נבואת הקסם היהודי

בס"ד
תודה על התגובה. האחת. היחידה. אין עוד מלבדה. לא שאני, חלילה, מתלונן, אבל אני מתלונן. טוב יאללה פרק. ונתחיל בדמויות שלא הופיעו בפרק הקודם, אבל כן הופיעו בפרק שלפניו:

ריח חריף היכה בנחיריו של עידו ליכטר כשהוא, אשתו ופמליה משונה ביותר של אנשים נכנסו לבניין מגורים מיושן, בן שלושים שנה לפחות. נראה כאילו עיצבו אותו בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת.
"עירית, זה ממש לא נראה לי," עידו לחש לאשתו. היא, בתגובה, לחצה את ידו בחיבה.
"הו, זה טבעי לחשוש," העובדת הסוציאלית ענתה, ועידו הופתע שהיא שמעה את הלחישה שלו שנועדה לאוזני אשתו בלבד.
"אם כי הריח המחניק הזה של אלכוהול וחומרי עישון שונים בהחלט לא נראה לי..." עיקמה העובדת הסוציאלית את אפה.
"המעלית מקולקלת," המנקה אמרה ופנתה לחדר המדרגות, שם הריח התחזק.
"הריח הזה יידבק לנו לבגדים," לחש עידו, והפעם הוא וידא שרק עירית תשמע אותו.
"איזה ריח?" הסניטר שאל בעודם עולים ומתנשפים במדרגות, "באמא שלי שאני לא מריח כלום."
"זה אומר שאתה רגיל לריחות כאלה," פרופסור באסאם ציין בקודרות.
ככל שעלו, הריח הלך והתחזק.
"מה אם הריח בא מהדירה של המנקה ובעלה?" עידו המשיך לשאול.
"הו, עידו, למנקה ובעלה יש שם," העובדת הסוציאלית ענתה בחיוך ההו כה מעצבן שלה. עידו לא התבייש בכך שהוא זוכר רק את שמו של הפתולוג מבין כל המשלחת המשונה הזאת.
"ליטל, תזכירי לעידו את השם שלך ושל בעלך ניר," העובדת הסוציאלית אמרה, והמנקה פנתה לסניטר ואמרה לו, "אני ליטל ובעלי הוא ניר."
"אה... אני עידו?" הסניטר ניסה להיזכר, "הייתי בטוח שאני טל מלמד."
"הו, ליטל, זה לא עידו," העובדת הסוציאלית צחקה.
"אה, סליחה, סליחה, שכחתי," המנקה התנצלה ופנתה לפרופסור באסאם. "אני ליטל ובעלי הוא ניר," היא אמרה לו.
"שמי הפרטי הוא סמיר, לא עידו," נאנח פרופסור באסאם.
המנקה הביטה בפליאה בעירית. "את עידו? השמות שנותנים בימינו..."
"די!" צעק עידו, "די! אני עידו! וכן, שמעתי, את ניר ובעלך ליטל. די. הבנתי, תודה."
"הפוך," לחשה עירית באזנו של עידו.
"מה הפוך? מה, אנחנו ליטיל וניר? לא, הם ליטל וניר!" עידו התעצבן.
"התבלבלת בין ליטל לניר..." התחילה עירית להסביר, אבל לעידו נשבר. "את קולטת שחטפו לנו את הילדה, אחרי חודשים של חיפושים מגיע האדם שמסר לנו אותה לאימוץ לפני ארבע עשרה שנה, הוא לא נראה מבוגר יותר ביום ממה שהוא היה אז, מספר לנו שהיא מתה, ואז מתברר שהגופה מזויפת, והקצה חוט היחיד שלנו אחרי כמעט חצי שנה! כמעט חצי שנה! זה איזו דירה מסריחה בדרום תל אביב?!" הוא התפרק.
"אני באמת לא מבין על איזה ריח אתם מדברים..." הסניטר מלמל.
"אויש, תסתום כבר, סמיר!" עידו צעק.
"אני סמיר!" פרופסור באסאם התערב.
"תקראו לעצמכם איך שבא לכם, בואו נגמור עם זה!" עידו המשיך לצעוק.
"עידו," העובדת הסוציאלית אמרה ברוך, "אני מבינה שאתה נסער, אבל-"
"אבל? אבל?! באמת אמור לבוא 'אבל' אחרי זה? נראה אותך מתמודדת באותה סיטואציה מבלי להגיב כמוני!" עידו צעק עליה, "תני לי אדם אחד שהיה מסוגל לזה!"
"עירית," היה מה שהעובדת הסוציאלית ענתה לעידו, וזה השתיק את כולם עד שהגיעו לדירה של ליטל וניר. ליטל פתחה את הדלת, ומתברר שהריח הנורא אכן הגיע משם, מדירת חדר קטנה, שכל מה שהיה בה זה ספה, ארון בגדים, ארון מטבח, מקרר, כיור, כירה חשמלית מיושנת וחדר שירותים. על הספה שכב אדם מבוגר, מלא במקומות הלא נכונים ושדוף במקומות הגרועים. שיערו האפור היה פרוע, בגדיו המצחינים והמוכתמים היו קרועים, ועל אפו נח זוג משקפיים עקום ומיושן, שחובר בנייר דבר מצהיב. השוכב על הספה עשה זאת בעיניים פקוחות, כשהוא בוהה בכיור שמולו במבט מזוגג.
"ניר! הבאתי אורחים!" ליטל צעקה, ולאחר שכולם נכנסו היא סגרה את הדלת מאחוריהם.

"היי!" קרנה מאיה כשנכנסה לביתה הצנוע במחנה תחת. הוריה המאמצים כבר היו שם.

"מאיה," יואב אזולאי אמר בקולו הרועד וחיוכו הלחוץ, "ממש מאוחר, איפה היית?"

"סתם, הייתי עם חברות," מאיה לא פירטה.

"אילו חברות? אחינועם השכנה?" שאלה אור אזולאי, או אור מלמד אם תרצו.

"כן, גם," ענתה מאיה, "בקיצור, שומעים? יש מישהו בחוץ שאומר שהוא רוצה לפגוש את אור." כמו אחינועם, גם מאיה קראה להוריה המאמצים בשמותיהם הפרטיים.

"מישהו שרוצה לפגוש אותי?" שאלה אור בבלבול שהלך ודמה יותר לחרדה, "מי כבר ירצה לפגוש אותי?"

"אולי זה אחיך?" ניסה יואב.

"איזה מהם? לא הזמזומי, זה בטוח," קולה של אור רעד.

"אז השני, הקריפ שהיה בוהה בי כל השנים האלה בעפלי"ם," יואב אמר.

"מה, אילון?" אור שאלה, "אתה יודע שזה לא יכול להיות הוא, הוא הרי-"

"-נכון," יואב קטע אותה.

אי שם, בחור הגידגד, ישבה קרן גוטליב ותימללה לכוכבית ושת את כל מה שהיא רואה דרך החיבור התודעתי שלה למוח של מאיה. אבל באותו הרגע, בו יואב קטע את אור, קרן לא תימללה אלא קיללה ואמרה, "נו, מה כואב לכם לומר איפה אילון?!"

"הוא אמר שקוראים לו מוחמד... עווד? משהו כזה?" מאיה אמרה.

"מוחמד עווד... מצלצל לי מוכר," יואב אמר, "יכול להיות שהוא עבד איתנו פעם?"

"היי, הוא היה אחד האנשים שאילון הסתובב איתם," אור נרגעה. משום מה, היא ציפתה לביקור מאדם פחות סימפטי.

"אה, הייתי קרוב, זה באמת קשור לאח הקריפ שלך," יואב גיחך בחיוך מלא חשיבות עצמית.

"איפה הוא?" שאלה אור.

"הוא בחוץ," ענתה מאיה, "השומר לא נותן לו להיכנס."

"השומר עושה עבודה טובה," יואב אמר מיד, "למה שאתן לא תצאו ותביאו אותו ואני בינתיים אכין את הבית לאירוח?"

"להכין את הבית לאירוח זה להניף טבעת בסך הכל, לא?" שאלה מאיה.

"לא, צריך לבקש עוד מקום ועוד מנה בשביל האורח," אור אמרה בעדינות וליטפה את כתפה של מאיה, "בואי, נצא להביא את האורח שלנו."

מאיה ואור יצאו, ואור נעצה מבט רב משמעות ביואב. הם ציפו ליום שבו משהו כזה יקרה, ומישהו שקשור לאילון מלמד יצור איתם קשר. הפיהרר השאיר להם הוראות מדויקות מה לעשות כשמשהו כזה קורה....

"אורחים?" השוכב על הספה חזר אחרי ליטל כמו הד.

"אם זה בעלה של המנקה, המצב באמת רע," לחש עידו לעירית באוזן.

"עידו, אתה יודע ששומעים אותך, כן?" לחשה לו עירית בחזרה.

אבל איש לא הגיב להתלחששויות של הזוג ליכטר. בעלה של המנקה, ניר אליהו, התרומם אט אט משכיבה, חושף את העובדה שכריות הספה עליהן שכב מלאות בדלי סיגריות.

"אז כסף לסיגריות יש, אבל לדירה נורמלית לא?" חשב לעצמו עידו. הפעם הוא נמנע מלדבר בקול.

עירית, לעומת זאת, התבוננה על משהו אחר. "אין לכם טבעות תקשורת," היא הבחינה.

"מה הבעיה? חוץ מזה, יש לי טבעת," הסניטר אמר.

"אני לא נוהג לענוד את טבעת התקשורת שלי בעבודה," התנצל פרופסור באסאם, "ובאתי הנה ישר מהעבודה."

"לי יש," העובדת הסוציאלית אמרה, "מה הבעיה?"

"לא, התכוונתי רק לליטל וניר," עירית אמרה.

"את זוכרת את השמות שלהם! נהדר!" החמיאה לה העובדת הסוציאלית.

"אורחים..." ניר חזר, "צריך לארח..."

"כן, קום," ליטל אמרה. ניר התיישב וליטל העיפה את כל בדלי הסיגריות שהיו על הספה לרצפה.

"שבו," היא אמרה להם, "מי שאין לו מקום שישב על הרצפה."

כולם התיישבו על הרצפה למעט ניר, ליטל והסניטר.

"שלום, אורחים..." ניר אמר בהיסח הדעת. הכיור כנראה עניין אותו יותר.

"ניר, תהיה מרוכז," ליטל פקדה, "תראה, זאת בת שבע הופשטטר, העובדת הסוציאלית שטיפלה בעידו ועירית. זה טל מלמד שהוא הסניטר של בית החולים, זה סמיר באסאם שהוא פתולוג של בית החולים, ואלה עידו ועירית שגילו הרגע שזייפו את המוות של בתם שנעדרה זה זמן רב, היא בת ארבע עשרה וחצי, יש לה תלתלים שחורים כמו איך שהשיער שלך היה נראה אם לא היית עם שיער קצוץ כל הזמן ולא היית מלבין, ויש לה כתם לידה בצורת בננה מתחת ליד שמאל. וקוראים לה אחינועם."

ניר המשיך לבהות בכיור לכמה שניות, ואז הוא קרס על הרצפה לקול בהלתם של עירית, עידו והעובדת הסוציאלית.

"אחינועם," ניר אמר בעוד פרופסור באסאם מייצב אותו, "ואיפה גל?"

"אין את גל," ליטל ענתה, "בינתיים."

"האם... האם..." ניר התחיל לומר, "האם חיליק גולד חטף את אחינועם שוב?"

"חיליק גולד?" עידו שאל.

"שוב?" שאלה עירית.

"אנחנו היום פגשנו אותו," עידו אמר.

"רגע, היום פגשתם אותו?" ליטל שאלה, "אתם מכירים אותו?"

"אפשר לדעת מי זה חיליק גולד?" העובדת הסוציאלית שאלה.

"הבחור מסוכנות האימוץ שהביא לנו לבחור בין אחינועם לתינוק אחר לפני ארבע עשרה וחצי שנים והיום הוא זה שאמר לנו שאחינועם מתה," אמר עידו בזמן שליטל אמרה "מישהו שעבד איתנו פעם ואז הוא הפך לבעל הקסם היהודי, חטף לנו את בתנו אחינועם וגל אחיה התאום, שדד מאיתנו את כוחות הקסם שלנו והבריח אותנו לישראל הזמזומית."

"רגע, אחד אחד בבקשה," העובדת הסוציאלית חזרה בה, אבל עידו, עירית, ליטל וניר לא האזינו לה.

"הוא נתן לכם לבחור בין אחינועם לתינוק אחר?" שאל ניר בזמן שעירית שאלה, "הוא נתן לנו לבחור בין שני תינוקות שאותם הוא חטף?"

"כן, ואם הסיפור שלכם גם נכון, יש סיבה טובה להניח שהתינוק האחר הוא התאום האחר, גל," אמר עידו בזמן שליטל ענתה, "מן הסתם הוא חטף את שניהם. כן, ברור שאלה היו אחינועם וגל!"

"זה אומר שגל אמור להיות איפשהו כאן!" ניר נהיה עירני פתאום, "הם הרי ראו אותו כאן!"

"כן, אבל הם גידלו את אחינועם, ועכשיו היא בטח שם, בישראל הקסומה," ליטל ענתה לניר, "אז יכול להיות שגם גל שם. אולי הוא אומץ על ידי משפחה אחרת ונחטף גם הוא?"

"רגע, ישראל הקסומה?" שאל פרופסור באסאם, "כוחות קסם? על מה אתם מדברים לכל השדים?"

ניר וליטל החווירו כששמעו את המילה 'שדים'.

"אני לא בוטח באשים שאין להם טבעות," עידו אמר.

"עד לפני חצי שנה לא הייתה לך טבעת," ענתה עירית.

"בסדר, זה לא רק זה, כל הסביבה היא לא..." התחיל עידו לומר.

"כן, יש לך בעיה עם הסביבה שלנו? עם הבית שלנו?" ניר שאל פתאום. הוא נהיה עירני מאוד ברגע שהתחילו לדבר על אחינועם. "אתה מוזמן לנסות להתמודד בעצמך עם ילדים שנחטפו לך מתחת לידיים לפני כמעט עשור וחצי!"

"אז להזכירך, חטפו לי את הילדה!" עידו צעק.

"שקט!!!" צעקה העובדת הסוציאלית חזק יותר מכולם, שהשתתקו והביטו בה באימה.

"שנייה, תנו לי לעשות סדר. אתם," העובדת הסוציאלית הצביעה על ניר וליטל, "טוענים שאותו אדם בשם חיליק גולד חטף לכם את התאומים והביא אחת מהם אליהם," היא עברה להצביע על עירית ועידו, "ואתם טוענים שאותו חיליק גולד חטף גם לכם את אותה הילדה שהוא חטף מהם והביא לכם? למה שהוא יעשה דבר כזה? זה אבסורד!"

"אנחנו לא יודעים שזה חיליק, אבל הוא זה שבא ואמר לנו שאחינועם מתה, כשלמעשה לא מצאו אותה," עירית ענתה, "זה שחיליק בא ואמר לנו את זה, כשהפעם היחידה שראינו אותו בחיינו לפני היום הייתה ביום בו הוא הביא לנו את אחינועם, קצת מעוררת חשד."

"ואתם," העובדת הסוציאלית הצביעה שוב על ליטל וניר, "טוענים שחייתם במין עולם של קסם, ושחיליק לקח את כל הקסם בעולם? מה?"

"אתם פיות?" שאל הסניטר, וזכה לעוד מבט זועף מהעובדת הסוציאלית.

ליטל וניר החליפו מבטים מודאגים. "נספר להם?" שאלה ליטל.

ניר נאנח. "האם שמעתם על הארי פוטר?" הוא פתח בהסבר, "על העולם שלו?"

כולם הנהנו.

"ומה אם אני אגיד לכם..." ניר אמר, "שכל העולם הזה, שחשבתם שהוא דמיוני, הוא למעשה אמיתי לחלוטין? מה אם אומר לכם שאני וליטל היינו קוסמים בעבר? ממש כאן בישראל! הפטרונוס שלי היה ינשוף..."

יואב אזולאי בדיוק סיים לבצע שיחה זריזה בעזרת טבעת הקסם שלו לארמון הפיהרר כשאור ומאיה חזרו, מלוות באורח שהמתין בשער הכניסה למחנה, מוחמד עווד.

"מוחמד?" שאל יואב.

"שלום," מוחמד אמר בהיסוס, "אתה יודע, אשתך ממש דומה לאחיה."

"כן, בוא שב, תאכל איתנו," יואב אמר במהירות, "יש גוואקאמולי."

מאיה עיוותה את פרצופה. נמאס לה לאכול את אותה ארוחת ערב בכל יום.

סביב שולחן העץ הפשוט היו ארבעה כיסאות, כיסא לכל צלע. יואב ואור ישבו זה מול זו, ומאיה ישבה מול מוחמד.

"כמו שהסברתי לאשתך ולבת שלך בדרך הנה, אני למעשה מחפש את אח שלה, אילון מלמד," מוחמד אמר.

יואב הנהן בכובד ראש. "התכבד," הוא אמר בקול רועד והרים את קערת ההגשה העמוסה בממרח הירוק.

"תודה," מוחמד לקח ממנו את הקערה. הוא לא יכול היה שלא להבחין שהיד של יואב רועדת. "אתה גם למדת בעפלי"ם, נכון?"

יואב הנהן.

"בית רהב, נכון?" מוחמד המשיך.

יואב משך בכתפיו. "מה אפשר לעשות?" הוא אמר בהתנצלות מלאת פחד.

"אתה לא צריך להתנצל," מוחמד מיד ענה, "בית רהב הצמיח אנשים טובים מאוד."

"כמו הפיהרר," אור מיד אמרה.

"כן... גם הוא," מוחמד אמר. בראשו עלו דווקאשמות כמו עומר לוי ואילון מלמד.

באחד מסופי השבוע בעפלי"ם, כשמוחמד ואילון היו זוג, הם ערכו פיקניק קטן על אחד העננים בחדר המועדון הענק של בית פרס. כשמוחמד ישב ליד שולחן בית משפחת אזולאי במחנה תחת, הוא נזכר בערגה באותו פיקניק וחשב שאז הוא היה המאושר באדם. ראשית כל, לא היה שם גוואקאמולי. שנית כל, הוא ואילון היו עסוקים בלצחוק, לדבר, לאכול ולהתנשק. הם הרגישו חופשיים זה בחברתו של זה ודיברו על הכל, בלי להסתיר דבר. בלי לחשוש משום דבר. הם היו כל כך בטוחים באהבה שלהם, כך שהשאלה שמוחמד שאל את אילון הייתה טבעית בעיניהם: "היה לך עוד מישהו לפניי?"

"לא," אילון הודה, "אתה יודע שאתה הראשון שיצאתי בפניו."

"ומה עם חברה בת? אפילו לא משהו רציני, סתם חברה בכיתה ו או שטות כזאת," מוחמד אמר.

"שום דבר," אילון ענה.

"והיה לך קראש על מישהו?" שאל מוחמד, "התאהבת במישהו?"

אילון צחק. "אני אוהב רק אותך," הוא אמר והגניב נשיקה על שפתיו של מוחמד.

מוחמד צחק. "אבל סתם קראש קטן? הידלקות?" הוא שאל.

"טוב..." אילון אמר, ומוחמד ראה שהוא מסמיק, "היה לי קראש קטן על מישהו, שנה מתחתינו מבית רהב, אבל זה כלום. באמת. כאילו, אני בכלל לא מכיר אותו, ולא מדבר איתו. סתם הייתי קצת סטוקרי כלפיו בקטע קצת מלחיץ, אבל הרי לא באמת ציפיתי שיקרה בינינו משהו. חוץ מזה, מאז שיש לי אותך, אני לא חושב עליו. כשאני רואה אותו אני לא מרגיש כלום."

"אני מכיר אותו?" שאל מוחמד.

"עד כמה אתה מכיר את בית רהב שנה מתחתינו?" שאל אילון.

"לפעמים, כשאני בחדר המועדון שלכם, אני רואה קצת את האנשים ושומע דברים," מוחמד ענה.

"אז את יואב אזולאי אתה מכיר?" שאל אילון.

מוחמד קימט את מצחו לשנייה. "אה, אני יודע על מי אתה מדבר," הוא אמר לבסוף, "כלומר, יודע מי זה בשם ובפנים, וזה הכל."

"זהו, זאת רמת ההיכרות שלי איתו גם. אני בספק אם הוא יודע עליי את אותו הדבר. כלומר, גם הוא גר בירוחם, אז אני רואה אותו לפעמים בנסיעות מירוחם לרכבת, אבל זהו," אילון ענה, "אתה לא צריך להיות מאויים מזה."

מוחמד חיבק את אילון. "אני אוהב אותך, אני יודע שאתה אוהב אותי, ואת זה שום דבר לא ישנה. בחיים."

מוחמד הביט שוב ושוב באותו יואב אזולאי, שעכשיו אירח אותו בביתו, אם אפשר לקרוא לכיפה המתכתית המשונה הזאת בית. מוחמד חשב שזו סגירת מעגל מצמררת.

"אז מוחמד, איך הגעת אליי?" שאלה אור והקפיצה את מוחמד בבהלה.

"אה, אני פגשתי את הילל ואיילת שחר, את יודעת מי אלה?" הוא שאל.

"שמעתי עליהם בהקשרים דיפלומטיים," אור ענתה.

"זהו, אז הם סיפרו לי שהם מכירים את אילון. או לפחות הכירו. הם אמרו לי שהם פגשו אותך פעם וסיפרת להם שהוא ירד מהארץ. אז הגעתי אלייך כדי שתאמרי לי איפה בדיוק, כי... טוב, כי אני רוצה לפגוש אותו."

"למה?" שאל יואב בחשש.

מוחמד בלע רוק. האם יואב ואור יודעים על הזוגיות של אילון ומוחמד? האם הם בכלל יודעים שאילון הומו? האם אילון היה רוצה שהם ידעו?

"אני מארגן... פגישת מחזור של עפלי"ם, אפשר לומר," אילתר מוחמד.

"אוי, מוחמד," אור אמרה בצער שנשמע קצת מאולץ לאוזני מוחמד ומאיה, "החוק של הפיהרר אוסר על כל אירוע פומבי הקשור לעפלי"ם, אתה יודע, כדי להתגבר על קהילת הקוסמים האיומה של פעם."

"אה, כן?" שאל מוחמד.

"כן, התקהלות שכזו לא חוקית," יואב אמר.

"אז... אולי בכל זאת תאמרו לי איפה הוא? סתם להיפגש איתו אחרי כל השנים... הייתי חבר טוב שלו ואז הקשר נותק," מוחמד ניסה שוב.

"אם הקשר נותק, זה אומר שלא היית חבר טוב שלו," ענה יואב, "מה באמת הסיבה?"

מאיה הביטה במוחמד, האורח המסתורי. היא לא הכירה את ההורים המאמצים שלה עם ההתנהגות הזו. הם תמיד היו אנשים שבריריים ועדינים. לפחות זה מה שהיא ראתה בתשעת החודשים בהם גרה איתם. כשהיא חשבה על זה פתאום, היא לא באמת הכירה אותם. היא לא ידעה במה הם עובדים. האם ההורים שלהם עוד חיים? האם יש להם חברים מתקופת הלימודים? איך הם הכירו? מתי התחתנו? ולמה אין להם ילדים? מאיה, שעד אותו הרגע אהבה את הוריה המאמצים כאילו היו הוריה האמיתיים, הרגישה סדק קטן באותו שריון מטאפורי שדימה את האמון שלה בהם.

"אם הוא כל כך רוצה לדעת, למה שלא תאמרו לו וזהו?" היא התערבה פתאום, "בן אדם רוצה לפגוש מישהו שהוא לא פגש הרבה שנים, מה רע? מה הבעיה?"

"מאיה, צאי החוצה להירגע ותחזרי הנה כשנקרא לך," יואב אמר, "אנחנו לא נסבול התפרצות שכזו."

"אני לא התפרצתי, אמרתי את זה ברוגע ובשלווה!" התרגזה מאיה.

"זו כבר התפרצות, מאיה, אז אם תואילי," אור אמרה בקולה השברירי הרגיל, שפתאום הרגיש מאיים יותר ולא רכרוכי כמו תמיד.

"מאיה מסתכלת על אור ויואב," קרן אמרה, בעוד שת וכוכבית יושבים לצידה ומאזינים, "היא מסתכלת על מוחמד. אוי, הוא נראה כל כך שבור. למה הם לא רוצים לומר לו? אתם יודעים, מההתחלה לא חיבבתי את אור ויואב. מאיה נעמדת. למה היא נעמדת? אוי, לא! לא לא לא לא לא! אל תעשי את זה!"

"מה היא עושה?" שאלה כוכבית בדאגה.

"היא יוצאת! היא יוצאת! לא! עכשיו לא נשמע את השיחה שלהם ושל מוחמד!" קרן אמרה.

"הירגעי," שת אמר, "וזכרי שהמטרה של החיבור התודעתי הזה היא לא כדי לרגל אחרי חברים נושנים מהתיכון אלא כדי לגלות מה הילדות האלה מתכננות. חוץ מזה, אם מאיה חכמה, היא תאזין להורים שלה ולמוחמד. אני לא חושב שזה יהיה משנה למוחמד אם היא תקשיב, אבל ההורים שלה לא נראים נבונים מספיר כדי לחשוב שהיא תצותת להם מבעד לאיזשהו קיר."

"וזהו," סיים ניר לספר, "חיליק השאיר אותי ואת ליטל על הרצפה הקרה של עפלי"ם אחרי שהוא לקח לנו את הילדים, ואחר כך הוא בא בלעדיהם ולקח לנו את כוחות הקסם. הוא הכניס אותם למין קובייה שחורה כזאת. ואז אחרי שהוא הקים את ישראל הקסומה והתחיל לשדל קוסמים ישראלים להגר לשם, ואחרי שראינו שהוא גורר לשם קוסמים בכוח, החלטנו להימלט ממנו, ועכשיו אנחנו פה, בישראל הרגילה," ניר אמר.

"למה לא עברתם גם אתם לישראל הקסומה? הסיכוי שהילדים שלכם שם גדול יותר!" הסניטר אמר.

"טוב, אנחנו יודעים שאחינועם הייתה פה בשלב מסוים, ואנחנו משערים שעכשיו היא שם, בישראל הנוספת,"ליטל ענתה.

"אתה לא רוצה לומר שאתה באמת מאמין לזה, נכון?" עירית שאלה את הסניטר.

"מצבים של טראומה יכולים לגרום לאנשים לדמיין דברים ולתאם גרסאות," העובדת הסוציאלית אמרה.

"הם נראים כאילו הם משוכנעים באמיתות דבריהם," פרופסור באסאם אמר, "וזה סיפור מאוד מסובך להמציא." (כן, פרופסור באסאם, ספר לי על זה). "אבל אני נאלץ לשלול את אמיתות הסיפור כי, כידוע לכולנו, אין קסם בעולם. אין הארי פוטר. אין כלום."

"דווקא יש," הסניטר אמר.

"אמרתי לך שזה בזבוז זמן," עידו לחש באוזנה של עירית, אבל היא פנתה לסניטר. "תזכיר לי את השם?"

"טל. טל מלמד," אמר טל, "ויש קסם בעולם. שניים מהאחים שלי למדו בעפלי"ם הזה."

ניר וליטל החליפו מבטים. אילו טל ידע כמה אחיו קשור בסיפור... אבל הם העדיפו לדלג על המסע לדרום אמריקה, וסיפקו רק הסבר כללי על עולם הקוסמים ועל חיליק שהשיג את הכוח.

"יש לך הוכחה?" שאלה עירית.

"בטח, יש את השדרה הזאת, ששם היו קונים ציוד לעפלי"ם. לא הייתי שם, אבל אחותי התאומה, שהיא קוסמת, אגב, סיפרה לי על המקום הזה. זה אמור להיות בתל אביב, לא רחוק. בואו נלך לשם! זו תהיה הוכחה מצוינת!" טל אמר.

אבל ניר הניד בראשו. "שדרת אשרה, הכניסה הייתה דרך רחוב דיזנגוף 112 בתל אביב, דרך בניין ישן שכבר לא קיים שנים רבות. גם השדרה לא, מאז שקמה ישראל הקסומה."

"אז... אז שמעתי פעם מאחי הגדול, שהוא קוסם, שליד הבית שלנו בירוחם יש עיירה קסומה ש-" התחיל טל לומר, אבל ליטל הנידה בראשה. "גם איננו," היא אמרה, "ועפלי"ם איננו. עכשיו יש שם רק כור גרעיני."

"מפעל טקסטיל," תיקנה אותה עירית.

"מה שתגידי," ליטל המשיכה, "אין שום שריד בעולם הזה לקהילת הקוסמים הישראלית הישנה."

"אז... אז... אם אני אראה לכם מכתב קלבה לעפלי"ם? רשימת ציוד? גלימות ישנות עם הלוגו של בית הספר? דברים כאלה?" ניסה טל בפעם השלישית, "בטוח נשארו כאלה בבית של ההורים שלי, מהתקופה שהאחים שלי למדו בעפלי"ם."

"לא יודע..." פרופסור באסאם אמר, "דברים כאלה אפשר לזייף, וגם הסיפור שלהם מושלם מהבחינה שגם אם לא נוכיח אותו, אי אפשר להפריך אותו. אתם הרי אמרתם שלקחו לכם את כוחות הקסם, ניר וליטל."

"לקוביה שחורה," ליטל הסכימה.

"בסדר, נניח," פרופסור באסאם אמר, "והאם עלתה בדעתכם האפשרות שיש עוד קוסמים שברחו מישראל הקסומה הזאת לישראל הרגילה?"

"למה להם? הם הרי קוסמים, שם הם יכולים לחיות בחופשיות עם הכוח שלהם, שרק מפריע להם בעולם המוגלגי הרגיל," ניר אמר.

"חיליק החליט לקרוא למוגלגים זמזומים," ליטל הזכירה לו.

"לא אכפת לי," ניר אמר.

"אוי, רגע," עירית אמרה, "אמרתם שהכוח הזה מערב שדים. אולי נפגוש שד?"

"שדים לא יכולים להיכנס לתחומי ארץ ישראל," הזכירה לה ליטל.

"וואלה?" פרופסור באסאם המשיך לפקפק, "נו, רואים? זה סגור מכל הבחינות! אי אפשר להפריך את זה כמו שאי אפשר להוכיח את זה! אני עדיין לא מאמין."

"או שנצא מארץ ישראל," הציע עידו.

פרופסור באסאם הביט בעידו בהשתומממות. העובדת הסוציאלית ניגשה לפרופסור ואמרה לו, "הורים שחטפו להם את הילדה יאחזו בכל תקווה אפשרית."

"בואו איתנו!" עידו הציע, "אתה איש אקדמיה ומחקר, אתה בטוח תרצה לראות אם זה אמיתי או לא!"

"אני איש רפואה ופתולוגיה," ענה פרופסור באסאם, "אבל כן, הP.h.d שלי הוא ללא ספק מחקר פרופר. כאיש מדע, אם אתם טוענים שזה נכון, אני חייב לבוא ולראות. זה יהיה בזבוז זמן, אני משוכנע, אבל..."

"תודה," עירית אמרה, "אנחנו מאוד מעריכים את זה."

"אז לאן נלך?" שאל טל, "אי אפשר לצאת לחו"ל כי אין להם טבעת תקשורת."

"נו, רואים? זה סגור מכל הבחינות!" פרופסור באסאם אמר שוב.

"לא, אפשר לנסוע לראש הנקרה," ניר אמר, "זה לא חלק מהארץ המובטחת. שם יש שדים."

"זה ממש רחוק!" מחתה העובדת הסוציאלית, "וכבר מאוחר!"

"אבל אנחנו כבר בשנת 2033, עוד מעט כבר 2034, הטכנולוגיה שלנו מפותחת מספיק כדי שנגיע לשם מתל אביב בחצי שעה," עירית אמרה בניצחון.

"אז אנחנו נוסעים לראש הנקרה, ושם תזמנו שד," פרופסור באסאם אמר לליטל וניר, "ואם לא, אתם באים איתי לאשפוז כפוי."

ליטל וניר החליפו מבטים. "אין לנו כוחות קסם, אבל..." ליטל אמרה, "אבל ננסה."

קרן האזינה. כוכבית ושת האזינו. מאיה האזינה.

"תראה," הם שמעו את קולו של יואב, "הסיבה שהתחמקנו מלספר לך היא שהסיפור של אילון הוא... הוא טראגי."

"איילת אמרה לי שאור אמרה לה שהוא בחו"ל," אמר מוחמד. המאזינים לא ידעו את זה, אבל המבט שיואב נעץ באור הכיל בתוכו גם פאניקה, גם פחד וגם זעם.

"הוא... הוא היה בחו"ל, אתה מבין?" יואב אילתר במהירות, "אבל עכשיו הוא לא בחו"ל, כי עכשיו הוא... אני פשוט אגיד את זה, אילון מלמד מת."

מוחמד השתנק בבהלה. מאיה נדרכה. קרן, כוכבית ושת נבהלו.

"מה? איך? מתי?" שאל מוחמד, "יש לו קבר?"

"הוא גוזרר למוות, חלקיקים שלו התפזרו בכל עבר, אין לו קבר," יואב אמר במהירות, "ו... ו... וזה קרה מזמן, ממש מזמן. מתי אור פגשה את איילת, אמרת?"

"בטקס חנוכת מחנה הפליטים..." מוחמד אמר באיטיות, "לא, אתה עובד עליי, נכון?"

"נכון," אמר יואב, "כלומר, הסיפור נכון. הלוואי שהייתי עובד עליך." קולו של יואב היה מהיר ולחוץ. "זה באמת באמת מה שקרה, אז אילון מת בערך יומיים אחרי הטקס, ו–"

"–שקרן!" קרן צעקה בקול רם בפעם השנייה באותו לילה, אלא שהפעם רק שת וכוכבית שמעו אותה, "יואב אזולאי הוא חתיכת שקרן מסריח!"

"מה הוא אמר?" שאלה כוכבית.

"הוא אמר שאילון מת יומיים אחרי טקס חנוכת מחנה תחת," אמרה קרן, "אבל מחנה תחת נחנך ביחד עם חור הגידגד, ואני ראיתי את אילון בעיניים שלי, אחרי שחור הגידגד נסגר באופן פורמאלי. כלומר, שבע שנים אחרי היום שבו אילון מת, לפני הסיפור של יואב. אני ראיתי את אילון חי ונושם בלונדון, בקציף תשע ושלושה רבעים בקינגס קרוס, מלווה ילדה לרכבת האקספרס להוגוורטס. אמרנו שלום זו לזה. החלפנו כמה סיפורים מעפלי"ם. יואב אזולאי משקר, ואני בטוחה שחיליק אחראי לזה. אני בטוחה. אני הולכת למצוא את מוחמד ולספר לו את הפאקינג אמת! אור לא יודעת על המיקום של אילון יותר ממני, ואם היא יודעת היא לא מספרת. הייתי בטוחה שהיא תגיד למוחמד משהו שאני לא יודעת, אבל היא נותנת לבעלה לשקר במצח נחושה! אני אהרוג אותה! אני אהרוג אותו!"

קרן התנשמה לרגע.

"קרן, מאמי, את חייבת להירגע," שת אמר.

"לא, אני חייבת למצוא את מוחמד לפני שהוא ילך משם ואז נאבד אותו לנצח. הוא מפורק עכשיו. גם שומעים שיואב משקר, עם כמה שהוא מדבר מהר ובקול רועד ובחוסר ביטחון. אוי, חיליק, למה עשית את זה הפעם? אני בטוחה שיואב דיבר עם חיליק בזמן שהוא היה שם לבד ו'אירגן את האירוח'. הכלב הזה. איזה בן של זונה." איילת המשיכה לקלל בשצף קצף, ואז אמרה, "תביאו לי גלימה, אני יוצאת לתפוס את מוחמד."

ההפתעה המשמחת של איילת והילל העסיקה אותם למשך שעות. איילת התלהבה מכל קסם שהצליחה לבצע.

"מעניין מה צורת הפטרונוס שלך," הילל אמר.

"בוא נבדוק," איילת אמרה, "איך מטילים פטרונוס?"

הילל הסביר לה את תנועת היד. "תחשבי על מחשבה משמחת," הוא אמר.

"הלידה של עשתורת," אמרה איילת, "לא, של נוגה. לא, החתונה שלנו. לא, הרגע בו הפכנו לזוג. לא, הרגע בו התקבלתי למוסד. לא, הרגע הזה, בו אני מגלה שיש לי כוחות קסם... אוף, אני לא יודעת?"

"למה שלא תחשבי על כולן יחד?" הציע הילל.

איילת ביצעה את תנועות הלחש. "אקספקטו פטרונום!" היא אמרה, ומשרביטה יצא ינשוף שעופף סחור סחור ברחבי ביתם.

"ינשוף... מעניין," אמרה איילת, "אני לא חושבת שינשוף קשור אליי באיזושהי צורה."

"אולי זה פטרונוס של מישהו אחר," התבדח הילל, "את יודעת שהפטרונוס של ניר אליהו היה ינשוף?"

"וואלה," אמרה איילת, "טוב, את הקסם שלי לא קיבלתי מניר אליהו, קיבלתי מהקוביה השחורה שחיליק נתן לנו..."

הפרק הקודם		הפרק הבא