ישראלית בהוגורטס *בהקפאה*

בס"ד.

אז סליחה על העיכוב הענק, יצא פרק יחסית קצר.. סורי..

תהנו :)

עברתי בראשי על כל הלחשים הבסיסיים שאגם לימדה אותי. מסתבר שתנועת היד לא כל כל משנה אלא הכוונה כשאומרים את הלחש. צריך ממש לצייר בראש את הדבר עצמו.

אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהתרגשתי ככה. מחר אנחנו נוסעים לתחנה שתיקח אותנו לבית ספר. מחר אני מתחילים ללמוד.

"אגם," לחשתי - צעקתי בבהלה, "לא אמרת לי איך אנחנו מגיעים מהתחנה לאולפנה! זה יהיה ברכבת?"

"אוך נו, תני לישון.." היא מלמלה והסתובבה לצד השני. 

"אבל איך-"

"אלמוג לכי כבר לישון או שאני אטיל עלייך קללה," היא אמרה בעייפות.

נאנחתי והבטתי קדימה אכולת סקרנות. לקח זמן עד שהצלחתי להרדם.

"מאיר, אתה בטוח שלא שכחת כלום? לא יהיה לנו מספיק זמן לחזור," אמא קראה אליו מהסלון. עדיין קצת מוזר לי לקרוא לה ככה אבל אני מתחילה להתרגל.

"כן, אני חושב שכן.." הוא התנשף בין מילה למילה כשהוא מוריד במדרגות את המזוודה הענקית שלו, שתאמה לשלי.

"בוא, אני יעזור לך אם זה"

"לא, זה בסדר באמת," הוא אמר כשהוא מוחה זיעה מפניו.

צחקתי, "הכל טוב, לך לשטוף פנים." 

הורדתי את המזוודה עד לדלת כניסה, לצד המזוודה שלי ושל אגם והלכתי למטבח כששמעתי שאימי קראה לי.

"בואי תקחי את השקיות אוכל האלו, שיהיה לך ולאמוג מה לאכול בדרך, עכשיו כשאני חושבת כל זה, איפה היא? אנחנו כבר ממש צריכים לצאת.."

"היא בטח עדיין מתארגנת.. אני אלך לקרוא לה." 

עליתי למעלה וניכנסתי לחדר.

"אגם איפה את? אנחנו חייבים לצאת"

היא היתה עם הגב אליי כשהיא אמרה; שכחתי לתת לך את המתנה, אז אני נותת לך אותה עכשיו.."

 היא הסתובבה ובידייה ראיתי שהחזיקה כלוב כסוף ובתוכו.. תנשמת? כן.. זה ללא ספק תנשמת.. היא דיי קטנה, כנראה לא מבוגרת יותר מידיי.. עינייה היו עצומות וראשה היה נטוי מאט לצד כאילו היא ישנה.. היא היתה לבנה ברובה - הזנב וקצות הכנפיים הפכו בהדרגה לשחור. "אני יודעת שאמרת אז בחנות שאת לא צריכה ינשוף, אבל ראיתי אותה ואמרתי שאין מצב שאני לא קונה לך.. אני זוכרת שתמיד אמרת שאת רוצה לגדל תנשמת בשם הדוויג.. נו מה את אומרת?" היא שאלה בחיוך למראה הפרצוף הנדהם שלי.

"אין מצב.."

"היתה לי תחושה שתגידי משהו כזה." היא צחקה והושיטה לי בקלילות את הכלוב. רק עכשיו שמתי לב שיש עליו מין טיקט שעליו רשום בכתב נטוי הדוויג. 

"הדוויג.." מלמלתי, עדיין מתקשה לעכל. התנשמת פקחה באיטיות את עינייה הענקיות. ומייד חזרה לישון. פתחתי את פי בתדהמה והסתכלתי על אגם שחייכה בניחוחות. היו לתנשמת הזאת עיניים תכולות - ידעתי שקיים סוג כזה אבל הוא היה מאוד נדיר וראיתי אותו רק בתמונות.

"מה- איך-"

"תודי לי אחרי זה, יש לי תחושה שעלית לכאן כדי לקרוא לי, אנחנו חייבות לצאת."

הנהנתי באלם, וירדנו למטה עם הכלוב והתנשמת הקטנה בתוכו. הדוויג.

"לקח לכן זמן, כמעט שלחתי את מאיר לקרוא לכן, הכל כבר באוטו, אתן יכולות להכנס - זאת תנשמת?"

אגם התנצלה ואני הנהנתי.

אחרי שכולנו נכנסו לרכב (-אני, אגם, מאיר ואמא) התחלנו בנסיעה.

חצי מהנסיעה בהיתי בהדוויג תוך כדי נשנוש ארוחת בוקר מהשקית (- פירות בעיקר) מתקשה להאמין,  יש לי תנשמת..

פניתי לאגם, "תשמעי באמת תודה, לא היה לי מושג שזה מה שאת עומדת להביא לי, זה מטורף.."

"שמחתי לעזור," היא אמרה בעליצות והורידה בהרכנת ראש כובע מדומיין ואז החוותה בראשה לעבר החלון, "אנחנו צריכים להיות שם עוד חצי דקה בערך.."

מאיר, שעד עכשיו בהה בחלון הסתובב אליי "את יודעת שאנחנו מגיעים לבית ספר על-"

הקשבתי בסקרנות אבל אז אגם קטעה אותו, "חכה, עכשיו הגענו, תן לה לראות בעצמה, היא תיהיה בשוק.." 

הוא הינהן בהסכמה ואחרי שחנינו יצא מהרכב בהתרגשות.

יצאתי אחריו, ובפעם השניה לאותו בוקר, אבדתי את יכולת הדיבור.

אז מקווה שאהבתם, אל תשכחו לכתוב הכל בתגובות, מה אתם חושבים שהיא ראתה וכו'..

ההמשך הישיר יהיה בפאנפיק ישיבת בר אילן לקוסמים דתיים, אל תשכחו להתעדכן.. ושוב, ממש חשוב שתגיבו, זה בהחלט מעלה את המוטיבציה :)

הפרק הקודם		הפרק הבא