כשרון שהוא יבורך.

לא אעניש על מעשים מגונים בזמן קרב, ומאידך לא אעודד כאלה, המבחן הוא כל השכבה יחד, בכדי שתדעו את המתרחש בשאר הבתים, בסוף כל סמסטר אכריז על 'השלישיה', השלישיה הטובה ביותר.

המצב לא פשוט עכשיו בעולם, קשה, הייתי אומר, וזה מחייב, מחייב יותר מכל, להשקיע יותר, ייתכן ותגיעו למצב בו לימודנו, הוא יהא זה המבדיל בין חיים למוות", חתם את נאומו, דיבורו הרהוט, הכבד-שלא לומר הדוקר, מעופף בחלל החדר, חודר לכל סדק, נחקק בראש כולם, אף בראש מי שהתנגד לקבלם.

השקט נותר באוויר גם לאחר שסיים את דבריו, ישבנו מבלי נוע, מבטים מפוחדים על פנינו, הן כילדים לא הורגלנו בדיבורים על חיים ומוות, הפרופסור התעלם מרגשותינו, נופף בשרביטו וערמת מבחנים התעופפה לה בחן, וליד כל אחד נחת המבחן.

עשיתי את המבחן, זה היה מסובך מעט, שאלות על לחשים וקללות, ומה הם עושים, לא קשה, סיימתי בין הראשונים, וחיכיתי בכיליון עיניים ששאר הילדים יסיימו את המבחן, או אז יתחיל הקרב האמיתי, הקרב ביני לבין ג'ון, אני אבחר בו לזוג, ומקווה אני שגם הוא ייקח אותי...

כעבור כמה דקות נשמע הגונג, הפרופסור, בקסם כמובן, אסף את כל המבחנים, והורה לנו להתחלק לזוגות, עמדתי במקומי, לא היה לי האומץ לגשת לג'ון ולבקש ממנו להיות הזוג שלי למען האמת קצת התפדחתי.

הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מסתכל לכיוון השני מחפש איזה מישהו, התבאסתי, אבל אז הוא הסתובב ומבטינו התנגשו, דימיתי  לשמוע קול נפץ, הוא הביט עלי בחיוך גאה וסימן עם שני אצבעות על עיניו ואז על עיניי, כאומר 'יש לך אומץ להתמודד מולי?' הנהנתי וזרקתי לכיוונו חיוך גאה, אני מקווה שלא נראיתי מטופש...

בכל אופן זה קרה! אני וג'ון מתחרים כעת רשמית אחד נגד השני בקרב, ותכף נדע מי הוא הטוב ביותר.

נעמדנו זה ליד זה והפרופסור הסביר את כללי התחרות "כיון שאתם עוד בוסריים כמו שסיכמנו, הקרב יערך בתורות, ובהתראה מצד התוקף לפני שהוא תוקף, אין לתקוף ללא התראה, כשאני מעניש אין התראה, ראו הוזהרתם!", הבטתי לכיוון ג'ון והבחנתי שגם הוא נלחץ מעט, הפרופסור לא התרגש והמשיך.

"התוקף תוקף אך ורק עם סומינום, אין לנסות קללה אחרת, בשלב הראשון המותקף לא מנסה להגן על עצמו, והמטרה של התוקף היא לכוון טוב, התחושה של ספיגת סומינום היא קלה, אתם תיפלו על הריצפה ואולי אפילו תירדמו לרגע, לכל אחד תהיה כרית מאחוריו כך שזה לא יהיה יותר מדי כואב" הנהנו לאות הן.

"בקרב אמיתי, הקללות הרבה יותר חזקות ואתם צריכים להתרגל לספוג קצת, אך אל תנסו זאת לבד..." הוסיף מנופף באצבעו באיום, אך חיוך זעיר בצבץ בקצה עיניו, מרכך את האיום.

"בשלב השני המותקף צריך לנסות להגן על עצמו, והתוקף צריך לנסות לפגוע על אף ההגנה על ידי השקעת יותר כוח קסם בקללה"- הוא נעצר והתקדם לכיוון המרכז -"האימון הזה יאמן את המותקף להתמיד בהגנתו ולהחזיק בה יותר חזק, אמנם קללת סומינום לא יכולה לפצח הגנה של פרוטגו, אבל זה מקשה על יכולת ההתמדה בהחזקת המגן, כך שאם תתקפו כמה פעמים ברצף, היריב יחלש ולא יצליח להחזיק את המגן, קדימה למקומות!".

צעדנו אני וג'ון לאחד המקומות, ג'ון הביט בי בחיוך ואמר "אני נותן לך את הכבוד לבחור, אתה רוצה להיות תוקף, או מותקף?".

"אני מעדיף להיות"- כחכחתי בגרוני -"תוקף קודם" אמרתי בטון שקט.

"בכיף אחי" השיב בחיוך זוהר, הוא פאקינג ג'נטלמן מושלם.

הוא נעמד לפני הכרית, נעמדתי במרחק חמש מטר ממנו, נופפתי בשרביט וצעקתי "סומינום" קרן אור נורתה לכיוונו ופגעה בו בבטן, הוא נפל אך לא נרדם, וקם מיד.

הוא דידה למקומי, והחלפנו עמדות, אני נעמדתי בחשש קל לפני הכרית, כמה מולטי דרמה יש בבן אדם הזה... בחיוך בוטח לכול הכיוונים, ואיזו קריצה לפרד.

הוא הוציא את שרביט האש שלו, וליטף אותו בחיבה, עוד לפני שהוא ירה את הקללה, הוא נופף נפנוף קל להגברת הרושם, והוציא משרביטו איזה להבה קטנה, כעת כולם כבר הסתכלו, אני כמובן כבר הייתי חרד יותר, המריחה הזו גמרה אותי, עשתה לי רע על הלב.

מסביב כמעט כולם כבר סיימו, ואז ג'ון נופף בשרביט ושאג "סומינום" האור פגע לי בחזה, כאב עז הופיע יש מאין מאיים להוציא אותי משפיות דעתי, התעופפתי לאיפשהו קצת מאחורי הכרית ונרדמתי במקום.

התעוררתי כעבור חצי דקה בערך מבולבל וכאוב, ג'ון כמובן התנצל בחיוך מעצבן ואני חרקתי שיניים.

הגענו לשלב השני החלפנו מקומות חזרה וג'ון כמו ג'ון בעט בכרית ונעמד בוטח במקומו, עמדתי מולו מזיע ולחוץ, "אני יורה" הזהרתי.

ג'ון מלמל משהו ומגן מעט צבעוני נפרש לפניו, "בכיף אחי" הוא צעק מעבר למגן.

עכשיו כבר הייתי ממש לחוץ הידיים שלי הזיעו וחששתי שלא אצליח אפילו לעשות את הלחש, הרגעתי את עצמי, סידרתי את האצבעות כמו שצריך כיוונתי וצעקתי "סומינום" האור עף לכיוונו כראוי, אבל נהדף מהמגן, הצלחתי לחזור על הלחש שלושה פעמים, בפעם רביעית כבר לא הצלחתי לירות, בשלב זה אפילו ג'ון ריחם עלי ולא חייך...

החלפנו מקומות כשאני מותש לחלוטין, צ'ארלס ניגש אלי עם קובית שוקולד ביד ואמר לי "תאכל זה יחזק אותך" אכלתי, ובאמת הרגשתי יותר טוב.

ג'ון רק שאל "אפשר גם שוקולד פרופסור?" ולמול הבעת פניו הוסיף בקול מתחנחן "הייתי בסדר לא?" עוד מבט אחד מחניף לכיוון הפרופסור, והוא נפנה אלי ואמר "אני יורה ג'וף" הנהנתי, מלמלתי פרוטגו והמגן התממש צבעוני מעט פחות משל ג'ון, אבל מגן, הוא הסתכל עלי כמנסה הוא לאימוד את יכולת העמידה שלי, ואז שאג "סומינוםסומינוםסומינוםסומינום".

זה כבר היה למעלה מכוחותיי המגן שלי התפרק ושתי הקללות האחרונות פגעו בי, ואם קודם עפתי למרחק, עכשיו, אפשר לומר, טסתי באוויר, נחתתי על פול שנפל גם הוא, הא, כמובן שנרדמתי, הפעם לאיזה דקה וחצי... המחשבה האחרונה שלי הייתה "פעם אחרונה שאני מתחרה בו ישירות"...

קמתי מובך, ג'ון ניגש אלי, איך לא, ואמר "ג'וף היית טוב, אבל זו לא אשמתך, אולי פעם אני אסביר לך, אבל יש לי יתרון בכיס..." לא הבנתי מה הוא מתכוון, חשבתי בתחילה שהוא בא להסתלבט עלי, אבל הפרצוף שלו היה כנה.

וכך מצאתי את עצמי מהרהר כל הדרך אל החדר, על ג'ון והיתרון המסתורי שלו, ולא על ההפסד המחפיר שלי... נזכרתי גם שבשינוי צורה, אני הרבה יותר טוב ממנו, בפער עצום, אני המוביל בשכבה, נו מילא גם נחמה... אולי זה שרביט האש שלו, לא יודע כבר נרדמתי.

הי, מקווה שלא שכחתם/ן אני רוצה תגובות וברגע, ואם יהיה פה היום תגובה אני יעלה מיד פרק,

ושוב סורי על הזמן הרב שלא העלתי...

הפרק הקודם		הפרק הבא