צלקת ברק

בס"ד

החלק השני של הפרק.

וואו, אני מעלה מהר.

טוב, קורונה והכל.

אז.

תהנו⁦❤️⁩

_________________

אנחנו הולכים בדממה אחרי גבירת האגם בארמון הירקרק הבוהק.
הסקרנות פועמת בחזי, דוחפת אותי.
אנחנו נכנסים אחריה בשתיקה לחדר בינוני, עגול, שבמרכזו אבן בדולח שקופה- לבנבנה גדולה.
היא מתקרבת למרכז.
בתוך האבן מונח קוסם מבוגר, זקן לבן אוורירי יורד לחזהו ועיניו הכחולות נוצצות משדרות עוצמה שקטה.
"מרלין," מינירווה מתנשמת, ואני מהנהן בתהדמה, נותר ללא מילים.
"אני עדיין אוהבת אותו," אני שומע קול קטיפתי, חרישי וכאוב.
גבירת האגם מוזילה דמעה, שנופלת על קבר הבדולח של אהובה.
"אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי ביום ההוא," היא אומרת בכאב, "רציתי כוח... כוח הורס אנשים, משמיד אותם. הופך אותם לחיות."
היא נרעדת.
"היום כוח הוא הקללה שלי," היא אומרת בלחישה, כמעט בלתי נשמעת, "הוא מחזיק אותי כאן, בעולם הזה שאני שונאת, מזכיר לי לנצח שאני אשמה במות אהובי."
אני מישיר את עיניי לעבר עיניי הבדולח השקוף שלה, מנסה לשדר לה שאני מבין אותה.
לא.
גבירת האגם היא לא מפלצת שרוצה רק כוח.
גבירת האגם היא אשה שבורה.
כמעט... כמעט כמוני.
"אני נשארת כאן רק בשביל הבן שלי," היא אומרת בקול שבור, "אבל הוא נמשך לשטויות אנושיות מטופשות שמעמידות אותו בסכנה. אני... אני לא רוצה לאבד גם אותו."
אני מביט בה ברוך.
"את יודעת, גבירת האגם," אני אומר בטון מבין, רך, "גם לי היתה מישהי שאהבתי. קראו לי לילי. הזמן עבר... והיא אהבה מישהו אחר. מישהו... מישהו שהציק לי כל הזמן. בסוף היא מתה. והיה לי חלק במותה."
גבירת האגם מביטה בי בתדהמה, במבט לא מובן, מסתורי.
"אני אתן לך את אותה עצה שנתתי לאשה הנפלאה שעומדת לידי," אני אומר בשקט, "תמשיכי. פשוט תמשיכי. מרלין הוא לא אדם שקשה לשכוח, אבל יש לך את כל הזמן שבעולם כדי להתגבר. תשקיעי בחייך החדשים, בדאגה לבני הים, לבן שלך. אל תטבעי בעבר. תזכרי אותו, אבל תניחי לו. תחיי את העתיד, גבירת האגם, תחיי את העתיד."
היא לוטשת בי מבט, ואז מוחה את הדמעות.
חיוך קטן מסתמן לפניה.
"תודה," היא לוחשת.
ואז היא מסתכלת למרומי החדר.
"בעצם," היא לוחשת, "יש לי משהו שיכול לעזור לכם. אתם צריכים להשיג את הלחש עכשיו, נכון?"
אנחנו מהנהנים, תקווה ניטעת בליבנו.
היא ניגשת לאחורי החדר, מוציאה משם שרשרת ישנה וירוקה שעליה תלוי מין שעון חול מוזר.
"לא יכול להיות," מתנשמת מינירווה בהפתעה.
"זה מחולל זמן," אומרת גבירת האגם, "הוא שייך לבני הים. בזמנו... בזמנו חשבתי שאוכל לחזור לעבר ולשנות את מה שקרה אז, באותו יום נורא."
עיניה נהפכות פתאום למזוגגות, והיא בוהה בחלל בעצב, ואז מתעשתת.
"הוא המחולל זמן הכי נדיר שיש," היא אומרת, דבריה מהדהדים בחדר הגבוה, "הוא אחד מהאוצרות העתיקים של בני הים. עשוי אבן ברקת ובדולח. הוא יכול לחזור אלפי שנים אחורה."
אני ומינירווה מסתכלים אחד על השני, קולטים את הרעיון הגאוני של גבירת האגם.
אך נחזור אחורה בזמן, כשנחזור חזרה לזמן שלנו אפילו לא יעבור רגע.
נוכל להשתמש בלחש מייד.
נפגוש את מרלין, גדול הקוסמים.
מרלין ידע איך למצוא את הלחש.
בעצם, מרלין יודע את כל סודות הקסם, את מקור הקסם.
"אבל יש בעיה," גבירת האגם מוסיפה, ואני נדרך.
"המחולל יכול לעבוד רק פעמיים. פעם אחת להגיע ופעם אחת לחזור. רק לנסיעה אחת."
אנחנו מהנהנים ברצינות.
גבירת האגם מתחילה לבכות בשקט.
"א- אני רציתי להשתמש בו," היא לוחשת, עיניה רטובות מדמעות, "בכדי לראות פעם אחת את אהובי, אבל... כנראה שאתם תזכו לכך."
אני מביט בגבירת האגם הבוכיה, ליבי יוצא אליה.
"יש לי רק תנאי אחד," היא אומרת, "תשכנעו את הבן שלי להישאר כאן ולשכוח מהשטויות האנושיות שלו."
"מה?"
אני שומע את מינירווה משתנקת לידי.
אני מניח יד במחווה מרגיעה על כתפה של מינירווה.
"כן, גבירת האגם," אני אומר, "נעשה זאת."
היא מחייכת.
"אלאיה," היא לוחשת, "שמי אלאיה."
אני ומינירווה יוצאים, מותירים את גבירת האגם, אלאיה, להביט בקבר אהובה.
אולי היא תקשיב לעצתי, ואולי לא.
כשאנחנו נכנסים למבואה, מיראנדום נשען על הקיר ובוהה בחלל.
שערו הכחול עמוק בוהק בעמימות המים, ועיניו הסגולות חדות.
"מיראנדום," פותחת מינירווה, "מה שלומך?"
מיראנדום שולח אליה מבט תוהה, ומרים גבה.
"מיראנדום-" היא מתחילה, אך אני קוטע אותה במהירות.
"אמא שלך רוצה שאנחנו נגרום לך להישאר כאן," אני אומר במהירות, מניח לפצצה ליפול.
"מה?"
הוא מתנשם.
"כן," אני אומר בהיגיון חד, "זה התנאי שלה לקבלת מחולל הזמן העתיק."
מיראנדום שולח בנו מבטים מהירים, מעכל את הדברים.
"טכנית," אני אומר בביטחון, "היתרון בידיך. אתה יכול פשוט להגיד לא, ואנחנו נלך בלי המחולל. סוף סיפור."
מיראנדום נושך את שפתיו.
"אבל," אני מדגיש, "אז כנראה וולדמורט יעבור גופים וישליט טרור על העולם. אתה מבין, מיראנדום? לא יהיה לך עולם לבוא אליו, לחקור אותו."
שערי השחור עוטף את פני, ועיניי מבזיקות.
אומנות השכנוע שלי היא לא דבר שבא בקלות.
"אז יש שני אפשריות," אני אומרת בהחלטיות, "או שתגיד לנו לא, וולדמורט ישתלט על העולם, העולם ייחרב, לא יהיה לך עולם לחזור אליו. או שתגיד לנו כן, והעולם ישרוד. ואני מבטיח שאנחנו נבוא לבקר כאן, נוכל ללמד אותך דבר או שניים."
מיראנדום לוטש את מבטו עמוק בעיניי, אבל אני לא נרתע.
הטא מכווץ את מצחו, חושב.
"אתה תבטיח לבוא לבקר," הוא חוזר על מה שאמרתי, "אבל תביא איתך עוד כמה בני אדם."
אני חושב לרגע.
אחרי הכל, דמבלדור ישמח להכיר את תרבות בני הים לעומק.
דמבלדור...
דמבלדור שונה עכשיו.
הוא לעולם לא ייקח את האבן לעצמו.
"כן," אני חוזר על תנאיו, "אני יביא איתי עוד בני אדם."
הוא מהנהן.
"שנלחץ ידיים?"
אני שואל.
"כן," הוא מסכים.
אנחנו לוחצים ידיים.
"אני- אני באמת מצטערת בשבילך, מיראנדום," אומרת מינירווה.
הוא מנסה לחייך אליה.
"תודה."
הוא אמור להיות שמח שהוא הצליח לסדר לעצמו ביקורים של בני אדם, למידה.
אבל נסיך בני הים נראה עצוב, כאילו עוד משקולת נוספה על ליבו.
"מיראנדום?"
אני שואל בעדינות.
"השגת את מה שאתה רוצה, טוב?" הוא מתעצבן, והדימיון בינו לבין הנער הקליל שהכרתי נמחק, "ועכשיו תעזוב אותי."
אני מביט בו בתדהמה.
"סוורוס," אומרת לי מינירווה בעדינות.
אני מהנהן בעצבנות, מפנה לה את הדרך.
היא ניגשת לבן הים בעדינות.
הם מדברים, בהתחלה תנועות ידיהם גדולות ובוטות ואחר כך רגועות.
כשהיא חוזרת, הם מחייכים אחד לשני.
לפעמים מינירווה מקונגל היא נס.
"איזה קסם חוללת?"
אני מרשה לעצמי קצת להתלוצץ.
"הוא זקוק להבנה, סוורוס," היא אומרת, עיניה שקטות ורציניות, "הוא כלוא בעיר האורות התת מימית הזאת, בארמון. הוא רוצה לצאת, סוורוס. הוא... רוצה להיות חופשי."
כולנו הולכים בדממה מתוחה לחדר של גבירת האגם.
"אני לא אצא מהעיר, אמא," אומר מיראנדום, ונשמע עייף ומדוכא יותר מאי פעם.
גבירת האגם מהנהנת.
"כל הכבוד," היא אומרת לנו, אבל אני לא מרגיש מכובד.
אני מרגיש רע.
היא טומנת בידי את מחולל הזמן הירקרק, מסבירה:
"לתקופה של מרלין צריך 42 וחצי סיבובים. תקפידו מאוד על החצי, טוב? בדיוק. אתם לא רוצים להגיע לתקופה הלא נכונה."
שנינו מסתכלים אחד על השני, ומהנהנים ברצינות.
ידה של מינירווה איכשהו מוצאת את ידי, וזרם קטן עובר ביננו.
"אנחנו מבינים," היא אומרת בשם שנינו.
גבירת האגם מהנהנת.
"תשמרו על עצמכם," היא מוסיפה לאחר שתיקה קלה, "ותבואו לבקר מידי פעם."
אנחנו מחייכים, מנופפים לגבירת האגם.
"לילה ארוך, מה?" אני אומר למינירווה כשאנחנו יוצאים מהארמון, מיראנדום מלווה אותנו.
"כן," היא מחייכת אליי.
מיראנדום חזר למצבו הרגיל, והוא מפטפט עם בני הים שאנחנו פוגשים בדרך, מידי פעם זורק הערה כל המקום בו אנחנו נמצאים.
"העיר הזאת מדהימה," אני משתנק כשאנחנו עומדים מול מגדל בדולח יפהפיה.
"כן," מסכימה מינירווה, פוערת את עיניה למול שונית אלמוגים.
האורות הנוצצים בוהקים, מאירים את האגם באור צלול.
"ואל תספרו לכל אחד על המקום הזה," מבהיר מיראנדום בפעם המאה, "הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה מלחמה. אבל תבואו לבקר," הוא מוסיף בחיפזון, "אתם יכולים להביא איתכם מישהו שאתם סומכים עליו."
שנינו מחייכים אליו.
"היי, מיראנדום," אני אומר לו במהירות, "אתה יודעת.. תודה."
הוא מחזיר לי חיוך ש בה כשאנחנו עוברים ליד עמדת השמירה של סיילאס אוריון, בסוף העיר.
"מיני- רווה, סוו- רוס!" אומר אוריון במבטא המיוחד שלנו.
"אוריון!" אני אומר לו בקול מתלהב, מנסה להעביר את המסר שהצלחנו.
הוא מרים את גבותיו.
אני מהנהן.
"מרלין!" הוא מחייך אליי.
מינירווה משתעשעת מהשפה המוזרה, בעלת חמש המילים, שפיתחנו.
"תודה, אוריון," היא אומרת לו בשקט.
אוריון מישיר אלינו את מבטו הירוק.
"תודה- מינירווה, סוורוס," הוא אומר.
שנינו מחייכים בהפתעה כשהוא אומר את השמות שלנו נכון.
אנחנו מנופפים לו, נשארים רק עם מיראנדום.
"אז..." הוא משפשף את ידיו אחת בשנייה, "ביי."
"מיראנדום," אומרת מינירווה בעדינות, "אנחנו נבוא לבקר, טוב? אני מבטיחה. תודה לך."
הוא עולה איתנו, בפעם האחרונה שיציץ אל העולם שבחוץ.
"הוא- הוא יפה כל כך, העולם שלכם," משתנק מיראנדום בתשוקה, פניו היפות בוערות ברצון עז.
"תודה, מיראנדום," אני אומר בעדינות.
שנינו מתרחקים, ואני אוחז בידי היטב את האוצר היקר.
"מחר. המשרד שלי."
אני אומר בנוקשות.
היא מהנהנת.

שנינו מביטים פעם אחרונה אל האגם, בו משתקפות פעם אחרונה פניו היפות של נסיך בני הים שכלוא בארמונו שלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא