החיים שאחרי המוות

היי! מה נשמע אנשנושים?
אני מצטערעת שלקח לי קצת זמן.....
בפרק יהיו הרבה אנשים שידברו, אז שימו לב ובידקו מי הוא הדובר. עם זאת, הצטרפה עוד דמות ששמה (ר.ט.) סורי, אבל אני לא אומרת מילה.......
תהנו!!!

(ג'ורג')

בקושי יכולתי לחשוב מבעד לכאב.

אבל באמת! שאחי! אחי, בשר מבשרי, יתקוף אותי, ועוד בקללה שאין עליה מחילה??

הייתי בשוק מוחלט. עד כדי כך, שהכאב היה רק נקודה קטנה ומציקה בירכיתי מוחי.

כולם ישר נזעקו לעזרתי:

"פרד! תפסיק!"

"מה אתה עושה?"

"פרד ארתור וויזלי!"

"זה אח שלך!"

ועל כל זה הוא ענה, "הוא לא אח שלי! אתם לא מבינים?! הוא מרגל! נוכל! פושע! מסתנן! ואתם מקבלים אותו בזרועות פתוחות!"

....... מה? אני?! הוא... הוא מרגיש טוב?! מרגל? איך? מה? מו? מי? אני?

"תפסיק פרד! די!" צעק דמבלדור. פרד שמע בקולו והפסיק. גופי, שהתקשח מהכאב, נרפא והשתחרר ממנו. התנשמתי במהירות, כמאט מתעלף.

פרד הניד בראשו, נועץ את עיניו בעיניי. "איך אתה מעז?"

* * *

(דמבלדור)

אפילו מוחי שלי לא קלט את המאורע.

כן,כן. אפילו אני, המפורסם מבין הקוסמים, החכם, שעבר כמאט הכל בחיים, לא הבנתי על מה נער פעוט דיבר. פרופסור מפורסם וחכם כמוני, כבר מזמן היה צריך להבין (אני לא רוצה להשוויץ, אבל אלו העובדות). אך רק בפעם הרביעית או החמישית שהסביר בשרביט מורם לעבר אחיו, הבנתי אותו.

הוא חשב שגם ג'ורג' הזה מרגל. כמו הקודם. שהוא משחק בנו שוב. ובעצם, למה שהוא לא יהיה? הרי גם לקודם היו זיכרונות. אולי הם החדירו בו סיפור כיסוי, כמו קודם, בקודם...

התחלת להאמין שהוא באמת כפיל, הה? שאלתי את עצמי. מחשבותיי התערבבו אחת בתוך השנייה. איפה הגיגית כשצריך אותה?

כולם נראו חמורי סבר, רק ג'ורג' שכב במיטתו, מפחד לפצע את פיו. אני סבור שגם הבין שלא תהיה לו כל דרך שנוכל להאמין לו.

"רגע," אמר פרד, לפני שנחליט מה לעשות, הבאתי את קינגסלי."

נעצתי בו מבט. "קינגסלי?"

"כן, כדי שתעשה לו הלטת הכרה. אנחנו לא יודעים מה עבר עליו, והוא לא מוכן להגיד." נראה כאילו נזכר בעוד דבר שרצה לומר, אבל מנע מעצמו.

"בסדר." אמרתי. פרד הכניס את קינגסלי לחדר. הוא ל נראה מחובר משהו.

הנפתי את שרביטי, וראיתי את זיכרונותיו. אבל אלו היו מאוד מצומצמים. הלכתי אחורה, כמו סרט נע, הכי רחוק שאני יכול, ראיתי אותו מכה את ג'ורג' עוד פעם ועוד פעם והיחרטתי שבכלל העלתי את הרעיון שהוא כפיל חדש. עד שהגעתי לסוף הזיכרון שלו. ובו הארי, הארי פוטר, אומר פורגטולוס.

"טיפשים..." מלמלתי לעצמי.

* * * 

(???)

כן, אני יודע. גם אני מסוגל לעשות טעויות בחיים.

אבל שגיאותיי לא היו רלוואנטיות, אפילו לא כולם שמו לב אליהן. חוץ מטעות אחת, שאולי אנשים לא ידעו עליה, אבל אני ידעתי שהיא הטעות הגדולה בחיי....

אליאן.

על מה שעשיתי לה לא אסלח לעצמי לעולם. גם אם אחיה לנצח. אני מאוד אקווה שמעכשיו לא אטעה עוד כמו שטעיתי איתה. וגם לא כמו שטעיתי איתו. אני מקווה שגזר דינם של אנשים מסוימים ייפול לידיי. כי זהו דבר שהייתי צריך לטפל בו עוד לפני 20 שנה. שידי הייתה על העליונה, שהייתי מקושר. והפעם, אגמור את מלאכתי.

איני אדון האופל. אבל עוד אהיה. אני בונה את עצמי מחדש. מגייס צבא, ואז אוציא את זעמי על מה שקרה לך אליאן. כי בפעמים הקודמות זה לא הפסיק. וכי החבאתי את מעשיי אפילו מעצמי. והגיע הזמן לנקמה.

* * *

(ל.ל.)

כבר יום שלם אני כאן. בודדה.

כבר נמאס לי לחכות שאחת החיות תשים לה אלי, אני עומדת בדרכן, ניצבת בינן לבין בן שיחתן וכלום לא עוזר לי. כמו חרם.

כשחושבים על זה, למרות כל הפעמים שאמרו עלי שאני משוגעת, או שהחלקתי על השכל, אף פעם לא עשו עלי חרם. למרות שהייתי מצפה שיעשו.

אבל אני בטוחה שהארי לא היה עושה לי את זה.

הוא יותר ג'נטלמן מכל מי שהכרתי. הוא חמוד, ומצחיק, זה מראה את כל התסמינים של המחלה הזו שנקראת אהבה. אני מקווה שלא אשתגע כאן מבדידות. יש לי אבא, ולב שצריך לכבוש.

* * *

(פרד)

טוב, אז יכול להיות שהוא כן אח שלי.

אני מדגיש את ה-"יכול". כי אני לא יכול להיות בטוח. בזמן שדמבלדור ישב וחשב על מה שראה כשעשה הלטת הכרה לקינגסלי, אני ישבתי ודיברתי עם ג'ורג'. חשבתי, אולי לפי התשובות שלו אראה את הוא אחי הביולוגי או לא.

"אז, מתי הפעם הראשונה היו לך את קיטעי הזיכרון?"

"בערך ממשחק הקווידיץ' העולמי." תואם למחשבותיי.

"למה לא ניסית לברוח?"

"הייתי מחוסר הכרה."

"אז איך הגעת לכאן?"

"התעוררתי פעם אחת, צעקתי לעזרה, החטיפו לי ואיבדתי את ההכרה שוב, וכשהתעוררתי בפעם השנייה ברחתי. זוכר שהגנבנו שרביטים מזויפים למשחק?"

"כן, נו?"

"אז הם לקחו ממני שרביט אחד מזויף במחשבה שזהו שרביטי, וכך השרביט שלי נשאר אצלי."

"טיפשים.." מלמלתי, כל שנה טמטומם הולך וגובר.

דמבלדור קם, "הארי, הייתי חפץ לעשות לך הלטת הכרה." הוא נראה הרבה יותר מרציני.

אחרי שגמר, הוא מלמל לעצמו, "בדיוק כמו שחשבתי... משחקים מלוכלכים. צריך לפקוח עין..."

הבטתי בהארי, הוא החזיר לי מבט שואל.

"חייבי לגייס צבא." אמר רון.

"אבל איך? אנחנו לא יכולים יותר להשתמש באבדה קדברה! אין לנו דרך להרוג אותם! זאת אומרת, ערפדים יכולים, אבל השאר..... לא." אמר הארי.

"זאת מלחמה של חיים מוות, דמבלדור. אין לנו ברירה. אנחנו חייבים לערב בזה גם את המוגלגים." אמרה הרמיוני בסבר פנים חמור.

"מה המוגלגים יעזרו לנו?" שאלתי.

"אנחנו חייבים  להשתמש בכלי הנשק שלהם. אין לנו ברירה. וגם נצטרך לגייס אותם למלחמה. אי אפשר להעלים את זה מעיניהם יותר." אמר דמבלדור בלי חשק.

"צריך ללמד אתכם על רובים ופצצות," אמר הארי. "אני לא חושב שנצטרך טנקים, כי בכל זאת, יש לנו שרביטים."

"בסדר, נתחיל בעבודה עם שחר. תחילה נאסוף את כל הקוסמים שנוכל, ואז נתפצל ונתחיל לגייס מוגלגים, להביא מפלצות ואת כל מי שאנחנו יכולים." אמר דמבלדור.

הייתה שתיקה בחדר.  היא לא הייתה מעיקה, אבל גם לא נעימה.

"אוקיי," אמר רון. "נתראה מחר. אני חייב לתפוס איזו תנומה."

הוא פתח את הדלת, סיריוס וג'יימס עמדו בפתח, עיניהם אדומות כמו אבני אודם בשמש, מבטם רעב ועצבני, כמו ילדים קטנים רעבים שמחכים לשעת ארוחת הצהריים. פניהם היו חיוורות ולבנות כסיד. כשפתחו את פיהם כדי לדבר, גילו ניבים ארוכים, חדים ונוצצים מתוך שורות שיניים לבנות.

"אוכל?" שאלו שניהם יחד והתקרבו לעבר רון שפסע לאחור.

או או, חשבתי, בעיה חדשה. יש פה שני אנשים (או מפלצות, אני לא יודע מה...) שרוצים לטרוף אותנו. ואני עוד קינאתי בהם.

* * *

(ר.ט.)

אני לא מאמין שנהייתי כה בהמה.

פשוט לא מאמין.

אני רץ לי כאן בחשכה, מקלל את עצמי בשקט. מנסה להעביר את זעמי במשב הרוח. מתפלל שהרוח תעיף אותו מליבי.

אני לא מאמין שיצאתי כל כך מכלל שליטה ששברתי את גדרות הפרופורציה של עצמי.

אני מודה, רציתי פרסום. אבל אני מסיק שעם הזמן הרצון עלה ועלה, ומטרתי הייתה לספק אותו.

אבל עכשיו אני רואה כמה חמור הייתי. כמה שאפתן, אגואיסט, חסר לב, חיה, וכל העלבונות שמצאתי בלקסיקון שלי.

קול קטן בראשי אמר 'מה אתה מתרגז? תמשיך מאיפה שהפסקת! תדרוך על אנשים! תשלוט!'

אך איני רוצה שליטה, איני רוצה טרור.

עם כל הרצון והשאיפה, אם היו שואלים אותי מה הדבר שהייתי רוצה יותר מכל, ואוכל לקבל אותו, הייתי אומר רק מילה אחת.

אליאן.

הפרק הקודם		הפרק הבא