כל פיסה ממך (הארי וג׳יני)

ג'יני הרימה את מבטה ובהתה בבבואתה. 

הנה את שוב, חשבה. שוב ושוב. היא התכוננה לדייט האחרון שלה עם דין. היא עמדה להיפרד ממנו - לא בשביל הארי - אלא בשביל עצמה. הגיע לה להיות מאושרת והיא ידעה את זה. היא םלטה אנחה ויצאה מהחדר.

היא עזבה להוגסמיד ונכנסה לפונדק שלושת המטאטאים עם סנטר מורם. היא הייתה ג'יני וויזלי בסופו של דבר. ג'יני וויזלי האמיצה, העקשנית, השובבה ולפעמים מרושעת. מה שחשוב הוא שדין לא יכל לראות אותה כפי שהיא באמת, אולי אף אחד לא יכול. אבל מגיע לה להראות כמו שהיא רוצה.

היא הרגישה לפעמים שאולי הארי גם עדיין רואה אותה בתור אחותו התינוקת של רון, הוויזלי הקטנה, הילדה האדומה, הקטנה והתמימה.

אני ג'יני וויזלי. רק ג'יני וויזלי. אני רק אני, היא נכנסה.

***

הארי טייל בעיירה הקטנה, שקט להפליא.

הוגסמיד תמיד הייתה צפופה, מלאה בילדים חייכנים ובקוסמים עורכים קניות. היה אמור להיות צפוף כי חג המולד מתקרב, אבל הארי חשב שזה נראה כאילו הקוסמים החליטו לעזוב את הארי כדי שיוכל לטייל בשקט, ראשו מלא מחשבות.

הוא עשה את זה לעיתים קרובות, הסתובב וחשב על הדאגות שלו (מיליונים ביום) אבל עכשיו כל מחשבותיו היו עליה.

למה הוא היה מאוהב בה? הוא לא הגיע לה. מרלין - לאף אחד לא מגיע משהו כלכך טוב כמו היכולת לאהוב אותה, אבל אולי כן הגיע לו... משהו? ובכן, הוא היה צריך אותה. זו הייתה עובדה.

הוא היה צריך מישהו שיגיד לו את האמת, מישהו שיאתגר אותו ויגרום לו להילחם. מישהו שיכול לגרום לדם שלו לרצוח, ומי יותר מתאים למשימות האלו אם לא וויזלי?

הוא היה זקוק למישהו שלא ייראה בו רק את הילר-שנשאר-בחיים או הנבחר. הוא היה צריך מישהו שרואה רק את הארי, רק את המוגשם, המצחיק וכל הדברים שהארי היה.

מי היה טוב יותר מג'יני וויזלי?

הארי הלך עד שהגיע לחלק האחרוי של שלושת המטאטאים ושמע מישהו נושם בכבדות, או... בכעס. הוא התקרב וראה את בעלת מחשבתו וליבו - ג'יני בכבודה ובעצמה.

"גין? זו את?", הוא שאלף וזה היה טיפשי להפליא כי הוא היה מסוגל לזהות את נשימתה אפילו עם פיצוץ ברקע.

"הארי? מה אתה עושה כאן?", היא שאלה, נשימתה נרגעת באיטיות.

"אני צריך לשאול אותך את אותו הדבר לא? את לא אמורה להיות בדייט?", הוא שאל כשמילים מגרדות את גרונו.

"אני- אני חושבת שאנחנו נפרדים", היא אמרה באנחת... הקלה?

"אוי ג'ין... אני-אני כלכך מצטער", הוא אמר והלך לחבק אותה. הארי ידע שהיא לא מסוג האנשים שצריכים חיבוק אחרי פרידה, אבל הוא החליט להשתמש בזה בתור תירוץ להחזיק אותה, להיות קרוב אליה כמו שהוא תמיד עשה.

"אני בסדר, הרצינות", היא אמרה אבל זרועותיה הסתובבו באופן אינטנקטיבי סביב צווארו כשזרועותיו היו סביב מותניה. הארי לא היה יכול שלא לשים לב - שוב - כמה היא מתאימה לו. איך הגובה שלה היה מושלם כדי שיוכל לתת לה נשיקה במצח, איך היא יכלה לבוא ולהניח את ראשה על כתפו ואיך המקום שבו צווארה מתחבר לכתפיה היה המקום האהוב על הארי בעולם. הארי חיבק אותה וג'יני התחילה להתפרק.

"אל", הוא חצי לחש וקולו נסדק. אל תלכי. בבקשה אל. ג'יני משכה את ראשה מעט אחורה, מספיק כדי שתוכל להביט בעיניו.

"הארי אתה בסדר?", היא שאלה, מודאגת בבירור.

"א-לא", הוא אמר. נמאס לו להסתיר את זה. הוא היה כלכך לא בסדר. כלכך לא בסדר עם זה.

פניה של ג'יני הפכו זועמות. בכל פעם הארי היה לו בסדר היא כעסה. כעסה על הסיוטים, כעסה על וולדמורט, כעסה על המוות ועל עוד כל הדברים שבלתי ניתנים לספירה שהוא עבר, והעובדה שהיא הרגישה שזו אשמתה שלא הגנה עליו. ברור שהיא מעולם לא סיפרה את זה להארי, אבל האופן בו התמלאו עיניה באשמה וחרטה היה יותר מדי בשבילו. היא חיבקה אותו שוב, לא טורחת לשאול מה קרה כי היא הייתה די בטוחה שהמבט על פניו אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה.

הארי היה אחד הפעם שמשך את ראשו לאחור והביט בעיניה. הם הרגישו רגיל להפליא למרות שגופם היה קרוב כלכך אחד לשני. סנטימטרים ספורים זה מזה והוא לא הרגיש מתוח בכלל. הארי מעולם לא הבין מה אנשים אמרו על אהבה, מוגלגים וקוסמים כאחד - הפרפרים בבטן, הזיעה העצבנית, החיוכים הביישניים. האם אהבה הייתה שונה עבור כל אחד?

הוא לא הרגיש עצבני סביבה. הוא חש הקלה, הוא הרגיש את פעימות הלב שלו נעות בנורמליות, הוא הרגיש את הקשר בבטנו נפתר אט אט, הוא הרגיש כאילו להיות עם ג'יני זה יותר נורמלי מלנשום.

לפני שהבין, הארי רכן קדימה, לא יכול לשלוט בעצמו יותר. שניהם  התחילו לנשום בכבדות אבל אף אחד מהם לא ניסה לעצור את זה.

הארי הרגיש את פעימות הלב שלו כשהוא סופסוף נישק אותה.

זו הייתה בקושי נשיקה. השפתיים שלו הברישו את השפתיים שלה.

בקושי משהו אבל עם כל מה שהיה לו. הוא הרגיש כאילו מעלים אותו לגן עדן, אבל זה היה יותר מדי טוב מכדי להחזיק מעמד.

"הארי!", היא לחשה, מסובבת את ראשה אך לא זזה מילימטר כשאר שפתיו של הארי הברישו את לחיה ועקבו אחרי קו הלסת שלה באיטיות.

הוא ידע שזה לא בסדר, היא הייתה החברה הכי טובה שלו אבל מרלין סלח לו כי הוא רצה את זה כלכך הרבה זמן.

לא יכולתי להחזיק את זה יותר, הוא חשב. אני לא כזה חזק .

זרועותיה עדיין סביב צווארו, היא סובבה את ראשה והביטה בו, נושכת את שפתה התחתונה.

הוא לקח את זה כסימן טוב ונשען שוב, עוצם את עיניו. הפעם הוא כן נישק אותה כמו שצריך. נשיקה קטנה, מתוקה ורכה, לא נמשכת יותר מדי. הבטן שלו לא הייתה מאה בקשרים או פרפרים. היא היתה מלאה... בזיקוקים. מוחו היה מלא באור, מפוכח לחלוטין ומודע למה שקרה. הנשיקה הזו הייתה מושלמת מכדי להכניס את הלשון שלו לעסק. זה היה טהור ובעל ערך טוב מדי.

ג'יני שברה את הנשיקה והצמידה את מצחה לשלו. היא לקחה נשימה עמוקה והארי עצם את עיניו שוב.

"אני לא יכולה", היא לחשה בקול סדוק, והארי רק הרגיש את זרועותיה עזובות אותו בזמןשהיא נעלמה ורצה בחזרה לטירה.

הפרק הקודם		הפרק הבא